סקירת ספרות: אתגר קריאה -שרלוק הולמס

כשראש ממשלת בריטניה, דיויד קמרון, ביקר בסין המעריצים הסינים של הסדרה הבריטית "שרלוק" ביקשו ממנו להנחות את ה-BBC להזדרז עם העונה החדשה. במחשבה הסינית ההפקה של תכניות הטלוויזיה תלויה בממשל. קמרון לא התבלבל. בתשובה הוא אמר שהוא מודע להצלחה של הסדרה ולפופולאריות של בנדיקט קמברבאץ' והוא מציע שאת זמן ההמתנה בין העונות ינצלו הסינים לקריאה של הספרים של קונן דויל. אז אמנם אני לא סינית, אבל המרווחים הגדולים בין העונות הביאו אותי לקחת על עצמי את האתגר: פרויקט קריאת כל הסיפורים והספרים של שרלוק הולמס.

ספריו של קונן דויל ריתקו רבים לאורך השנים מאז יצר את דמותו של הבלש הנודע בסוף המאה ה-19. יש משהו מרגיע ביכולת הפנומנאלית של הולמס לפענח כל תעלומה, להסביר כל מקרה, למצוא הסבר הגיוני לכל דבר שנראה על-טבעי בהתחלה. שום דבר לא נשאר נשגב מבינתו של הבלש ומבינתם של הקוראים (אחרי שהוא מסביר את הכול) וגם אם לא תמיד הפושע נתפס כמו שמתכננים, הרי שהתיק נסגר ונפתר ואין יותר תעלומה. אפשר לישון בשקט.

הגורל של קונן דויל ויחסיו עם יציר כפיו הוא אנקדוטה משעשעת. הוא למד רפואה, היה רופא וחקר לא מעט צמחים ורעלים. הוא פתח מרפאה ובעודו מחכה למטופלים החל לכתוב סיפורים למחייתו. לאחר כמה סיפורים ארוכים מוצלחים כמו "חקירה בשני" ו"סימן לארבעה" וכן מספר סיפורים קצרים, קונן דויל שקל "להרוג" את הולמס ולפנות לעצמו זמן לדברים אחרים. "הוא מסיח את דעתי מדברים חשובים" אמר לאמו, אבל היא סירבה לקבל את הרעיון. בניסיון לרפות את ידיהם של המוציאים לאור הוא העלה את המחירים על סיפוריו לגובה שחשב שיגרום להם לוותר. להפתעתו כי רבה הם הסכימו למחירים הגבוהים והוא החל להרוויח יפה מכתיבת הסיפורים של שרלוק הולמס וידידו ד"ר ג'ון ווטסון.

סר ארתור קונן דויל

יש משהו מרתק בלקרוא את כל הקאנון של שרלוק הולמס ברצף. משהו מדמותו של הולמס נגלה רק כשעוקבים אחריו לאורך הספרים והסיפורים, משהו שחומק מיריעתו של הסיפור הקצר הבודד. בתוך כל סיפור הוא הבלש החריף ששמח לסייע למשטרה ולאנשים במצוקה ובדרך להפגין את כישוריו, אבל רק לאורך הסיפורים ניתן לראות את דמותו הוא, אותה דמות שנלווית למוחו החריף. כבר דובר לא מעט על ההתמכרות שלו לקוקאין ועל נגינתו בכינור, אבל המוקד שלנו הוא דווקא האנושיות שלו. בגרסאות קולנועיות וטלוויזיוניות הוא מצטייר לרוב כדמות של אדם אקסצנטרי, חסר טקט לעיתים קרובות, שלא מתחשב ברגשות של אחרים ולעיתים גובל בגסות. בסיפורים הוא מודע מאוד לכוחותיו ויכולותיו ולא מתבייש לנפנף בהם אם צריך (מול מלך בוהמייה, למשל), על אף שהוא נמנע מלעשות זאת בדרך כלל ולו רק משום שאין בכך צורך, האנשים שמחפשים את עזרתו פונים אליו בדיוק משום ששמו הולך לפניו.

אבל על אף התדמית של הסוציופט חסר הרגישות של הולמס יש בו הרבה אנושיות. הוא שופט טוב של הטבע האנושי. היכולת שלו "לקרוא" לא רק את ההיסטוריה של בני האדם שהוא פוגש על פי הבגדים והאקססוריז שלהם אלא גם את האופי שלהם מהאופן שבו הם מתנהגים יוצאת דופן. בחלק ניכר מהמקרים היכולת שלו לנחש איך אנשים יפעלו ולמצוא את הדרך הטובה ביותר לתפוס אותם (אם הם פושעים) או לסייע להם (אם הם לקוחות תמימים) היא זאת שמסייעת לו לפתור תעלומה ולעלות על עקבותיהם של הפושעים.

