תמונה אחת, 500 מילים – מכתב לחבר

אומרים שהכתיבה משחררת, אז הנה, אני כותבת לך. זה קצת מוזר לכתוב לאדם שאיננו, אתה יודע. הרי לא תקרא את זה. אלא אם יש איזה "פייסבוק של מעלה" שאליו הולכים כל הפרופילים של האנשים שאינם עוד. אז בעצם אולי כן תקרא. בני אדם נוטים להיאחז בדברים ובאנשים. וגם אנחנו נאחזים. בזיכרונות, חוויות, מילים אחרונות שלא הספקנו לומר. אבל אומרים שהכתיבה משחררת ואני רוצה לנסות ולשחרר את הגוש המעיק שעומד בגרון כבר כמעט שבועיים.

6 שנים. 6 שנים למדנו יחד, אבל זה היה כבר לפני 12 שנה והרבה מים זרמו בירדן מאז. צבא, אוניברסיטה, עבודה. החיים כמו החיים משכו אותנו למסלולים שונים, והמפגשים שלנו היו מקריים, קצרים, בדרך מ… או בדרך אל… כמו בפסטיבל הסרטים. זה כבר הפך למסורת לא כתובה שלנו, להיפגש כל שנה בפסטיבל. אבל השנה הברזת כי היית בחו"ל. ועכשיו הברזת לתמיד. שמעתי מקרובי משפחה שלך שהיית שולח ביקורות של סרטים בתפוצה של החברים. הלוואי והייתי יודעת קודם, הייתי שמחה להיות ברשימת הנמענים. אני, ה"חופרת", זאת שלא יכולה לצפות בסרט בלי לנתח אותו. זאת שחברה שלה נזפה בה בסרט האחרון שצפינו בו יחד שאשתוק ואתן לה ליהנות.

בכלל, הרבה דברים הלוואי והייתי יודעת קודם. כשנסעתי לשבעה ידעתי שיותר משאני באה לספר עליך, אני באה לשמוע. לשמוע איך הצלת חיים, לשמוע איך שעשעת את האנשים שעבדו איתך בחידונים וטריוויה. לשמוע איך זה היה, להיות איתך, ביום יום המאתגר. נזכרתי שבחטיבה היית עושה לנו חידות הגיון כאלה, עם שמות של ילדים מהכיתה. אף פעם לא הצלחתי לפתור אותן עד הסוף.

לא היינו חברים קרובים. הרבה דברים אני לא יודעת עליך. הרבה רגעים לא חלקנו, אבל לאט לאט צפים ועולים בי זיכרונות נדירים, קטועים. אי שם בחטיבה שאלת ממני מחברת עם סיכומים כשהחסרת איזה שיעור וסיפרת לי שאמא שלך נבהלה שפתאום הכתב שלך השתנה מאוד, כי היא חשבה שהמחברת היא שלך. ותהיתי לעצמי אחר כך, כשסיפרת לי, מה היא ראתה בכתב הקטן והמסודר שלי? אבל לא שאלתי. או בפעם ההיא כשהייתי לקראת סיום השירות הצבאי ושאלתי ממך את חוברות הפסיכומטרי שלך כדי ללמוד, וביקשתי שתשב איתי קצת על המתמטיקה ואמרת שלא כדאי לי שתשב איתי אחרי שיעור בחדר המתים. סוג ההומור שלך. צדקת. ובכל זאת זרקת לי כמה טיפים.

כהרגלינו בקודש, לפני שלושה שבועות, או אולי חודש פגשתי אותך במקרה בדרך לעבודה. פטפטנו קצת על קולנוע וטלוויזיה וספרים ולא היה אכפת לי שאני כמעט מאחרת. סיפרתי לך שהתחלתי לקרוא את "בשורות טובות" של טרי פראצ'ט ואמרת שאתה מקנא בי. מקנא בי על שאני חווה את הכתיבה של פראצ'ט לראשונה. אמרנו שאולי נלך יחד לאיזה סרט, פיצוי על ההברזה שלך בפסטיבל. אבל כבר לא נלך.

