תמונה אחת, 500 מילים – איש רנסנס בעולם ימי ביניימי

עוצם עיניים ושר. רק אני והגיטרה שלי באמצע רחוב סואן. כי ברחוב לא אכפת לאנשים איפה למדת, כמה תארים יש לך, הפרסטיז'ה, רק אם אתה יודע לנגן. רק אם האצבעות יודעות לרוץ על צוואר הגיטרה ולהפיק מנגינות. עוצם עיניים ונותן למוסיקה לעטוף אותי בבועה שבתוכה רעש הרחוב לא נשמע. ולפעמים דווקא להפך. לפעמים רעש הרחוב, האנשים, צפצופי המכוניות, קריאות הרוכלים הוא הוא שמשמש רקע למוסיקה. מוסיף תזמורת ייחודית, עיבוד חד פעמי, רגע חולף של הרמוניה ודיסוננס. אני מנגן הכל. לא מפלה. באך ופיאצולה ומוסיקה ערבית ושלום חנוך ויהודית רביץ וג'וני קאש וג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון. העיקר שתפרוט על איזה מיתר בלב. המוסיקה היא השפה הבינלאומית האמיתית. עזבו אתכם מ-lingua Franca, או אנגלית, או אספרנטו.

פוקח עיניים ומתבונן באנשים שנעצרים ומקשיבים. יהודים, ערבים, תיירים, בני המקום, צעירים ומבוגרים נכנסים לרגע לתוך הבועה המוסיקלית שלי ואני מארח. מבט, חיוך, הנהון ראש. אני כבר מכיר את התהליך. בתוך המולת הרחוב תחילה מושכים אותם צלילי הגיטרה כמו חוט בלתי נראה, כמו החלילן מהמלין. והם באים ומתאספים, אחד ועוד אחד ועוד זוג ועוד משפחה. אחר כך הם שמים לב אלי, למראה שלי, ללבוש השחור, לכובע, לזקן הארוך. כל אותם סממנים מוכרים. אני יודע מה עובר להם בראש ומחייך כשאני רואה את עיניהם נפערות בפליאה ומצחם מתקמט. שומע את גלגלי השיניים מסתובבים במרץ. הניסיון ליישב את הסתירה שהם רואים טורד את מנוחתם. אני קצת כמו קואן זן. קיום מוכר ולא מוכר, שובר תבניות בזו אחר זו. אני שומע את המגירות בראשם של האנשים נפתחות ונסגרות, חורקות, מתבלגנות, מתפרקות.

אני מחייך. מבין לליבם. הישב זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ? הינגן איש ירא שמיים את מנגינת ליבו של אחרון הכופרים? ומה היו אומרים לו היו רואים את ארון הספרים בביתי? ארון הספרים היהודי שלי שבו מתארחים לצד התנ"ך, התלמוד, המשנה, רש"י והרמב"ם, גם הברית החדשה והקוראן ו"ספר המלכים" האתיופי ,כתביהם של קונפוציוס ודוגן והמיתולוגיות כולן: מצרים ומסופוטמיה, יוון ורומא, סקנדינביה וקלטים. ובמדפים שמתחתם יש תווים של מוסיקה קלאסית ומוסיקה ערבית שבמקור נכתבה לעוד, ומיסות נוצריות וקוראלים של באך לצד פיוטים מהמסורת אשכנזיים וספרדים כאחד. עירוב אקלקטי של סגנונות, מקורות, מנגינות שחיות ביחד בכפיפה אחת ובשלום. יש כאלה שלוקחים מונופול על החכמה, אבל אני, אני מודע לגבולות ידיעותיי ועומק בורותי. ובארון שלי יש בו מספיק מקום לכולם והדלתות שלו פתוחות לרעיונות ומחשבות שלעיתים רב הדומה בהן על השונה. כולם נבראו בצלם.

ואני מחייך וממשיך לנגן. מחפש את ההרמוניה, דווקא כאן, בירושליים, עיר הקודש. והאנשים עומדים ומקשיבים. חלקם מהמהמים עם השיר, חלקים נע עם הקצב. למשך שלוש-ארבע דקות הם משירים מעליהם את התגיות, הסטיגמות, הפלגנות והגבולות והופכים להיות פשוט אנשים שנהנים ממוסיקה. רטט המיתרים מוצא את דרכו למיתרי הלב של כל אחד ואחד ומאחד את כולם לתזמורת, מקהלה הרמונית דוממת. לא עוד קוביות ומגרות של "יהודים" "ערבים" "דתיים" "חילונים" "תיירים" "צליינים" אלא רקמה אנושית אחת חיה.