נוסף על היותו בלש מהולל, הוא שחקן בחסד. בסיפורים אחדים הוא מתחזה לדמויות שונות כדי לחקור לעומק מבלי למשוך תשומת לב ולהגיע למידע שבדמותו כשרלוק הולמס לא יוכל להגיע אליו. זוהי עדות נוספת להבנה העמוקה שלו את טבע האדם. היכולת להתחזות היטב נובעת מהיכולת להבין כל דמות שאליה הוא מתחזה ואיך נכון לה להתנהג. טעות בניתוח הדמות ואופייה ומעשיה והוא ימשוך תשומת לב לא רצויה.

בסוף חייו, קונן דויל התחבר דווקא למיסטיקה, הרחק ממחוזות הלוגיקה שכה מזוהים עם דמותו של הולמס, ואולי כאן נעוץ ההסבר לעובדה שהסיפורים האחרונים של שרלוק הולמס (האחרון נכתב שלוש שנים לפני מותו של קונן דויל), לא עולים בקנה אחד עם סיפוריו הידועים יותר. ניכר בכתיבתו של קונן דויל שהוא עייף מהדמויות שברא (לא לשווא ניסה להרוג את הולמס פעם). לדוגמא, בסיפור The Adventure of the Veiled Lodger הולמס כלל לא חוקר דבר! הוא נקרא על ידי בעלת בית לשמוע את הסיפור של הדיירת המוזרה שלה, והוא אכן מגיע עם ווטסון ומקשיב לסיפורה. אז נכון שישנם דברים שהוא מקיש מתוך הסיפור עוד לפני שהגברת מספרת, אבל אין בסיפור עבודה בלשית מבריקה, או עבודה בלשית בכלל. שני הסיפורים שכותב הולמס עצמו (ולא ווטסון, כמו בדרך כלל) לא רק שהם נשמעים בדיוק כמו הכתיבה של ווטסון, נטולי ההתנשאות האופיינית ואולי המתבקשת של הולמס, אלא שהם גורמים לתחושה שווטסון הוא למעשה קונן דויל ושהכתיבה של ווטסון היא הכתיבה של הסופר ובכך לא רק שדמותו של הולמס נעלמת מעט, אלא גם דמותו של ווטסון כמעט מתנדפת מהדפים.

ואם לרגע היה לנו ספק שהולמס של הסיפורים האחרונים איננו הולמס של הסיפורים הראשונים של קונן דויל, הרי שבאה ההוכחה בצורת דיבורו של הולמס. בסיפור The Adventure of Shoscombe Old Place ווטסון שואל את הולמס במה הוא מתעסק והולמס עונה "ידידי מהסקוטלנד יארד ביקש…." (my friend). הולמס ממעט לקרוא לאנשים "ידידי" (my friend), כינוי ששמור לרוב לחברו ד"ר ווטסון. העובדה שהוא מכנה כך, כלאחר יד, בלש מהסקוטלנד יארד, לא הולמת את דמותו. היינו מצפים שהוא יגיד משהו בסגנון של "החבר'ה בסקוטלנד יארד היו צריכים עזרה" או כל ביטוי אחר שיעיד על תחושת העליונות שלו עליהם.

וכמה מילים על הסדרה של ה-BBC. אחד הרגעים הקטנים והנפלאים שקורים כשקוראים את כל הסיפורים הוא האפשרות לזהות משפטים ורעיונות שנלקחו מסיפורים אחרים בקאנון לטובת הפרקים שסובבים סביב סיפור מרכזי אחד. כמו למשל העובדה שג'ון מצא את שרלוק בבית נטוש עם נרקומנים בתחילת הפרק האחרון של העונה שלישית (His Last Vow) לקוח מהסיפור The Man with the Twisted Lip ונכנס לתוך הסיפור של His Last Bow אני מתחלחלת לחשוב כמה פעמים הם קראו את כל הקאנון של שרלוק הולמס לפני שמוחם היה מסוגל לחשוב על קטעים מהסיפורים השונים ולשלב אותם יחד…

בסופו של דבר, אני לא יודעת אם הסינים אימצו את העצה של קמרון. אבל אני? אני מוכנה לעונה 4 של "שרלוק".

