קצרצרים: מנהל לילה – סקירה

יו לורי העיד על עצמו שהוא חובב מושבע של ג'ון לה-קארה ושאהב בתור נער לגמוע בשקיקה את ספריו. עם נפילת חומת ברלין ושבירתו של מסך הברזל, חשש לורי שלה-קארה לא יכתוב יותר רומני ריגול. אבל ריגול הוא אחד המקצועות שמלווים את האנושות מראשיתה. "ידע זה כוח", וכשמדובר במלחמות ויחסי כוחות בין מדינות ובין אנשים, על כמה וכמה.

ג'ונתן פיין (טום הידלסטון) עובד כמנהל לילה בבית מלון בקהיר. ערב אחד יוצרת איתו קשר אחת מנשותיו של פרדי חמיד, אחד הבנים של המשפחה הכי עשירה ומשפיעה בקהיר ומבקשת ממנו לצלם עבורה מסמכים. דרכה הוא מתוודע לעסקאות נשק בלתי חוקיות בין פילנטרופ בריטי בשם ריצ'רד אונסלו רופר (יו לורי) לבין משפחת חמיד וחבריה. הימים ימי "האביב הערבי" במצריים והרחוב הערבי בהחלט לא זקוק לעוד נשק. פיין מצלם את המסמכים ומעביר אותם לחבר בשגרירות הבריטית. אבל התוצאות של "המעשה הנכון" הזה הרסניות ולא צפויות לפיין. כעבור כמה חודשים, הפעם במלון נידח ויוקרתי בשווייץ, מצטלבות דרכיו של פיין עם ריצ'רד רופר בכבודו ובעצמו ושוב פיין מחליט לא לשתוק, אבל הפעם כשסוכנת ביון בריטית (אוליביה קולמן) יוצרת איתו קשר הוא מוכן לקפוץ למים העמוקים – להסתנן לארגון של רופר ולהרוס את יכולתו למכור נשק, קונבנציונאלי ולא קונבנציונאלי, לכל המרבה במחיר.

מימין לשמאל: יו לורי, אוליביה קולמן, אליזבת' דביקי, טום הידלסטון

בין הספר לבין הסדרה יש כמה הבדלים. בסדרה, פיין היה חייל באפגניסטן ולא באירלנד, המפעיל שלו מטעם סוכנות הביון הבריטית הוא למעשה מפעילה, אנג'לה בור אותה מגלמת בהצלחה רבה אוליביה קולמן.  הרקע להתרחשות עבר מיערות הסמים של אמריקה הלטינית בשנות ה-90 ל"אביב הערבי" של 2011 וגם הסוף שונה (באישורו של לה-קארה). התוספת של אנג'לה בור מוסיפה אלמנט מרענן לדרמת הריגול על המסך. זה מנער מעט את הסקסיזם שנהוג בספרים כאלה, נוסח ג'יימס בונד ונערת בונד, אבל גם נותן לסדרה מעט יותר רוך ואנושיות. לא עוד שני גברים שמנסים לגבור אחד על השני בפקחות וערמומיות, אלא המחיר האנושי שמסביב לתחרות הזו. אבל הנושא של אתיקה ועולם הצללים נותרו בעינם.

ג'ונתן פיין על רקע האביב הערבי במצריים

יו לורי ידוע בעיקר כשחקן קומי, אבל ב"מנהל לילה" הוא מגלם דווקא את הנבל, ריצ'רד "דיקי" רופר. הוא מתואר על ידי לה קארה בספר כ"אדם הגרוע ביותר בעולם" (The worst man in the world), הגדרה מעט מוזרה לאדם מוצלח ופילנטרופ. הוא חי את החיים הטובים עם אישה צעירה וצוות נאמנים תוך כדי מכירת נשק לגורמים מפוקפקים וכנופיות טרור שונות, כנופיות שאיתן הצבא הבריטי נלחם. כשחושבים על סוחרי נשק מדמיינים טרוריסטים עם מסכות ורובים, נוסח הסרטונים של דעא"ש, אולי. אבל הנבל של לה-קארה לובש חליפות יקרות ובחסות הממשלות המערביות, מאפשר להמון הזועם להשיג נשק יותר ויותר קלטני ולהרוג יותר ויותר אנשים. "כשהוא ראה את הילדים נפגעי הסארין נאבקים לנשום הוא לא ראה ילדים, הוא ראה הזדמנות עסקית", כך אומרת עליו אנג'לה בור. האדם הנורא ביותר בעולם הוא זה שמשתמש בכוחו והשפעתו כדי לזרוע הרס בעוד הוא יושב בטוח מהצד ונהנה. קל לחלק את העולם לטובים ורעים כשהטובים לבושים חליפות ושותים שמפניה על יאכטה ואילו הרעים מתרוצצים בעולם עם פצצות ורובים וכנראה מדברים ערבית. אבל מה אם האנשים הנושאים באחריות הם לובשי החליפות?

