הבוץ של פשנדל

"יום אחד יצאנו אני והזקן לדוג באגם צ'ואוקי (Cowoki) שבאלברטה. היום עמד בסימן טוב משום שהוא נתן לי להשיט את הסירה בפעם הראשונה. כמו תמיד, הצקתי לו עם שאלות על המלחמה ששרד, המלחמה הגדולה. 'הרגת גרמנים? הרגת הונים?' בדרך כלל הוא היה מסיט את נושא השיחה, אבל הפעם הוא התחיל לדבר. אחרי הקרב ברכס ווימי (Vimy Ridge), הוא היה חלק מקבוצת פטרול שסרקה את העיירה החרבה אחרי שעות של חילופי אש שבהם כל חבריו נהרגו או נפצעו. מכונת הירייה של האויב שקטה לבסוף. הוא לקח את הרובה הבריטי שלו והלך לבדוק את אזור מכונת הירייה, שם ראה גרמני צעיר ופצוע.

"היו לו עיניים כחולות, עיניים כחולות כמו מים. הוא הביט בי ואמר 'חבר'. אני הסתכלתי עליו רגע, ונעצתי את הכידון שלי בראשו. לא פחדתי, לא כעסתי. אבל הרגתי אותו". הוא סיפר.

הזקן הזה היה סבא שלי, מייקל ג'וזף דאן (Michael Joseph Dunne), והוא היה המניע שהביא אותי להקדיש 12 שנים מחיי לפרויקט שיקרא 'פשנדל'."

כך מספר הבמאי, התסריטאי והשחקן פול גרוס על סבו, שהיה המקור לעניין שלו במלחמת העולם הראשונה, מלחמה שהשנה מציינים 100 שנים לתחילתה, וההשראה לדמותו של מייקל דאן בסרט "פשנדל" (Passchendaele).

מלחמת העולם הראשונה, כשמה כן היא, שיתפה לראשונה נציגים מכל פינות העולם, ובכל זאת היא זכורה בתודעה כמלחמה אירופאית משום שהתרחשה בעיקר על אדמתה. קנדה, אומה צעירה שמנתה ב-1914 קרוב ל-8 מיליון איש בלבד, איבדה 67 אלף חיילים במלחמה, כ-16 אלף מהם בקרב פשנדל. על אף שהמלחמה לא הייתה מלחמה "קנדית" היא הותירה את חותמה על קנדה באופן משמעותי ויש שרואים בה את הרגע שבו קנדה הפכה למדינה עצמאית באמת העומדת על שתי רגליה ולא נסמכת על בריטניה.

הקרב בפשנדל (היום בתחום בלגיה), נקרא גם "הקרב השלישי על יפר" (The Third Battle of Ypres) והיה אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה, בייחוד עבור הכוח הקנדי, שאיבד בקרב הזה בלבד קרוב ל-16 אלף איש (מתוך כ-67 אלף הרוגים במלחמה). האזור של פשנדל ספג שלושה חודשים של גשם שוטף שהפך את הקרקע לבוץ שבו טבעו ארטילריה ואנשים. ב-31 ביולי 1917 החלו הבריטים בניסיונות לכבוש את האזור מידי הגרמנים אבל הגשם השוטף והפגזים שנורו לפני הכניסה של החיילים מנעו כל אפשרות של התקדמות. המפקד הבריטי, סר דאלגס הייג (Sir Douglas Haig) פקד על הכוח הקנדי לפרוץ את המחסום, למרות התנגדותו של המפקד הקנדי סר ארתור קורי (Sir Arthur Currie) שחשש מאבידות כבדות בנפש, חשש שהתברר כמוחשי ונכון. הגיס הקנדי, שכלל 100 אלף חיילים, הצליח לכבוש את האזור מידי הגרמנים, אבל ההצלחה בכיבוש פשנדל מידי הגרמנים הייתה קצרה, ותוך כשבוע הגרמנים כבשו את האזור חזרה. קרב פשנדל, שבו איבדו את חייהם כ-16 אלף קנדים, וכ-275,000 בריטים נהרגו ונפצעו נחשב עד היום לנקודת שפל בתולדות המלחמה של הבריטים.

רבים מהמגויסים לא ידעו כלל לתוך איזו תופת הם נכנסים. מלחמת העולם הראשונה הייתה שונה מכל המלחמות שקדמו לה בהיקפה ובעיקר בכלי הנשק שהציגה. זאת הייתה המלחמה הראשונה שהשתמשו בה בגז (שהוצא מחוץ לחוק המלחמות ב-1907) וכן במטוסים, צוללות וטנקים. ההיסטוריון J.L. Granatstein מציין שחלק מהחיילים התגייסו משום שרצו לחזור ולבקר בבריטניה, במיוחד הקנדים ממוצא בריטי. חלק אחר התגייס משום שהוא קיבל משכורת ויכול היה לשלוח כסף למשפחה וחלק התגייס מלחץ חברתי, משום שחבריו התגייסו גם הם.

Passchendaele  (קנדה, 2008).