חיית 30 שנה בצל המוות. ולמרות הכל, היית חופשי. נולדת עם מחלה אבל היית בריא. בריא מקטנוניות, בריא מצרות עין, ומצרות אופקים. בריא מפחד בדיוק משום שרקדת טנגו עם המוות במשך 30 שנה. כמעט ושכחנו שהדברים שאתה עושה לא מובנים מאליהם, באיזה קלות עשית אותם. נולדת עם כבלים אבל היית חופשי. חופשי יותר מרובינו, אני חושבת. ב-30 שנה הספקת יותר ממה שאנשים מספיקים ב-60. טיילת, למדת, עבדת, נגעת בחיי כל כך הרבה אנשים. ואהבת. בעיקר אהבת. קולנוע ומוסיקה וחיות ואנשים. כל כך נדיר בימינו למצוא אנשים שאוהבים אנשים.

לא ככה דמיינתי את פגישת המחזור שלנו, לא מעל הקבר הטרי שלך. לא כשאתה אינך איתנו. אבל הגורל רצה אחרת. ואני? שומרת אותך בלב ומשחררת אותך לחופשי.

מעגן מיכאל צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרוייקט: תמונה אחת, 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים: אסותא

פעם, לפני הרבה שנים, היא נקראה "אסותא", כשסבא שלי רק פתח אותה באחת הסמטאות העסוקות של העיר. אשתו, סבתא שלי, רצתה לקרוא לה "תרופות סבתא", אבל סבא העדיף שם חיובי. שם אופטימי. "תרופות מזכירות לי מחלות", אמר.

זאת הייתה חנות קטנה, 20 מ"ר בקושי, עמוסה לעייפה מדפי עץ בגדלים לא אחידים ששכן נגר עשה לו טובה ועזר לו לנסר ולתלות מהשאריות שנשארו לו בסדנה. סבא לא היה נגר. סבא היה מהנדס. והוא ידע לחשב בדיוק כמה סחורה כל מדף יכול לסחוב בלי ליפול. "על המדף העליון שים 5 צנצנות גדולות, 7 קטנות וכמה שקיות. על המדף התחתון אתה יכול לשים יותר". פעם אחת שמתי צנצנת מיותרת באחד המדפים והוא קיבל קצת עוקם. סבא רתח מזעם. הוא הרי חישב את כל המשקלים בדיוק של יקה. אבל הוא גם נרגע מהר. מתלקח מהר ונרגע מהר. אופי קצת לבנטיני. אולי בגלל זה הוא הגיע לכאן, למזרח התיכון חמום המזג.

אחיו המנוח היה פרוביזור, מנהל בית מרקחת שכונתי שם באירופה, והוא לימד את סבא שלי את כל סודות המקצוע. דברים שלומדים רק מניסיון של הרבה שנים. ועם הניסיון הזה סבא פתח את "אסותא". יש בחנות ריח מיוחד. ריח של חליטות תה וצמחי מרפא ושמן אתרי, כולם מתערבבים יחד לנינוח ייחודי שאפשר להריח מקצה הסמטה ועד קצה. מי שמחפש את החנות לראשונה, אנחנו אומרים לו "לך בעקבות הריח". קצת כמו החתול הרעב בסרטים המצוירים.

והיו לו כל מיני "חתולים" שהריח של החנות הביא אליו, והוא מעולם לא השיב את פניהם ריקם. יהודים, ערבים, תיירים שנשארו פה תקופה ארוכה, כולם ידעו שבעת צרה, אפשר לבוא לחנות הקטנה של סבא והוא ייתן את מה שיעזור. קמומיל לבטן כואבת, ולריאן לעצבים מרוטים ותקופות לחוצות ומליסה לשיפור הזיכרון לתלמידים וסטודנטים שיושבים בלילות לשנן היסטוריה וספרות ונוסחאות בפיסיקה ומתמטיקה. הוא היה מקבל את כולם, בלי יוצא מן הכלל. אבל היה לו כלל אחד. הפוליטיקה – מחוץ לדלת. "אני מתעסק באנשים, לא בפוליטיקה" נהג לומר. וככה הוא למד קצת ערבית, איך לשתות קפה טורקי, ולשמוע מוזיקה מוזרה כזו, כזו שגרמה לסבתא לענטז במפתיע בחנות. אפילו הוא מצא את עצמו מוחא כפיים לקול התופים והקצב ברגע ראשון של היסח דעת. הלקוחות, לעומת זאת, שמעו קצת מוזיקת קלייזמרים והומור יהודי.