האיש הנורא ביותר בעולם, בחליפה יקרה

הסדרה מטילה את האחריות על רופר ועל סוכניו בביון הבריטי שיודעים אבל מעלימים עין תמורת סכום סמלי נאה. האצבע המאשימה מופנית לא רק אל הפילנתרופ הבריטי שתורם לחברה ביד אחת והורס אותה בידו האחרת אלא גם לממשלות שנהנות מהמלחמה ולאנשים שיושבים בהן ומדברים גבוהה-גבוהה בעולם בעודם נותנים יד להרג של אלפים, הכול  לטובת הכיס הפרטי במסווה של טובת המדינה.  כתוביות הפתיחה שהן יצירת מופת בפני עצמה, יוצרות כבר מדקות הפתיחה את הקשר בין העושר והיוקרה של רופר לבין עיסוקו הצדדי והרווחי. בעולם שבו נדמה שהתדמית חשובה יותר מהתוכן, הסדרה מעלה כמה נקודות למחשבה. איך נגמר קרב הענקים הזה? תצטרכו לצפות ולגלות.

ברואדצ'רץ' – לא רק חוק וסדר

התלבטתי מה לכתוב על ברואדצ'רץ' (Broadchurch). השנים באקדמיה לימדו אותי לחפש את "המסר", "המטרה", "כוונת המשורר", "המניע" ו"המשמעות" בכל תוצר תרבותי שאנחנו נתקלים בו. אם זה לא מוציא לכם את החשק "להיתקל" ב"תוצרים תרבותיים", אני לא יודעת מה כן. אבל דיוויד טננט, השחקן הראשי, שאמר באחד מהראיונות שהיופי במשחק הוא היכולת לספר סיפור, הזכיר לי שלא כל סיפור חייב להיות משל.

רצח של נער בן 11 מזעזע את אמות הסיפים של העיירה השקטה ברואדצ'רץ. הוא היה נער שכולם הכירו. חבר טוב של הבן של השוטרת הטובה ביותר בעיירה, חילק עיתונים בבוקר, היה שותף בצופי ים. ואם לא הכירו אותו הרי הכירו את המשפחה, עיירה קטנה, בכל זאת.

אלק הארדי (טננט) מגיע לעיירה לאייש את תפקיד החוקר הראשי, תפקיד שנשמר, או כך הובטח, לשוטרת מספר אחת של העיירה, אלי מילר (אוליביה קולמן). הארדי מגיע כבר עם מטען, בעברו הקרוב תיק רצח לא פתור שלא נותן לו מנוח והוא מגיע לעיירה הקטנה עם כל הציניות והסקפטיזם של חוקר גדול. "אל תאמיני לאף אחד" הוא אומר למילר שמחליטה להצטרף לחקירה למרות הכל. אבל מילר מוצאת את ההנחיה הזו קשה במיוחד. כולם מכירים את כולם בעיירה הקטנה, וקשה להעלות על הדעת שאחד מהם הוא הרוצח.

הרצח הוא נקודת הפתיחה של הסדרה שבעודה עוקבת אחר התפתחות החקירה, שמה דגש גם על ההשפעה של האירוע על כל העיירה כולה וההתמודדות השונה של האנשים עם אבל ואובדן. היא גם מציפה דילמות גדולות. העיתון המקומי וכתביו מוצאים את עצמם נקרעים בין הרצון לפרסם סיפור טוב לבין שמירה על פרטיות המשפחה בזמן כה רגיש. בני הזוג, ההורים, שהסדקים בנישואים שלהם הולכים וגדלים ככל שמתבררים עוד פרטים על הרצח. האחות, שקיבלה את התווית "האחות של הילד שנרצח" ומצאה את עצמה בן רגע מופרדת מחבריה שלא ידעו איך להתנהג בסביבתה. סוחר העיתונים שהחשדות כנגדו מעלות סוד מעברו ומביאות להרבה דעות קדומות לצוף על פני השטח. הכומר של העיירה שמחפש את מקומה של הכנסייה בעיירה שמחפשת תשובות להרבה מדי שאלות, חלקן מופנות גם כלפי אלוהים. וכמובן השוטרים שרוצים להביא למציאת הרוצח בידיעה שהיותו אחד מאנשי העיירה תביא מזור חלקי בלבד לכל תושביה.

שתי העונות של הסדרה הן כמו "חוק וסדר". העונה הראשונה עוקבת אחרי החקירה והתגליות שלה ואילו העונה השנייה עוקבת אחרי המשפט הבלתי נמנע ותוצאותיו. אבל בניגוד לסדרות בסגנון "חוק וסדר" שבהן המוקד הוא החקירה וברור מאוד מי הטובים ומי הרעים, ברואדצ'רץ' עוסקת בהשפעת הרצח על הקהילה כולה. כל אחת מהדמויות מורכבת, סובלת, מתוסבכת, והצילום הקולנועי כמעט מאפשר הצצה לעולמן הפנימי דרך קלוז-אפים, מונטז'ים וטשטוש.

למי שמחפש סיפור מתח טוב, שאולי לא הכי קליל, אבל בהחלט נכנס ללב, ברואדצ'רץ' היא אופציה מצויינת.