כששמעתי על ההקרנה של "המלט" של בנדיקט קמברבאץ' מהברביקן בסינמטק ציפיתי לאולם מלא. בכל זאת, לא בכל יום מזדמן לך לצפות בהפקה לונדונית של מחזה שייקספירי, ועוד קרוב לבית. כמובן שהחוויה שונה מלהיות בקהל ולצפות במחזה live אבל זוהי הזדמנות פז של ממש ולתומי חשבתי שרבים יקפצו על המציאה. אז חשבתי. הייתה לי שורה שלמה לעצמי. אפילו שתיים אם תרצו. יחסית לציפייה שלי ולעובדה שבכל המופעים בלונדון אזלו הכרטיסים תוך שעות הקהל היה מועט. אז אני לא יודעת אם זה השעה, או המיקום, או העובדה שזה מחזה מוסרט (שהוא לא תיאטרון ולא סרט) או רמת התרבות של הציבור הישראלי, או שליחו של המחזה השייקספירי המופלא נס, או שמא שייקספיר כולו מזכיר לציבור הרחב מן קשישא זקן שלא יודע מה זה אינסטוש ומעלה ריח חזק של נפטלין, אבל הנוכחות הדלה הייתה קצת מעציבה. מצד שני, לא באתי בשביל הקהל.
כמו בציטוט המפורסם של מארק טווין, "A classic is something that everybody wants to have read and nobody wants to read", שייקספיר נחשב לקלאסיקה בעיני רבים וטובים בעולם אבל מעטים צללו אל תוך מעמקי הטקסטים של המחזאי הגדול. השפה הארכאית וגם המעמד שלו כ"קלאסיקה" מרתיעים רבים. הם יודעים לדקלם את ההתחלה של "להיות או לא להיות", וחלק עושים זאת כשהם צופים במחזה (זוהי אולי המקבילה התיאטרלית לאנשים שמזמזמים עם התזמורת בקונצרטים) אבל מעטים יודעים את המונולוג במלואו. גם אני בכל שנות היכרותי עם המלט, החל מבית הספר וכלה בקורס שלם על שייקספיר במסגרת לימודי לתואר בספרות אנגלית, מצאתי את מחזותיו של גדול המחזאים של אנגליה מעט משמימים. השפה ארכאית, העלבונות הציוריים לא מובנים, והניתוח הספרותי-טקסטואלי (כל מי שחווה כזה יודע) הוציא את שארית היופי שעוד נותרה במחזה האלמותי הזה. אבל משהו מופלא קרה באותו ערב. המחזה קם לחיים. בנדיקט קמברבאץ' וההפקה של ה"ברביקן" הפכו את המלט לבשר ודם עבורי. לא עוד טקסט מת על גבי דפים מצהיבים, אלא דמות אדם, עם ספקות ומאוויים, ותשוקות ותהומות ייאוש וניסיונות נקם. זוהי הוכחה ניצחת שהמחזות האלה צריכים להיות מוצגים. חייבים להיות מוצגים. אף קריאה, אקדמית ומלומדת ככל שתהיה לא תתקרב למידת האפקט שיש להופעה חיה של שחקנים על במה.
על אף שזוהי טרגדיה וכולם מתים בסוף (אני מקווה שלא עשיתי ספויילר לאף אחד…), יש במחזה לא מעט רגעים שמעלים צחוק קל. הערותיו של המלט, השיחה שלו עם הקברן, הדרך שבה הוא מעיר הערות תוך כדי המחזה שמעלים השחקנים בפני המלך, כולם מזכירים שזהו מחזה שייקספירי ולא מלודרמה הוליוודית, וככזה הוא נאמן יותר למציאות שבה לעיתים קרובות בתוך טרגדיה יש הומור. אם לצטט שוב את מארק טווין, הומור מתקיים במקום שבו יש עצב.
הגרסה של ההפקה הזו מטשטשת את המקום והזמן של המחזה. היא לא הפקה היסטורית שייקספירית אבל היא גם לא הפקה מודרנית לגמרי משום שהשפה עדיין שייקספירית והתלבושות נעות בין הידור מלכותי ישן לבין חליפות וטרנינג. מצד אחד זה מקשה למצוא את הקרקע היציבה שתעגן את הצופה, מצד שני זה יוצר מחזה אוניברסאלי של ממש, כזה יכול להתאים לכל תקופה. בהתחשב בעובדה שהמחזה רץ על במות שונות כבר 400 שנה ועבר אין ספור שחקנים, עיבודים וגרסאות, נדמה שהזמן והמקום אינם באמת העיקר. ההתרחשות, דמותו של המלט היא העיקר.
הקסם של המלט הוא האוניברסאליות שלו והאנושיות הגדולה שבו. זהו סיפור על אדם שמחפש נקמה על רצח אביו אבל לא מצליח למצוא את הדרך הנכונה עבורו לנקום ומתחיל לשנוא את עצמו על ההתמהמהות והספקות שתופסים בו בכל פעם שהוא רוצה לפעול. זהו סיפור על אהבה נכזבת משני הצדדים. זהו סיפור על אכזבה עמוקה מהמין האנושי כולו וייאוש עמוק ומחשבות אובדניות. זהו סיפור על מאבק עם הגורל והשלמה איתו.
עד כמה המלט אוניברסאלי? לורה בוהנאן (Laura Bohannan), אנתרופולוגית מאוניברסיטת אילינויי מספרת כיצד נסעה לערוך מחקר במערב אפריקה וידיד נתן לה עותק של המלט כדי להעביר את הזמן, משום שבתקופת הביצות השבט נשאר מנותק לחלוטין משבטים אחרים עד אשר יורדים המים וניתן ללכת. באחד הערבים הזמינו אותה זקני השבט לשבת איתם ולספר להם את "המעשה הישן" של החברה שלה וכך מצאה את עצמה החוקרת מספרת לשבט אפריקאי את "המלט" של שייקספיר. כמובן, המלט עבר שינויים בשל מוגבלויות שפה, כמו המעמד שלו שהשתנה מנסיך לבן של צ'יף. ככל שהתקדם הסיפור, נכנסו לסיפור אלמנטים שלא היו בו קודם, למשל, המלט השתגע משום שקרוב משפחה שרוצה ברעתו הטיל עליו כישוף (הסבר מעניין לקשר שבין קלודיוס והמלט). אבל על אף שההסברים שלהם להתרחשויות במחזה רחוקים מאוד מרעיונותיו של שייקספיר, המעשה הוא אותו מעשה. הם צדקו בכך שקלאודיוס מנסה להיפטר מהמלט וניחשו נכון שלארטיס ינסה להרוג את המלט (אם כי הניחו שזה יהיה משום שהמלט מנע ממנו מלמכור את גופתה של אופליה למכשפה ובכך להרוויח מעט כסף כדי לכסות את הפסדי ההימורים שלו מפריז…). בוהנאן מתארת את ההרגשה ש"המלט" איננו "המלט" יותר, אבל מצד שני, הסיפור של המלט נשמע הגיוני באירופה ובאפריקה. אולי בכך סוד הקסם והגדולה של שייקספיר.
Cultureroll 