אבל הזמן עבר, אנשים הגיעו ועזבו, עברו דירה או מדינה, וגם החנות של סבא השתנתה. עכשיו במקום מרקחות מעשה ידיו, ממלאים את המדפים הישנים מוצרי בריאות שונים ומשונים. טחינה אורגאנית, תה ירוק יפני, תה ירוק סיני, סויה וטופו, מוצרים ללא גלוטן, ללא סוכר, מופחת שומן. הכול תלוי בכתבה הכי חדשה בערוץ טלוויזיה כזה או אחר, או בדיאטה שידוענית כזו או אחרת החלה לעשות, או בטרנד הפופולארי האחרון בארה"ב שתמיד מגיע באיחור של כמה שנים. בכל זאת, יש לו אוקיאנוס שלם לחצות. סבא ודאי היה אומר שבמקום כל ה"ללא" האלה, וכל האופנות האלה, עדיף פשוט להקפיד על המלצתו של הרמב"ם. "בריאות" אמר הרמב"ם "איננה מילה כי אם ראשי תיבות שפירושם בולם רוגזו, יפחית אוכלו ויגביר תנועתו." ככה סבא היה מצטט תמיד באוזני לקוחותיו ועל הדרך מסביר להם את פשר השם של החנות.

"אסותא". אבל היום מי יודע מה זה "אסותא"? שם של בית חולים. וסבא הרי רצה שם אופטימי. אז לפני כמה שנים שינינו את השם. ל"תרופות סבתא".

צילום: אלי מוצ'ניק

צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרויקט: תמונה אחת, 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים: מה שנשאר מההיסטוריה

רק אני והסוס. זה מה שנשאר. לא הרבה נשאר מההיסטוריה. למעשה, אולי רק אנחנו. העיר שוחזרה לחלוטין ואין עדות ברחובותיה לכאב ולהרס שידעה במלחמות השונות שהפכו אותה לעיי חרבות וריסקו את החיים שזרמו ורקדו והתהוו בה במשך מאות שנים. לקרב הגדול ההוא, הקרב שלי, לא נשאר זכר פרט לי ולסוס שלי. אפילו תושבי העיר כבר לא זוכרים את פרטיו. אולי נשאר איזה ערך בויקיפדיה ואיזו פסקה קצרה עם הנחיות הגעה בלונלי פלאנט. בכל זאת, אנחנו אתר התיירות הכי מפורסם בעיר. אחד המקומות האלה שכל מי שמבקר בעיר חייב להצטלם בהם ולהעלות לפייסבוק, לאינסטגרם ולטוויטר. הגרסה המודרנית של החריטות על האבן של פעם "מייקל ואנה היו פה, 24.4.1994".

אבל לא הרבה נשאר מההיסטוריה. כמו מחשב ישן עם מעט מאוד מגה-בייט אין לה זיכרון לדברים מורכבים. הסיפורים הנפרדים מתמוססים אל משפטים קצרים, ונתונים ומספרים. הכללות. כך וכך הרוגים במלחמה ההיא. X שטח עבר ידיים בין גרמניה לצרפת בהסכמי ורסאי. זו רשימת הדברים שעשתה האינקוויזיציה ואלה סיבותיה. הכאוס מסתדר בסדר כרונולוגי מופתי, עם קשרי סיבה ותוצאה ברורים. כולם חכמים בדיעבד.

תכננתי להיות אדם פשוט ומאושר. בעיקר תכננתי להיות מאושר. כשהייתי בן 19 אהבתי לשבת עם כמה מחברי ילדות במסבאה היחידה שהייתה בעיר ולשתות. היינו משתכרים מחצי כוס בירה, עד כדי כך לא ידענו להתנהל עם אלכוהול. היינו שותים ומתחילים לצחוק בלי סיבה. או מאיצים זה בזה לעשות שטויות, כמו להציע למרטה, היפיפייה של הרחוב לצאת איתי. אני לא יודע מי משנינו עשה שטות גדולה יותר, אני כשהצעתי או היא כשהסכימה.

קיללתי כמו כל בני גילי, בשתי שפות. האחת שפת האם שלי, והשנייה, כל שפה זרה שבה הצלחתי למצוא מעט מילים "לא יפות". תמיד היה בסביבתנו איזה פרחח אחד או שניים, שיצא לתרבות רעה וידע אוצר מילים נכבד בצרפתית, גרמנית ואנגלית, מסוג המילים שלא יעלו על הכתב. השתדלתי שלא לפלוט בטעות מילה שכזו בפני מרטה, או אמא ואבא, או לוטי, אחותי הקטנה בת ה-12.