Still waiting…

להיות או לא להיות שרלוק הולמס

תחשבו לרגע על סרטי ג'יימס בונד. שון קונרי היה "ג'יימס בונד 007" הראשון ועבור רבים הוא עדיין נחשב לטוב ביותר. אחריו הגיעו רבים וטובים: רוג'ר מור, טימותי דלטון, פירס ברוסנן ודניאל קרייג. כל מי שנכנס לנעליו של שון קונרי בתור ג'יימס בונד, נאלץ להתמודד עם הביקורות שעיקרן השוואה בין קודמיו בתפקיד לבינו. כל אחד מהשחקנים היה ג'יימס בונד קצת שונה, היה לו ג'יימס בונד משלו, אבל גם כל אחד מהם נאלץ להתמודד עם העובדה שהוא לא קודמיו. ניסיון להיות "כמו הקודם" היה נגמר בכישלון גמור ואכזבה קשה לכל העוסקים במלאכה.

עוד דוגמא? בואו נלך קצת יותר רחוק ומעונב ונדבר על המלט. מרבית השחקנים היו מתים לשחק את התפקיד (אבל גם מתים מפחד לשחק אותו) משום שכשהם עומדים על הבמה ואומרים את המילים המפורסמות "להיות או לא להיות", הקהל שומע את כל השחקנים הגדולים ששיחקו את התפקיד הזה: לורנס אוליביה, ג'ון גילגוד ואולי גם גרסאות מודרניות שלו כמו מל גיבסון או ג'וד לאו. וזה בלי להזכיר את הלחץ שאיתו מתמודדים שחקנים זרים שמשחקים את המלט של שייקספיר שפותח דיון של מקור (בריטי) ותרגום או חיקוי. השחקן הקנדי פול גרוס, ששיחק את המלט בהפקה של פסטיבל סטנפורד בשנת  2000, מדבר על החוויה הייחודית של לשחק את המלט ולהיות ממשיך של השושלת של שחקנים ששיחקו את הדמות הזו בעת המודרנית וגם על הקושי והאתגר.

כשבאים לראות הפקה של המלט יש האומרים שלא באים לראות את המלט, באים לראות את המלט של השחקן שמשחק. השאלה שתמיד תעלה בהפקות שכאלה היא "מהו ההמלט שלך?" כלומר, מהו הפירוש של השחקן התורן והבמאי התורן לדמות המפורסמת. איזה מין אדם הוא לדעתם? לכל אחד שקורא את הספר או המחזה יש בראש דמות מסוימת מאוד של הגיבור והסברים שונים למעשיו ורגשותיו. החלק המעניין בכל עיבוד מחודש הוא הפרשנות של המפיקים והשחקנים לדמות. בדומה לג'יימס בונד והמלט יש עוד דמות אייקונית בריטית שזכתה לא מזמן לעיבוד מחודש. כן, הכוונה היא לדמות הבלש שרלוק הולמס.

אז השאלה הגדולה היא: להיות או לא להיות שרלוק הולמס?

ההחלטה של ה-BBC להפיק את שרלוק הולמס היא החלטה אמיצה. היא אמיצה לא רק משום שהיא בוחרת לעשות עיבוד לדמות כל כך מוכרת אלא משום שהיא לוקחת את הדמות ומחזירה אותה לשורשים: שרלוק של לונדון, של בייקר סטריט 221, עם גב' האדסון והתה בחלב והביסקוויטים. היוצרים של הסדרה סטיבן מופט ומרק גאטיס אמרו שהם רצו להחזיר את שרלוק הולמס לעת המודרנית, בדיוק כמו שכתביו של קונן דויל היו לקוראיו באותה תקופה.

אז איזה הולמס ניבט מעיניו של בנדיקט קמברבאץ'? פרט לצווחות שבהן מתקבל השחקן בכל ראיון עם קהל שמוכיח שהקהל (ובמיוחד החלק הנשי שבו) מרוצה משרלוק הולמס הנוכחי, הדמות של הולמס בעיבוד המודרני שלה מורכבת. הוא עדיין בעל מוח מבריק הרבה מעל הממוצע ועדיין מנגן בכינור, אך את הקוקאין המסורתי (והחוקי דאז) החליפו הסיגריות (המזיקות אך החוקיות דהיום). הוא פחות מסתגר בחדרו ולעיתים קרובות אנחנו רואים אותו יוצא מדלת אמותיו כדי לחקור את הפשעים, אבל הוא עדיין איש האינטלקט והמדע כמו יצירתו המקורית של קונן דויל. ולמרות הכל, נדמה שדמותו אנושית יותר, פגיעה יותר מכפי שהיא מצטיירת מדמות הבלש הקר והאנליטי של קונן דויל.