אני מסיים את השיר ופוקח עיניים. רגעים אחרונים של מיתרי הגיטרה רועדים ונרגעים. ואז, כמו במטה קסם, האנשים מתחילים לזוע. מחייכים אלי וזה אל זה, אומרים "שלום" ו"סליחה" ו"איזה יופי" ואמא אחת מצביעה על הגיטרה ואומרת לבתה "זאת גיטרה" ועיני הילדה נוצצות מהתגלית שפיסת עץ, ומיתרים מתוחים ואצבעות מיומנות יכולה ליצור קסם.

ואני מחייך לכולם בדרכם ומתחיל עוד שיר.

צילום: אלי מוצ'ניק (ממילא, ירושלים)

תמונה אחת, 500 מילים – רציתי להיות מלח

רציתי להיות מלח. לא פיראט שתום עין עם חרב וקריאות קרב, לא שליט הים עם קלשון. מלח. שרואה את הים ויכול לקרוא את צפונותיו בגלים, בקצב שבו הם נשברים על החוף, בשריקת הרוח. החוכמה של המלחים אינה דבר שנלמד בכיתה, הספרים יבשים ודלים לעומת החיים בים ובכל הזדמנות שהייתה לי הייתי חומק מבית הספר אל הנמל, אל רעשי הפריקה של הסחורות, אל קריאות השחפים, אל צפירת הספינות העוגנות או מרימות עוגן, אל קריאות עובדי הנמל בשלל השפות והמבטאים שאת רובם לא הבנתי. אבי תמיד נזף בי על כך ואמי לא פעם הביטה בי בצער של אם שמביטה בבנה האבוד, מצטערת שאזני כרויות לקריאת הגלים ולא לקולה של המורה.

אבל אני רציתי להיות מלח, ויום אחד עשיתי את מה שאמי כה חששה ממנו. מעשה שנראה לי אז, בגיל העשרה, כמו קפיצה אל עבר החופש, אל עבר העולם הגדול שבו הכל אפשרי. אמיץ וטיפש הייתי אז, ואולי לא הרבה השתנה. עליתי לספינה. המלחים התבוננו בי במבט הייחודי שיש לאנשים שכבר עברו דבר או שניים בחייהם, מבט מלא תבונה שבאה עם הניסיון והגיל, אבל אז עוד לא ידעתי איך לקרוא למבט הזה וחשבתי שהם מזלזלים בי והייתי נחוש להוכיח לכולם שאני יכול, להם ולהורי ולכל העולם וכלליו הלא כתובים.

הימים הראשונים עברו כמו על גבי מתח חשמלי גבוה. השרירים שלי לא חשו כאב של עבודה קשה, שטיפת הסיפון, מתיחת המפרשים ושאר עבודות של שוליית הקוסם. שמחתי על כל אחת מהן. כל משימה שהשלמתי הייתה ניצחון קטן שלי על עצמי ועל העולם. וגם כשכאבו השרירים, בסופו של היום, הכאב היה אות גבורה, עוד דבר שנלמד ונטבע בתוך מערכת החושים המסועפת של הגוף. ומחר זה יהיה קל יותר.

אבל יום אחד כשהבטתי מהספינה על הים הגדול המקיף אותי מכל עבר ואין יבשה באופק, אותה הרגשה חמקמקה של הרפתקה נעלמה כלא הייתה והרגשתי פתאום את מלוא עוצמתו של האוקיאנוס הענק והמסתורי והכל יכול שבמרכזו אני כמו רקיק בלועו של הלווייתן. נדמה היה לי שהרוח החלה לשרוק חזק וקרוב ומאיים יותר והגלים המתנפצים על צדי הספינה נדמו גדולים וחזקים יותר כמו מנסים להניד את הספינה בכל כוחו של אל הים והקלשון שבידו, משפריצים עלי מים קרים ומלוחים שחודרים את הבגדים והבשר והנפש. ועמדתי שם, לבד, בין האוקיאנוס הכחול שאין לו סוף לבין השמיים, נישא על חוט השערה של הספינה.

בלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי עומד מול דלת הקבינה של רב החובל. רציתי לשאול "אולי נחזור לחוף?" או אולי "מתי נעגון?" או אפילו, לרגע, כמעט מלמלתי "מתי מגיעים?" אבל רק עמדתי שם ולא ידעתי מה לומר ולבסוף לא אמרתי דבר. לפתע הפנה את מבטו אלי, ולמשך כמה רגעים שקטים לא אמר מילה. למרות שתיקתי נדמה היה לי שהוא קורא את מחשבותיי כמו שהוא קורא את הים, כמו שהוא קורא את מפות הכוכבים, כמו היו מחשבותיי כתובות לי על המצח, בוהקות מבעד לקצוות השיער הפרוע שלי. ואז חיוך קטן התעקם לו בזווית פיו. וגם אני מצאתי את עצמי מעז לחייך חיוך נבוך.