לוטי הייתה שובבה אמיתית. כשהייתי מבריז מבית הספר, והיא הייתה מגלה הייתי צריך למצוא דרכים יצירתיות למנוע ממנה לספר לאמא. הברזתי מבית הספר לא מעט. המורה לספרות הכריח אותנו לקרוא את ה"קלאסיקות". גתה וניטשה והוגו ודיקנס ודוסטוייבסקי. ספרים עבי כרס, כבדים לקריאה ולנשיאה שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לשאת. המורה שלנו לפיסיקה ניסה לעניין אותנו בתגלית הנפלאה של ניוטון והתפוח. אנחנו העדפנו לאכול את התפוח ובלבד שלא ייפול שוב על ראשו של ניוטון ויכריח אותנו ללמוד את כל שלושת החוקים שלו.

רק את שיעורי ההיסטוריה אהבתי. יוון ורומא, קיסרים ובגידות, אימפריות קמות ואימפריות נופלות, קרבות הירואיים וגיבורים ששמם הולך לפניהם. ספרי ההיסטוריה היו דלים עבורי. הם ידעו לספר לי רק עובדות רחבות וגדולות מאורגנות בעמודים מצהיבים. אבל כשהייתי חוזר מבית הספר, הייתי מדמיין בדרך את יוליוס קיסר, ואלכסנדר מוקדון ונפוליאון יושבים מול המפות ובוחנים אסטרטגיות, לבושים בבגדים הרבה יותר נוחים מאלה שהצטלמו או צוירו בהם, לוגמים מים או תה, מקללים את החום של הקיץ או את הקור של החורף ומסמנים את ההתקדמות הצפויה בעט נוצה כמו היה חרב שעורפת את ראשי המתנגדים.

הצלם שהיה כאן ביקש לצלם אותנו. תייר נחמד. הסכמנו. עליתי על הסוס וישבתי גאה וזקוף. כי זה כל מה שנשאר מההיסטוריה. אני והסוס והשמיים.

What's left of History

בודפשט, הונגריה. צילום: אלי מוצ'ניק

 על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים: Dessine moi un portrait

"Dessine moi un portrait" היא אמרה. הרמתי את מבטי מהכלים.

"S'il vous plait, dessine moi un portrait."

אני יושב בשדרה מדי יום. מגיע בבוקר עם תיק מלא בריסטולים ועפרונות ומעמד לבריסטול. מתמקם בפינה הקבועה שלי, לא רחוק מהחנות של "רנואר" ובית הקפה שבו אני מבקש מדי בוקר אספרסו חזק ומתוק, ומחכה ללקוח הראשון. אתם יודעים. לקוח ראשון מביא לקוח שני. קצת כמו "חבר מביא חבר", גם אם הם לפעמים זרים מוחלטים. אבל כשאני מצייר, אנשים אחרים עוצרים להסתכל וחלק מחליטים לבקש גם. כשאין לקוחות אני אוהב לשבת ולהתבונן בעוברים ושבים. השדרה תמיד הומה אדם. ערבוביה שלמה של שפות, לאומים, טיפוסים. מקומיים ותיירים. למדתי כבר לזהות את התיירים לפי המפות והמבטים והמצלמות והלבוש. או לפעמים, לפעמים אני מזהה אותם סתם בחוש. משהו בהם רומז לי שהם לא בני המקום.

אני אוהב לנסות ולנחש את הסיפור שלהם. הנה שם, איש גבוה ורציני לבוש בחליפה ומחזיק בתיק משרדי ממהר לסגור עסקה של מיליונים עם חברה גדולה. אולי העסקה תצליח. אולי הוא יאבד בה את כל הונו. זוג סטודנטים צעיר עובר ומדבר ברצינות על פילוסופים גרמנים. שמו של ניטשה נזרק לאוויר, ומתחיל ויכוח סוער על האדם ואלוהים. אחריהם הולכת קשישה בשמלה פרחונית של אמצע המאה הקודמת, זיכרונות של חייה הקודמים תלויים לה על הצוואר בשרשרת זהב. היא נועלת נעלי עקב מתוך הרגל, כי אלה נעליים שיאות לגברת, גם אם ההליכה בהן כבר מזמן לא נוחה לה כמו פעם. היא בדרך לדואר לשלם חשבונות, או בדרך לחנויות בשדרה לקנות מתנה לנכדה החדשה שהצטרפה למשפחה. או סתם, יצאה לטייל כדי שלא לשבת לבד בבית. היא לא נראית כמו אחת שתרצה לשבת לבד בבית. גם אחרי שבעלה נפטר ובתה התחתנה ועזבה לאמריקה ואחרי שלא נותר לה במי לטפל ולמי לדאוג פרט לעצמה. היא לא אוהבת את השקט של הבית הריק. לכן היא באה לשדרה. גם להעמיד פנים שיש לה מטרה בשדרה זאת מטרה כשאתה לבד.