שרלוק מגדיר את עצמו כ"סוציופט בעל יכולות אינטליגנטיות גבוהות", על אף שפסיכולוגים מציינים שאין הבדל בין "פסיכופט" ל"סוציופט" וששרלוק הוא ככל הנראה על הסקאלה האוטיסטית, אולי אספרגר, אבל לא סוציופט (כך גם מנחש ווטסון בפרק השני של העונה השנייה). מריה קוניקובה (Maria Konnikova), פסיכולוגית במקצועה, מפרטת במאמר "תפסיקו לקרוא לשרלוק 'פסיכופט', בתודה, פסיכולוג" את הסיבות מדוע שרלוק לא נופל לקטגוריה של פסיכופטים למרות מראית עין של קור רוח מוגזם ומחסור חמור ברגשות ועל אף שהוא מעיד על עצמו שהוא לא יודע או מבין דבר וחצי דבר על הטבע האנושי. המסקנה היא שלשרלוק יש רגשות כמו לכולם, רק שבניגוד לרוב האדם הוא מצליח להיות מודע אליהן ולשלוט בהן בצורה טובה יותר.

שרלוק ורגשות? בעונה השלישית בפרק האחרון הנבל המרושע מגנסון אומר ש"נקודת החולשה של מייקרופט הולמס היא אחיו הצעיר שרלוק. נקודת החולשה של שרלוק היא ג'ון ווטסון…" היוצרים של הגרסה המודרנית של ה-BBC, אומרים שמה שעניין אותם הוא לבחון את מערכת היחסים של שרלוק הולמס עם ג'ון ווטסון, יותר מהמקרים המרתקים אותם הם נקראים לפענח. וכאן העניין. בעת כתיבת הספרים של קונן דויל איש לא היה מעלה על דעתו שיש בין שרלוק הולמס לג'ון ווטסון משהו מעבר לחברות אמיצה. כיום, המחשבה שאין ביניהם משהו מעבר לחברות אמיצה גרידא היא מחשבה שמשעשעת את הצופים, והכותבים של הסדרה צחקו עליה בלי סוף כשווטסון אומר שוב ושוב "אני לא הומו" (ובכל זאת גב' האדסון מופתעת כשהוא מודיע לה שהוא מתחתן עם אישה).

בעוד אהבה ומערכות יחסים עשויים להיות רגעיים וחולפים, חברות טובה שנשענת על אמון והבנה עשויה להמשיך שנים רבות. בימינו נדמה כי ערך החברות, ולא משנה אם היא בין גבר לאישה או בין זוג גברים נעלם לטובת שיחת היום של "מי יוצא עם מי" והאייטם הרכילותי החם הבא. כאילו קשה להעלות על הדעת שזוג אנשים, ולא משנה מה מינם, יכול לפתח חברות אמיצה שלא תגלוש לפסים רומנטיים.

חוקרים שבים ומציינים כי החברות, אולי אפילו יותר מאהבה רומנטית, היא מרכיב הכרחי לחיים טובים. יתרה מזאת, חברות בין בני זוג היא ערובה למערכת יחסים רומנטית מוצלחת וארוכה. מחקרים מראים שלחברות במקום עבודה יש השפעה אפילו על התפוקה של העובדים. אבל בחברות צריך להשקיע. היא לא תיווצר מעצמה, אין אפשרות להזמין אותה באינטרנט, או לקנות אותה בחנות האפליקציות הקרובה לביתך. בעולם של סיפוקים מיידיים כמו היום, פחות ופחות אנשים מוצאים את הזמן להשקיע בבנייה של חברות.

יש משהו בדמותו של "שרלוק" בסדרה הזו, שמהדהד בכל אחד מאיתנו. לא, הכוונה היא לא ליכולות המנטאליות שלו, בהן הוא עדיין עולה על רוב האנושות, אלא בחוסר יכולתו להבין את בני האדם שסביבו ואולי יותר מזה, חוסר היכולת שלו להבין את הדרך הרגילה שבה אנשים מתנהגים (מה שאנשים קוראים לו "טאקט"). כי בעולם שבו התקשורת הבין אישית היא גם בין-מכשירית, נדמה שכולנו הפכנו לקצת קהי רגשות. אבל אם כולנו קצת "שרלוק", כל מה שצריך זה איזשהו "ווטסון" כדי להוציא אותנו מהקליפה. כי חברות אמת לעיתים נדירה לא פחות מאהבת אמת.