"שכחת למה עלית לספינה?"

בהיתי לרגע, מבולבל.

"גש הנה." אמר. הוא זז מעט הצידה וסימן בראשו אל עבר ההגה. הבטתי בו בפליאה והוא הניד לאות הן. הוא שם יד אחת על היד שלי על ההגה וסובב יחד איתי את ההגה. אחזתי בהגה והרגשתי דרכו את התנגדות המים ואת כוחה של הספינה ואת כוחו של האוחז בהגה והרגשה חדשה התפשטה בגופי. לראשונה מזה כמה ימים שנשמתי מלוא הריאות אוויר.

"בפעם הבאה שתשכח למה באת, תזכור את ההרגשה הזאת." אמר ולא הוסיף.

וזכרתי. זכרתי בעצמי והזכרתי לאחרים שרגליהם הביאו אותם לעמוד פתאום מול הקבינה שלי ולהביט בי בלי לדעת מה לומר. ולעיתים, רק לעיתים, אני עדיין מזכיר לעצמי את התחושה של ההגה בידיים, כי גם אני, אפילו אני, עדיין לפעמים שוכח.

נמל יפו, צילום: אלי מוצ'ניק

תמונה אחת, 500 מילים – מכתב לחבר

אומרים שהכתיבה משחררת, אז הנה, אני כותבת לך. זה קצת מוזר לכתוב לאדם שאיננו, אתה יודע. הרי לא תקרא את זה. אלא אם יש איזה "פייסבוק של מעלה" שאליו הולכים כל הפרופילים של האנשים שאינם עוד. אז בעצם אולי כן תקרא. בני אדם נוטים להיאחז בדברים ובאנשים. וגם אנחנו נאחזים. בזיכרונות, חוויות, מילים אחרונות שלא הספקנו לומר. אבל אומרים שהכתיבה משחררת ואני רוצה לנסות ולשחרר את הגוש המעיק שעומד בגרון כבר כמעט שבועיים.

6 שנים. 6 שנים למדנו יחד, אבל זה היה כבר לפני 12 שנה והרבה מים זרמו בירדן מאז. צבא, אוניברסיטה, עבודה. החיים כמו החיים משכו אותנו למסלולים שונים, והמפגשים שלנו היו מקריים, קצרים, בדרך מ… או בדרך אל… כמו בפסטיבל הסרטים. זה כבר הפך למסורת לא כתובה שלנו, להיפגש כל שנה בפסטיבל. אבל השנה הברזת כי היית בחו"ל. ועכשיו הברזת לתמיד. שמעתי מקרובי משפחה שלך שהיית שולח ביקורות של סרטים בתפוצה של החברים. הלוואי והייתי יודעת קודם, הייתי שמחה להיות ברשימת הנמענים. אני, ה"חופרת", זאת שלא יכולה לצפות בסרט בלי לנתח אותו. זאת שחברה שלה נזפה בה בסרט האחרון שצפינו בו יחד שאשתוק ואתן לה ליהנות.

בכלל, הרבה דברים הלוואי והייתי יודעת קודם. כשנסעתי לשבעה ידעתי שיותר משאני באה לספר עליך, אני באה לשמוע. לשמוע איך הצלת חיים, לשמוע איך שעשעת את האנשים שעבדו איתך בחידונים וטריוויה. לשמוע איך זה היה, להיות איתך, ביום יום המאתגר. נזכרתי שבחטיבה היית עושה לנו חידות הגיון כאלה, עם שמות של ילדים מהכיתה. אף פעם לא הצלחתי לפתור אותן עד הסוף.

לא היינו חברים קרובים. הרבה דברים אני לא יודעת עליך. הרבה רגעים לא חלקנו, אבל לאט לאט צפים ועולים בי זיכרונות נדירים, קטועים. אי שם בחטיבה שאלת ממני מחברת עם סיכומים כשהחסרת איזה שיעור וסיפרת לי שאמא שלך נבהלה שפתאום הכתב שלך השתנה מאוד, כי היא חשבה שהמחברת היא שלך. ותהיתי לעצמי אחר כך, כשסיפרת לי, מה היא ראתה בכתב הקטן והמסודר שלי? אבל לא שאלתי. או בפעם ההיא כשהייתי לקראת סיום השירות הצבאי ושאלתי ממך את חוברות הפסיכומטרי שלך כדי ללמוד, וביקשתי שתשב איתי קצת על המתמטיקה ואמרת שלא כדאי לי שתשב איתי אחרי שיעור בחדר המתים. סוג ההומור שלך. צדקת. ובכל זאת זרקת לי כמה טיפים.