או! והנה אמא ובת שבאות לכאן מדי סוף שבוע. לבת קוראים דניאלה, בת 11 או 12. ילדה-נערה שרק החלה לפתח את החיבה שלה לאופנה וסגנון. היא והאם עוברות תמיד מצד אחד של השדרה, חנות אחרי חנות עד לצד השני. הן נכנסות לכל חנות. גם לחנויות שהן לא מוצאות בהן דבר. כוחו של הרגל, או מסורת, או אמונה של מהמרים כפייתיים שאומרים לעצמם "אולי הפעם". אולי הפעם ימצאו חצאית, או שמלה, או חולצה דווקא בחנות שמעולם לא מצאו בה דבר.

"S'il vous plait, dessine moi un portrait", אמרה הנערה הצרפתייה והתיישבה על הכיסא שמולי. ואני לוקח בריסטול ומצייר. מצייר את מה שאני רואה ומעבר, את המבט בעיניים ואת הנפש שניבטת ממנו. כשאני מצייר אני שואל אותם מאיפה הם. מבקש מהם להגיד לי איך אומרים "תודה", "בבקשה", "לצייר", "תמונה" בשפה שלהם. אני חושב שאני יודע לפחות ארבע מילים בכל שפה בעולם.

כשהם מודים לי ולוקחים את הציור הביתה כה מעטים מהם שואלים לשמי. ובכל זאת, בכל ערב, כשמגיעה עת בין ערביים ואני אוסף את הכלים והולך, כי אני, כמו האימפרסיוניסטים הראשונים של המאה ה-20, יודע שרק באור היום אפשר לצייר בחוץ, אני יודע שציורי מעטרים קירות בבתים רבים יותר מציוריהם של ואן גוך, מונה ורמברנט גם יחד.

desin moi un portrait

שדרות ממילא, ירושליים צילום: אלי מוצ'ניק

 על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים: מחאת הפינגווינים

אני לא יכול יותר. פשוט לא יכול. כל פעם שאני יוצא מהבית יש פפראצי. פעם זה אוסטרלים מקומיים, פעם זה תיירים מאסיה ופעם אחרת ישראלים. כל פעם. זה פשוט נורא. לא מכבדים את הפרטיות שלנו בכלל. לא יעזור כמה נבקש, הם יחכו לנו עם המצלמות. זה מה שקורה כשהופכים להיות מפורסמים בעל כורחנו.

אבל לפני שאני מספר לכם על הסיפור העצוב שלנו ועל עוגמת הנפש שנגרמה לנו (ומה עשינו בנדון), אני חייב להבהיר איזו מיסקונספציה נפוצה בקרב מינים מסוימים של חיות. אנחנו לא פינגווינים של אנטרקטיקה. משום מה רוב היצורים חושבים שפינגווינים יש רק באנטרקטיקה, והסרטים והספרים לא עוזרים לתקן את הטעות. אבל אני אומר לכם, זוהי מיסקונספציה. פינגווינים חיים בכל מיני מקומות. יש כמובן פינגווינים באנטרקטיקה. למעשה, אני חושב שבשחר ההיסטוריה שלנו (ואני באמת צריך לבדוק בספרים) כולנו חיינו באנטרקטיקה. אבל אתם יודעים איך זה. קר שם. תארו לעצמכם שאתם בחדר עם עוד הרבה אנשים והמזגן מקרר נורא וקר לכם מאוד. לא נעים. וזה לא עוזר לבקש מאנשים לכבות את המזגן כי לרוב חם. וגם ההצעה להדליק ולכבות לסירוגין לא עוזרת, ואתם קופאים מקור בחוסר אונים. אז חלק מאיתנו החליט לעשות מעשה ולמצוא מקום עם מזג אוויר קצת נעים יותר. אוסטרליה התגלתה כאופציה לא רעה. אפילו התיידדנו עם הקנגורו. (הקואלות ממילא עצלניות מדי בשבילנו).