פשנדל הוא סרט יוצא דופן בנוף הסרטים הקנדיים בהרבה מובנים. הוא הסרט היקר ביותר בהיסטוריה של הקולנוע הקנדי, 20 מיליון דולר (סכום זעום לסרט בסדר גודל כזה ביחס לתקציבים של ארה"ב), וכן הינו סרט מלחמה, ז'אנר לא נפוץ בקנדה, לצערו של הבמאי, פול גרוס. על התסריט הוא עבד במשך 12 שנה, בעיקר משום שלא האמין שתהיה לו אפשרות להוציא אותו אל הפועל, בשל אילוצי תקציב, ורצה להעלות את הרעיון על הכתב. אבל אחרי 12 שנה, וארבע שנים של ניסיונות להשיג תקציב ועם עזרה גדולה ממשלת מדינת אלברטה בקנדה, הסרט יצא לדרך ולבסוף אף הוקרן כסרט הפתיחה בפסטיבל הסרטים של טורונטו בשנת 2008.

גרוס מדבר על כוחו של הקולנוע וכוחה של הטלוויזיה לספר סיפור וללמד וכן על כוחו של סיפור לעצב את תודעתה של אומה. ניתן לראות את הרעיון הזה חוזר בסרטים שונים שכתב והפיק (אחד מהם הוא "גברים עם מטאטא"), הרעיון שקנדה צריכה למצוא את זהותה הייחודית אל מול שכנתה הדומיננטית מדרום אבל גם בתוך עצמה פנימה. נדמה שסרטיו נועדו לא אחת לענות על השאלה "מהי קנדה?" במאמר לעיתון Calgary Herald הוא מדבר על החשיבות שבעשיית סרטים שיספרו את ההיסטוריה הקנדית משום שהדור הצעיר לא מכיר אותה, גם משום שרוב הסרטים ההיסטוריים המוקרנים בקנדה מקורם בארה"ב ולכן הצעירים הקנדים מכירים את ההיסטוריה של ארה"ב טוב יותר מזו של עצמם. כנראה שהוא לא היחיד שרואה בכך חשיבות, והסרט פשנדל, נכנס כחלק ממערכת הלימוד ההיסטורי בבתי ספר תיכונים בקנדה.

אילו מוצרט היה קוריאני

בשנים האחרונות יותר ויותר צעירים קוריאנים משתתפים וזוכים במקומות הראשונים בתחרויות בינלאומיות של מוסיקה קלאסית. בתחרות ע"ש המלכה אליזבת בבלגיה הקוריאנים היוו רבע מהמשתתפים בסיבוב הראשון של התחרות בשלושת השנים האחרונות זאת בניגוד לשנת 1995 בה לא היו כלל משתתפים קוריאנים. ב-2010 מחצית מהעולים לגמר היו קוריאנים. מהו סוד הצלחתה של קוריאה בתחום המוסיקה הקלאסית? לסוגיה המרתקת הזו נדרש הסרט הבלגי-קוריאני "המוסיקאים הקוריאנים – תעלומה" (Le Mystère Musical Coréen) משנת 2012 אשר מנסה להבין כיצד תוך כ-15 שנה בלבד הפכה קוריאה למעצמה לא רק בטכנולוגיה ובתרבות פופ אלא גם במוסיקה קלאסית.

ההחלטה של ממשלת קוריאה להפוך את המאה ה-21 ל"מאה של תרבות" הביאה להשקעה של משאבים עצומים בתחומי התרבות השונים, החל מטלוויזיה, קולנוע ומוסיקת פופ וכלה במוסיקה קלאסית. ב-2008 הוקמה בתמיכת הממשלה האוניברסיטה הלאומית לאמנויות (K-ARTS) , שהפכה לאבן שואבת למיטב הכישרונות בתחומי האמנות השונים. לאוניברסיטה יש גם מכינה והיא מלווה את הילדים מגיל צעיר ומכינה אותם הן לבחינות הכניסה, הן ללימודים באוניברסיטה והן לתחרויות בינלאומיות וקריירה בינלאומית בתחום המוסיקה. אוניברסיטה נוספת שבה פועל תחום מפותח של מוסיקה קלאסית היא סיאול נשיונל (Seoul National University), אחת מהאוניברסיטאות הטובות והמוערכות בקוריאה, שבה נוסף ללימודי המוסיקה יכולים הסטודנטים להתמקצע ולרכוש השכלה אקדמית "רגילה".

אז איזה סיבות נותנים הקוריאנים להצלחה שלהם עצמם בתחום שהוא זר להם? חלק מהסיבות הן הקונפוציאניזם הקוריאני, הדחיפה של ההורים, האמא הפולנייה הקוריאנית שדוחפת את ילדיה להצליח. ילדים רבים מתחילים את לימודיהם המוסיקאליים בגיל צעיר מאוד, בדומה לנהוג בבריה"מ לשעבר. ההשפעה של ההורים גדולה מאוד בשל הקונפוציאניזם, והיא יוצרת הקשבה ומשמעת מצד הצעירים וגם רצון לעבוד קשה ולהתמודד עם האתגר. מצד שני, מציין ראש תכנית המוסיקה בסיאול נשיונל, הקונפוציאניזם עלול גם להיות  בעוכריהם של הצעירים אשר נמנעים מלפתח אמירה מוסיקאלית אישית והולכים בדרכו של המורה.