כהרגלינו בקודש, לפני שלושה שבועות, או אולי חודש פגשתי אותך במקרה בדרך לעבודה. פטפטנו קצת על קולנוע וטלוויזיה וספרים ולא היה אכפת לי שאני כמעט מאחרת. סיפרתי לך שהתחלתי לקרוא את "בשורות טובות" של טרי פראצ'ט ואמרת שאתה מקנא בי. מקנא בי על שאני חווה את הכתיבה של פראצ'ט לראשונה. אמרנו שאולי נלך יחד לאיזה סרט, פיצוי על ההברזה שלך בפסטיבל. אבל כבר לא נלך.

חיית 30 שנה בצל המוות. ולמרות הכל, היית חופשי. נולדת עם מחלה אבל היית בריא. בריא מקטנוניות, בריא מצרות עין, ומצרות אופקים. בריא מפחד בדיוק משום שרקדת טנגו עם המוות במשך 30 שנה. כמעט ושכחנו שהדברים שאתה עושה לא מובנים מאליהם, באיזה קלות עשית אותם. נולדת עם כבלים אבל היית חופשי. חופשי יותר מרובינו, אני חושבת. ב-30 שנה הספקת יותר ממה שאנשים מספיקים ב-60. טיילת, למדת, עבדת, נגעת בחיי כל כך הרבה אנשים. ואהבת. בעיקר אהבת. קולנוע ומוסיקה וחיות ואנשים. כל כך נדיר בימינו למצוא אנשים שאוהבים אנשים.

לא ככה דמיינתי את פגישת המחזור שלנו, לא מעל הקבר הטרי שלך. לא כשאתה אינך איתנו. אבל הגורל רצה אחרת. ואני? שומרת אותך בלב ומשחררת אותך לחופשי.

מעגן מיכאל צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרוייקט: תמונה אחת, 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים: אסותא

פעם, לפני הרבה שנים, היא נקראה "אסותא", כשסבא שלי רק פתח אותה באחת הסמטאות העסוקות של העיר. אשתו, סבתא שלי, רצתה לקרוא לה "תרופות סבתא", אבל סבא העדיף שם חיובי. שם אופטימי. "תרופות מזכירות לי מחלות", אמר.

זאת הייתה חנות קטנה, 20 מ"ר בקושי, עמוסה לעייפה מדפי עץ בגדלים לא אחידים ששכן נגר עשה לו טובה ועזר לו לנסר ולתלות מהשאריות שנשארו לו בסדנה. סבא לא היה נגר. סבא היה מהנדס. והוא ידע לחשב בדיוק כמה סחורה כל מדף יכול לסחוב בלי ליפול. "על המדף העליון שים 5 צנצנות גדולות, 7 קטנות וכמה שקיות. על המדף התחתון אתה יכול לשים יותר". פעם אחת שמתי צנצנת מיותרת באחד המדפים והוא קיבל קצת עוקם. סבא רתח מזעם. הוא הרי חישב את כל המשקלים בדיוק של יקה. אבל הוא גם נרגע מהר. מתלקח מהר ונרגע מהר. אופי קצת לבנטיני. אולי בגלל זה הוא הגיע לכאן, למזרח התיכון חמום המזג.

אחיו המנוח היה פרוביזור, מנהל בית מרקחת שכונתי שם באירופה, והוא לימד את סבא שלי את כל סודות המקצוע. דברים שלומדים רק מניסיון של הרבה שנים. ועם הניסיון הזה סבא פתח את "אסותא". יש בחנות ריח מיוחד. ריח של חליטות תה וצמחי מרפא ושמן אתרי, כולם מתערבבים יחד לניחוח ייחודי שאפשר להריח מקצה הסמטה ועד קצה. מי שמחפש את החנות לראשונה, אנחנו אומרים לו "לך בעקבות הריח". קצת כמו החתול הרעב בסרטים המצוירים.

