רקוגו או מילים מפילות מצחוק

בחור צעיר הלך ערב אחד למסבאה וראה איש קשיש יושב לפני המסבאה ודג בתוך שלולית.

"קשיש מסכן" חשב הבחור "ודאי השתגע".

"סלח לי, אדוני, מה את עושה?"

"אני דג" ענה הקשיש בחיוך.

הבחור הצעיר חייך במבוכה.

"מסכן" חשב הבחור הצעיר, "הוא בגילו של אבי".

"סלח לי, אדוני, אולי תרצה לשתות משהו? אני אקנה לך".

"תודה רבה! תודה רבה!"

נכנסו השניים למסבאה והבחור הצעיר הזמין שתי בירות.

"בבקשה" אמר הצעיר והגיש את הבירה לקשיש. לקח הקשיש את הכוס ולגם בקולניות תאוותנית.

"אז איך היה הדיג?" שאל הצעיר.

"אה, טוב מאוד, טוב מאוד" ענה הקשיש.

"באמת? וכמה דגים דגת היום?"

צחק הקשיש ואמר: "אתה השביעי".

בתרגום חופשי, זהו אחד מסיפורי הרקוגו (Rakugo מילולית: "מילים נופלות") ששמעתי מפיה של אמנית הרקוגו, אושימה קימיאה (Oshima Kimie) כשהופיעה בפני תלמידים באוניברסיטת תל אביב לפני כמה שנים. אושימה קימיאה, היא אחת מאמניות הרקוגו הבודדות ביפן, שכן בדומה לאמנויות במה יפניות מסורתיות אחרות, גם הרקוגו היה נחלתם של גברים. נוסף על כך, היא מופיעה הן בעברית והן באנגלית, שינוי מרענן בתולדות אמנות הרקוגו.

רקוגו היא אמנות במה שהתפתחה במאה ה-17 ביפן ואושימה מגדירה אותה כ-sit-down comedy, משום שהיא מבוצעת כאשר האמן יושב על כרית, לבוש בלבוש מסורתי (קימונו). האביזרים היחידים העומדים לרשותו הם מניפה ומטפחת והאמן מבצע את הסיפור מבלי לקום בעזרת האביזרים ובעזרת שינוי בכיוון הדיבור ובקול. משום שהאמן לא קם במהלך ההופעה עליו לייחד כל דמות על ידי קול ומימיקה. גם צמד האביזרים עוזר. תתפלאו לגלות עד כמה שימושי צמד האביזרים הפשוט הזה, אשר יכול לשמש ככלי כתיבה, צ'ופסטיקס ואפילו חרב.

המקור של הרקוגו הוא בדרשות וסיפורים בודהיסטים מסוף המאה ה-17. משום שמרבית האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב, הנזירים הבודהיסטים העבירו את הדרשות בעל פה, וכדי לתפוס את תשומת הלב של הקהל, השתמשו הנזירים בסיפורים מצחיקים עם מוסר השכל. ההומור בסיפורים מבוסס לא מעט על משחקי מילים, אי הבנות ומטאפורות שמובנות בצורה מילולית.

ההכשרה של אמני הרקוגו היא הכשרה של חיקוי שעוברת בעל פה ממורה לתלמיד, שכן כאמור, מרבית האנשים לא ידעו קרוא וכתוב. גם כיום, מרבית הלימוד הוא לימוד בעל פה, על אף שמשתמשים מעט בקלטות וידאו. שימוש בטקסטים כתובים לא נהוג. המורה מנחה את התלמיד (deshi) באמנות הרקוגו ונותן לתלמיד במה להופיע עליה תוך כדי ההכשרה שאורכה כשנתיים עד שלוש. עם סיום ההכשרה נותן המורה לתלמיד "שם במה", שמורכב בד"כ מסימנית משם המורה, ועל ידי כך משייך את התלמיד לשושלת אמני רקוגו של אמן מסוים.

כיום נשארו כ-300 סיפורים מסורתיים של רקוגו ששרדו את פגעי הזמן, אליהם מצטרפים סיפורים מודרניים שנכתבים.

נמר ודרקון (Tiger and Dragon) (יפן, 2006)

טורה (Tora – Tiger) הוא חייל ביאקוזה (המאפיה היפנית) שמוצא את עצמו נשלח ללמוד רקוגו כדי שהמורה שלו יוכל לשלם חוב לבוס הגדול. כל פרק הוא לומד סיפור רקוגו כלשהו ועליו הוא משלם למורה שלו, ואז המורה מחזיר לו את הכסף על השיעור בתור תשלום של החוב שלו לבוס הגדול. בנו של המורה, ריוג'י (Ryu – Dragon) היה ילד פלא של רקוגו, אבל עזב את האמנות ופתח חנות של עיצוב בגדים שנקראת "Dragon Soda".

רקוגו היא מסורת ארוכת שנים, אבל היא לא הייתה נשארת לולא הייתה משתנה ומתאימה את עצמה לקהל. אופן הסיפור של טורה הוא מודרני… אנשים צוחקים. אבל ראש מחלקת האמנות שאחראי על הרקוגו לא מרוצה משינוי הגישה (שלא לדבר על רזומה היאקוזה שלו).

האם טורה יצליח לעזוב את עולם היאקוזה ולעבור לרקוגו? האם הבן האובד יחזור לרשת את אביו?

כל פרק בסדרה עוסק בסיפור קלאסי שמקבל גרסה של טוקיו המודרנית. הדבר מאפשר לכל הקהלים להתקרב למסרים של הסיפורים ולצחוק איתם. יתרה מכך, ישנם סיפורים שליחם לא נס גם אחרי למעלה ממאתיים שנים של מסורת ודברים עליהם צחקו אי שם בתקופת אדו, מצחיקים גם היום. אושימה-סאן אמרה שלאחר הסדרה גדלה ההתעניינות של צעירים באמנות הרקוגו. כוחה של סדרה טובה אחת

 

רקוגו בטוקיו

בטוקיו, קרוב לתחנת אואנו ופארק אואנו (UENO) ישנו אולם רקוגו ומנזאי (Manzai – הופעה של זוגות קומיקאים). האולם קטן והקהל יכול להיכנס באמצע הופעה או לצאת באמצע הופעה. בסוף יום עבודה, קופצים ל7/11 הקרוב וקונים נשנוש ובירה (כך לפחות עשה אחד הצופים), ובאים לשמוע סיפורים משעשעים ישנים וחדשים.