סיבה נוספת היא התחרותיות, שיש שיגידו שהיא מובנית בתוך החברה הקוריאנית. מפיק קוריאני של מוסיקה קלאסית דיבר בסרט על הקושי בלהיות "מספר שתיים". הלחץ העצום שמופעל על כל ילד וכל אדם להצטיין בתחום עיסוקו "ולא משנה אם זה נהג מונית או מוסיקאי" כדבריו, מוביל לתחרות גדולה מאוד בקרב הצעירים. התחרות וההצטיינות של החברים לכיתה מדרבנת את שאר החברים להשקיע ולהצטיין גם כן. אבל זה לא עונה על השאלה מדוע דווקא מוסיקה קלאסית.

הדוברים בסרט מציינים את העובדה שקוריאה היא מדינה קטנה וגאה, וכן שיש מאחוריה מסורת ארוכת שנים של אמנויות שונות שכוללות ריקוד ומוסיקה. העובדה שהמוסיקה הקלאסית מוערכת מאוד ונחשבת במידה מה ל"תרבות גבוהה" היוותה גורם ברצון להכיר את המוסיקה האירופאית ולהשתלב במוסיקה "הגבוהה" העולמית, לא רק במוסיקה הפופולארית (שגם בה קוריאה עושה חיל). אגב, בK-ARTS, ישנה גם מחלקה של אמנויות מסורתיות קוריאניות.

ומה אומרים הצעירים עצמם?

אחת הזמרות הצעירות והקוריאנית הראושנה שזכתה בתחרות השירה במסגרת התחרות ע"ש המלכה אליזבת בבלגיה, הונג הראן (Hong Hearan), סיפרה שהוריה חינכו אותה להיות תמיד "ילדה טובה", לא לצחוק בקול רם מדי או לבכות יותר מדי. השירה סיפקה לה ביטוי עצמי משום שכשהיא שרה, איש לא אמר לה איך להתנהג. צעירים נוספים שהתראיינו בסרט דיברו על האופן שבו הם מתכוננים לקונצרטים, הלחץ איתו הם מתמודדים וכיצד הם מתמודדים איתו (יוגה, ג'וגינג ותפילה), וכן מידת ההשקעה הנדרשת מהם פיזית, נפשית ומנטאלית כדי להתמודד עם מוסיקה שהמקור התרבותי שלה שונה לחלוטין מהמוכר והידוע.

ואם כבר בפערי תרבות עסקינן, אחת הטענות שתמיד מעלים כנגד מוסיקאים אסיאתים היא שהם "טכנאים", שהנגינה שלהם מבוססת רק על זריזות האצבעות ושחסרה להם האוזן המוסיקלית שמסוגלת להבין את נימי הנפש של היוצרים האירופאים. כדי להתמודד עם פערי התרבות הללו, נוסעים רבים מהסטודנטים ללמוד באירופה כדי לחוות ולחוש את המקום בו התפתחה וצמחה המוסיקה הקלאסית. אחד המקומות אליהם הם מגיעים הוא האקדמיה לתיאטרון ומוסיקה במינכן (Academy of Music and Theatre), אשר כוללת בסגל המרצים מורה לכינור מקוריאה. המורה לפסנתר מהאקדמיה, שבין תלמידיו נמנים שני קוריאנים, מלמד אותם לשאול שאלות: "מדוע היצירה נכתבה באופן כזה ולא אחרת?" בניגוד לנהוג בקוריאה שבה אין מערערים על דבריו של המורה, האירופאים מעודדים שאילת שאלות ופיתוח אמירה ואינטרפרטציה אישית ליצירות.

לסוגית הפער התרבותי נדרשה גם המורה הקוריאנית, אשר מספרת על הקשיים שחווים הצעירים שמוצאים את עצמם לפתע רחוק מהבית ומתקשים להסתגל למציאות שבה הם צריכים לקבל החלטות לבד ללא הוריהם. אבל לא רק עם זה נאלצים האמנים הצעירים להתמודד. גם ספקנות ודעות קדומות נכנסים לתוך המשוואה כשמדובר בזמרי אופרה מלוכסני עיניים ששרים מוצרט.

הסרט הקצר (75 דקות בלבד!) מספק הצצה נדירה לתופעה הכלל עולמית שבה קוריאה הולכת ותופסת מקום מוביל בכל תחום בו היא מחליטה להשקיע משאבים. האם התעלומה נפתרה? אין לדעת. אבל גם אם אינכם נמנים בין חובבי המוסיקה הקלאסית, שווה לנסות ולשמוע את האמנים האלה, שמוכיחים שוב ושוב שמוסיקה היא שפה בינלאומית.