והיו לו כל מיני "חתולים" שהריח של החנות הביא אליו, והוא מעולם לא השיב את פניהם ריקם. יהודים, ערבים, תיירים שנשארו פה תקופה ארוכה, כולם ידעו שבעת צרה, אפשר לבוא לחנות הקטנה של סבא והוא ייתן את מה שיעזור. קמומיל לבטן כואבת, ולריאן לעצבים מרוטים ותקופות לחוצות ומליסה לשיפור הזיכרון לתלמידים וסטודנטים שיושבים בלילות לשנן היסטוריה וספרות ונוסחאות בפיסיקה ומתמטיקה. הוא היה מקבל את כולם, בלי יוצא מן הכלל. אבל היה לו כלל אחד. הפוליטיקה – מחוץ לדלת. "אני מתעסק באנשים, לא בפוליטיקה" נהג לומר. וככה הוא למד קצת ערבית, איך לשתות קפה טורקי, ולשמוע מוזיקה מוזרה כזו, כזו שגרמה לסבתא לענטז במפתיע בחנות. אפילו הוא מצא את עצמו מוחא כפיים לקול התופים והקצב ברגע ראשון של היסח דעת. הלקוחות, לעומת זאת, שמעו קצת מוזיקת כלייזמרים והומור יהודי.

אבל הזמן עבר, אנשים הגיעו ועזבו, עברו דירה או מדינה, וגם החנות של סבא השתנתה. עכשיו במקום מרקחות מעשה ידיו, ממלאים את המדפים הישנים מוצרי בריאות שונים ומשונים. טחינה אורגאנית, תה ירוק יפני, תה ירוק סיני, סויה וטופו, מוצרים ללא גלוטן, ללא סוכר, מופחת שומן. הכול תלוי בכתבה הכי חדשה בערוץ טלוויזיה כזה או אחר, או בדיאטה שידוענית כזו או אחרת החלה לעשות, או בטרנד הפופולארי האחרון בארה"ב שתמיד מגיע באיחור של כמה שנים. בכל זאת, יש לו אוקיאנוס שלם לחצות. סבא ודאי היה אומר שבמקום כל ה"ללא" האלה, וכל האופנות האלה, עדיף פשוט להקפיד על המלצתו של הרמב"ם. "בריאות" אמר הרמב"ם "איננה מילה כי אם ראשי תיבות שפירושם בולם רוגזו, יפחית אוכלו ויגביר תנועתו." ככה סבא היה מצטט תמיד באוזני לקוחותיו ועל הדרך מסביר להם את פשר השם של החנות.

"אסותא". אבל היום מי יודע מה זה "אסותא"? שם של בית חולים. וסבא הרי רצה שם אופטימי. אז לפני כמה שנים שינינו את השם. ל"תרופות סבתא".

צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרויקט: תמונה אחת, 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים: מה שנשאר מההיסטוריה

רק אני והסוס. זה מה שנשאר. לא הרבה נשאר מההיסטוריה. למעשה, אולי רק אנחנו. העיר שוחזרה לחלוטין ואין עדות ברחובותיה לכאב ולהרס שידעה במלחמות השונות שהפכו אותה לעיי חרבות וריסקו את החיים שזרמו ורקדו והתהוו בה במשך מאות שנים. לקרב הגדול ההוא, הקרב שלי, לא נשאר זכר פרט לי ולסוס שלי. אפילו תושבי העיר כבר לא זוכרים את פרטיו. אולי נשאר איזה ערך בויקיפדיה ואיזו פסקה קצרה עם הנחיות הגעה בלונלי פלאנט. בכל זאת, אנחנו אתר התיירות הכי מפורסם בעיר. אחד המקומות האלה שכל מי שמבקר בעיר חייב להצטלם בהם ולהעלות לפייסבוק, לאינסטגרם ולטוויטר. הגרסה המודרנית של החריטות על האבן של פעם "מייקל ואנה היו פה, 24.4.1994".

אבל לא הרבה נשאר מההיסטוריה. כמו מחשב ישן עם מעט מאוד מגה-בייט אין לה זיכרון לדברים מורכבים. הסיפורים הנפרדים מתמוססים אל משפטים קצרים, ונתונים ומספרים. הכללות. כך וכך הרוגים במלחמה ההיא. X שטח עבר ידיים בין גרמניה לצרפת בהסכמי ורסאי. זו רשימת הדברים שעשתה האינקוויזיציה ואלה סיבותיה. הכאוס מסתדר בסדר כרונולוגי מופתי, עם קשרי סיבה ותוצאה ברורים. כולם חכמים בדיעבד.

תכננתי להיות אדם פשוט ומאושר. בעיקר תכננתי להיות מאושר. כשהייתי בן 19 אהבתי לשבת עם כמה מחברי ילדות במסבאה היחידה שהייתה בעיר ולשתות. היינו משתכרים מחצי כוס בירה, עד כדי כך לא ידענו להתנהל עם אלכוהול. היינו שותים ומתחילים לצחוק בלי סיבה. או מאיצים זה בזה לעשות שטויות, כמו להציע למרטה, היפיפייה של הרחוב לצאת איתי. אני לא יודע מי משנינו עשה שטות גדולה יותר, אני כשהצעתי או היא כשהסכימה.