פעם, בהיסטוריה הרחוקה היינו משפחה אחת. אז אני מניח שאפשר לומר שגם עכשיו אנחנו משפחה אחת. אבל בינינו, אפילו את סדר פסח ואת חג ההודיה לא חגגנו ביחד, אז איזו מין משפחה זאת? כבר הרבה שנים שאין לנו קשר עם הקרובים שלנו באנטרקטיקה. אי שם, מתישהו מישהו רב עם מישהו, באמת, חוסר הבנה משווע ומטופש ומאז אנחנו לא מדברים איתם. אף אחד כבר לא זוכר מה קרה ולמה, אבל מישהו אמר משהו ומישהו נעלב ומאז… יוק. אין תקשורת. אפילו עם השיפור בטכנולוגיה, עכשיו לא צריך לבקש את הדגים למסור מסרים, אפשר סקייפ, אבל אין עם מי לדבר.

אני רוצה להדגיש: קוראים לנו פינגווינים. פ-י-נ-ג-ו-ו-י-נ-י-ם. לא פינגלינים ולא שום דבר אחר. יש את השחקן הזה, השחקן של "שרלוק", עם השם המסובך… קממבר… קמבר… אה! קמברבאץ'! בנדיקט קמברבאץ'. הוא דיבב איזה סרט דוקומנטרי ב-BBC על כל מיני חיות בחצי הדרומי של כדור הארץ ולא הצליח להגיד פינגווינים. למען השם והכנף! עם שם כמו שלו הוא מסתבך עם שם כמו שלנו? נו באמת.

כששמענו על השערורייה הזאת של השם שלנו, ועוד ב-BBC, לא סתם איזה ערוץ נידח, טיכסנו עצה. זה היה עלבון נורא לכל המשפחה. הסתגרנו בבית במשך כמה ימים וניסינו לחשוב איך כדאי לתקוף את הנושא. התייעצנו בכל הערכאות המשפטיות. השופט הבכיר סר מקפינגווין, החליט שיש צורך בעונש חינוכי וכולנו הסכמנו. ואז אחד הפינגווינים הקטנים נזכר בחברים שלנו, דובי הקוטב (יש להם קשרים בדיסני) והוא הציע לבקש מהם עזרה. והעזרה הייתה נפלאה. אתם בטח שמעתם על הסרט שעשו על הקרובים שלנו באנטרקטיקה (שביקרו במדגסקר), "הפינגווינים ממדגסקר" על הסוכנים שלנו פינגווין 007 וחבריו. נחשו מי דיבב את הזאב? נכון. אותו בנדיקט קמברבאץ'.

ובכן, זה הסיפור. אני מודה לכם מאוד על שהסכמתם לראיין אותי כדי שתהיה לנו הזדמנות, לנו ל-פ-י-נ-ג-ו-ו-י-נ-י-ם, לתקן את הרושם המוטעה שאתם מקבלים מהתקשורת.

11027453_350477458493279_8096775072703032754_n (1)

סידני, אוסטרליה. צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים – פרוייקט

יש רגעים כאלה, שבהם לפתע רואים משהו שפורט על מיתר או שניים בלב. שמזכיר לנו דברים שאולי שכחנו, שמעיר בנו את הצורך ליצור. שמזכיר לנו להתבונן ביופי שיש מסביב בטבע ובאדם. שמזכיר לנו לעצור לרגע בתוך כל המולת היום יום המלחיצה והשוחקת. ברגעים כאלה, יש שכותבים שירי הייקו, ויש שמוציאים מצלמה. זהו אופיו של צילום. הוא תופס רגע ומקפיא אותו בתוך מסגרת. ואם הצילום מצליח, הוא תופס גם את הרגש החמקמק הזה שגרם לצלם להוציא את המצלמה מלכתחילה.

כשראיתי את הצילומים של אלי מוצ'ניק, מ-Eli Muchnik Photography, שמעתי את פריטת המיתרים הזו. כך עלה הרעיון לפרויקט המשותף שקיבל את השם "תמונה אחת, 500 מילים".

"תמונה אחת, 500 מילים" הוא פרויקט משותף ל-Cultureroll ול-Eli Muchnik Photography, שבו אני כותבת סיפור קצר, פרי הדמיון, בן לא יותר מ-500 מילים (אבל אל תתפסו אותי במילה) על צילומים נבחרים.

מקווה שתמצאו את הסיפורים מעניינים ומהנים.

מוזמנים לחפש אותם בבלוג תחת התגית "סיפורים קצרים" ו"תמונה אחת 500 מילים".

11046189_332694240271601_8861554233051773362_n