קיללתי כמו כל בני גילי, בשתי שפות. האחת שפת האם שלי, והשנייה, כל שפה זרה שבה הצלחתי למצוא מעט מילים "לא יפות". תמיד היה בסביבתנו איזה פרחח אחד או שניים, שיצא לתרבות רעה וידע אוצר מילים נכבד בצרפתית, גרמנית ואנגלית, מסוג המילים שלא יעלו על הכתב. השתדלתי שלא לפלוט בטעות מילה שכזו בפני מרטה, או אמא ואבא, או לוטי, אחותי הקטנה בת ה-12.

לוטי הייתה שובבה אמיתית. כשהייתי מבריז מבית הספר, והיא הייתה מגלה הייתי צריך למצוא דרכים יצירתיות למנוע ממנה לספר לאמא. הברזתי מבית הספר לא מעט. המורה לספרות הכריח אותנו לקרוא את ה"קלאסיקות". גתה וניטשה והוגו ודיקנס ודוסטוייבסקי. ספרים עבי כרס, כבדים לקריאה ולנשיאה שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לשאת. המורה שלנו לפיסיקה ניסה לעניין אותנו בתגלית הנפלאה של ניוטון והתפוח. אנחנו העדפנו לאכול את התפוח ובלבד שלא ייפול שוב על ראשו של ניוטון ויכריח אותנו ללמוד את כל שלושת החוקים שלו.

רק את שיעורי ההיסטוריה אהבתי. יוון ורומא, קיסרים ובגידות, אימפריות קמות ואימפריות נופלות, קרבות הירואיים וגיבורים ששמם הולך לפניהם. ספרי ההיסטוריה היו דלים עבורי. הם ידעו לספר לי רק עובדות רחבות וגדולות מאורגנות בעמודים מצהיבים. אבל כשהייתי חוזר מבית הספר, הייתי מדמיין בדרך את יוליוס קיסר, ואלכסנדר מוקדון ונפוליאון יושבים מול המפות ובוחנים אסטרטגיות, לבושים בבגדים הרבה יותר נוחים מאלה שהצטלמו או צוירו בהם, לוגמים מים או תה, מקללים את החום של הקיץ או את הקור של החורף ומסמנים את ההתקדמות הצפויה בעט נוצה כמו היה חרב שעורפת את ראשי המתנגדים.

הצלם שהיה כאן ביקש לצלם אותנו. תייר נחמד. הסכמנו. עליתי על הסוס וישבתי גאה וזקוף. כי זה כל מה שנשאר מההיסטוריה. אני והסוס והשמיים.

בודפשט, הונגריה. צילום: אלי מוצ'ניק

 על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים: Dessine moi un portrait

"Dessine moi un portrait" היא אמרה. הרמתי את מבטי מהכלים.

"S'il vous plait, dessine moi un portrait."

אני יושב בשדרה מדי יום. מגיע בבוקר עם תיק מלא בריסטולים ועפרונות ומעמד לבריסטול. מתמקם בפינה הקבועה שלי, לא רחוק מהחנות של "רנואר" ובית הקפה שבו אני מבקש מדי בוקר אספרסו חזק ומתוק, ומחכה ללקוח הראשון. אתם יודעים. לקוח ראשון מביא לקוח שני. קצת כמו "חבר מביא חבר", גם אם הם לפעמים זרים מוחלטים. אבל כשאני מצייר, אנשים אחרים עוצרים להסתכל וחלק מחליטים לבקש גם. כשאין לקוחות אני אוהב לשבת ולהתבונן בעוברים ושבים. השדרה תמיד הומה אדם. ערבוביה שלמה של שפות, לאומים, טיפוסים. מקומיים ותיירים. למדתי כבר לזהות את התיירים לפי המפות והמבטים והמצלמות והלבוש. או לפעמים, לפעמים אני מזהה אותם סתם בחוש. משהו בהם רומז לי שהם לא בני המקום.

אני אוהב לנסות ולנחש את הסיפור שלהם. הנה שם, איש גבוה ורציני לבוש בחליפה ומחזיק בתיק משרדי ממהר לסגור עסקה של מיליונים עם חברה גדולה. אולי העסקה תצליח. אולי הוא יאבד בה את כל הונו. זוג סטודנטים צעיר עובר ומדבר ברצינות על פילוסופים גרמנים. שמו של ניטשה נזרק לאוויר, ומתחיל ויכוח סוער על האדם ואלוהים. אחריהם הולכת קשישה בשמלה פרחונית של אמצע המאה הקודמת, זיכרונות של חייה הקודמים תלויים לה על הצוואר בשרשרת זהב. היא נועלת נעלי עקב מתוך הרגל, כי אלה נעליים שיאות לגברת, גם אם ההליכה בהן כבר מזמן לא נוחה לה כמו פעם. היא בדרך לדואר לשלם חשבונות, או בדרך לחנויות בשדרה לקנות מתנה לנכדה החדשה שהצטרפה למשפחה. או סתם, יצאה לטייל כדי שלא לשבת לבד בבית. היא לא נראית כמו אחת שתרצה לשבת לבד בבית. גם אחרי שבעלה נפטר ובתה התחתנה ועזבה לאמריקה ואחרי שלא נותר לה במי לטפל ולמי לדאוג פרט לעצמה. היא לא אוהבת את השקט של הבית הריק. לכן היא באה לשדרה. גם להעמיד פנים שיש לה מטרה בשדרה זאת מטרה כשאתה לבד.

או! והנה אמא ובת שבאות לכאן מדי סוף שבוע. לבת קוראים דניאלה, בת 11 או 12. ילדה-נערה שרק החלה לפתח את החיבה שלה לאופנה וסגנון. היא והאם עוברות תמיד מצד אחד של השדרה, חנות אחרי חנות עד לצד השני. הן נכנסות לכל חנות. גם לחנויות שהן לא מוצאות בהן דבר. כוחו של הרגל, או מסורת, או אמונה של מהמרים כפייתיים שאומרים לעצמם "אולי הפעם". אולי הפעם ימצאו חצאית, או שמלה, או חולצה דווקא בחנות שמעולם לא מצאו בה דבר.

"S'il vous plait, dessine moi un portrait", אמרה הנערה הצרפתייה והתיישבה על הכיסא שמולי. ואני לוקח בריסטול ומצייר. מצייר את מה שאני רואה ומעבר, את המבט בעיניים ואת הנפש שניבטת ממנו. כשאני מצייר אני שואל אותם מאיפה הם. מבקש מהם להגיד לי איך אומרים "תודה", "בבקשה", "לצייר", "תמונה" בשפה שלהם. אני חושב שאני יודע לפחות ארבע מילים בכל שפה בעולם.

כשהם מודים לי ולוקחים את הציור הביתה כה מעטים מהם שואלים לשמי. ובכל זאת, בכל ערב, כשמגיעה עת בין ערביים ואני אוסף את הכלים והולך, כי אני, כמו האימפרסיוניסטים הראשונים של המאה ה-20, יודע שרק באור היום אפשר לצייר בחוץ, אני יודע שציורי מעטרים קירות בבתים רבים יותר מציוריהם של ואן גוך, מונה ורמברנט גם יחד.

שדרות ממילא, ירושליים צילום: אלי מוצ'ניק

 על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים: מחאת הפינגווינים

אני לא יכול יותר. פשוט לא יכול. כל פעם שאני יוצא מהבית יש פפראצי. פעם זה אוסטרלים מקומיים, פעם זה תיירים מאסיה ופעם אחרת ישראלים. כל פעם. זה פשוט נורא. לא מכבדים את הפרטיות שלנו בכלל. לא יעזור כמה נבקש, הם יחכו לנו עם המצלמות. זה מה שקורה כשהופכים להיות מפורסמים בעל כורחנו.

אבל לפני שאני מספר לכם על הסיפור העצוב שלנו ועל עוגמת הנפש שנגרמה לנו (ומה עשינו בנדון), אני חייב להבהיר איזו מיסקונספציה נפוצה בקרב מינים מסוימים של חיות. אנחנו לא פינגווינים של אנטרקטיקה. משום מה רוב היצורים חושבים שפינגווינים יש רק באנטרקטיקה, והסרטים והספרים לא עוזרים לתקן את הטעות. אבל אני אומר לכם, זוהי מיסקונספציה. פינגווינים חיים בכל מיני מקומות. יש כמובן פינגווינים באנטרקטיקה. למעשה, אני חושב שבשחר ההיסטוריה שלנו (ואני באמת צריך לבדוק בספרים) כולנו חיינו באנטרקטיקה. אבל אתם יודעים איך זה. קר שם. תארו לעצמכם שאתם בחדר עם עוד הרבה אנשים והמזגן מקרר נורא וקר לכם מאוד. לא נעים. וזה לא עוזר לבקש מאנשים לכבות את המזגן כי לרוב חם. וגם ההצעה להדליק ולכבות לסירוגין לא עוזרת, ואתם קופאים מקור בחוסר אונים. אז חלק מאיתנו החליט לעשות מעשה ולמצוא מקום עם מזג אוויר קצת נעים יותר. אוסטרליה התגלתה כאופציה לא רעה. אפילו התיידדנו עם הקנגורו. (הקואלות ממילא עצלניות מדי בשבילנו).

פעם, בהיסטוריה הרחוקה היינו משפחה אחת. אז אני מניח שאפשר לומר שגם עכשיו אנחנו משפחה אחת. אבל בינינו, אפילו את סדר פסח ואת חג ההודיה לא חגגנו ביחד, אז איזו מין משפחה זאת? כבר הרבה שנים שאין לנו קשר עם הקרובים שלנו באנטרקטיקה. אי שם, מתישהו מישהו רב עם מישהו, באמת, חוסר הבנה משווע ומטופש ומאז אנחנו לא מדברים איתם. אף אחד כבר לא זוכר מה קרה ולמה, אבל מישהו אמר משהו ומישהו נעלב ומאז… יוק. אין תקשורת. אפילו עם השיפור בטכנולוגיה, עכשיו לא צריך לבקש את הדגים למסור מסרים, אפשר סקייפ, אבל אין עם מי לדבר.

אני רוצה להדגיש: קוראים לנו פינגווינים. פ-י-נ-ג-ו-ו-י-נ-י-ם. לא פינגלינים ולא שום דבר אחר. יש את השחקן הזה, השחקן של "שרלוק", עם השם המסובך… קממבר… קמבר… אה! קמברבאץ'! בנדיקט קמברבאץ'. הוא דיבב איזה סרט דוקומנטרי ב-BBC על כל מיני חיות בחצי הדרומי של כדור הארץ ולא הצליח להגיד פינגווינים. למען השם והכנף! עם שם כמו שלו הוא מסתבך עם שם כמו שלנו? נו באמת.

כששמענו על השערורייה הזאת של השם שלנו, ועוד ב-BBC, לא סתם איזה ערוץ נידח, טיכסנו עצה. זה היה עלבון נורא לכל המשפחה. הסתגרנו בבית במשך כמה ימים וניסינו לחשוב איך כדאי לתקוף את הנושא. התייעצנו בכל הערכאות המשפטיות. השופט הבכיר סר מקפינגווין, החליט שיש צורך בעונש חינוכי וכולנו הסכמנו. ואז אחד הפינגווינים הקטנים נזכר בחברים שלנו, דובי הקוטב (יש להם קשרים בדיסני) והוא הציע לבקש מהם עזרה. והעזרה הייתה נפלאה. אתם בטח שמעתם על הסרט שעשו על הקרובים שלנו באנטרקטיקה (שביקרו במדגסקר), "הפינגווינים ממדגסקר" על הסוכנים שלנו פינגווין 007 וחבריו. נחשו מי דיבב את הזאב? נכון. אותו בנדיקט קמברבאץ'.

ובכן, זה הסיפור. אני מודה לכם מאוד על שהסכמתם לראיין אותי כדי שתהיה לנו הזדמנות, לנו ל-פ-י-נ-ג-ו-ו-י-נ-י-ם, לתקן את הרושם המוטעה שאתם מקבלים מהתקשורת.

סידני, אוסטרליה. צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים – פרוייקט

יש רגעים כאלה, שבהם לפתע רואים משהו שפורט על מיתר או שניים בלב. שמזכיר לנו דברים שאולי שכחנו, שמעיר בנו את הצורך ליצור. שמזכיר לנו להתבונן ביופי שיש מסביב בטבע ובאדם. שמזכיר לנו לעצור לרגע בתוך כל המולת היום יום המלחיצה והשוחקת. ברגעים כאלה, יש שכותבים שירי הייקו, ויש שמוציאים מצלמה. זהו אופיו של צילום. הוא תופס רגע ומקפיא אותו בתוך מסגרת. ואם הצילום מצליח, הוא תופס גם את הרגש החמקמק הזה שגרם לצלם להוציא את המצלמה מלכתחילה.

כשראיתי את הצילומים של אלי מוצ'ניק, מ-Eli Muchnik Photography, שמעתי את פריטת המיתרים הזו. כך עלה הרעיון לפרויקט המשותף שקיבל את השם "תמונה אחת, 500 מילים".

"תמונה אחת, 500 מילים" הוא פרויקט משותף ל-Cultureroll ול-Eli Muchnik Photography, שבו אני כותבת סיפור קצר, פרי הדמיון, בן לא יותר מ-500 מילים (אבל אל תתפסו אותי במילה) על צילומים נבחרים.

מקווה שתמצאו את הסיפורים מעניינים ומהנים.

מוזמנים לחפש אותם בבלוג תחת התגית "סיפורים קצרים" ו"תמונה אחת 500 מילים".