קנדה, אפגניסטן ורוחות רפאים: היינה רואד – סקירה

בשנת 2014 עשה הסרט צלף אמריקאי של קלינט איסטווד בכיכובו של בראדלי קופר כותרות בתור סרט שעוסק בחוויה של החיילים האמריקאים באפגניסטן. הוא לא היה היחיד, אבל הוא בהחלט היה מייצג. אין ספק שארה"ב הייתה ממובילות הקמפיין נגד אל קעידה ובהיותה מדינה גדולה ורועשת כמו שהיא, היא זו שתפסה את רוב תשומת הלב התקשורתית. אבל ארה"ב עמדה בראשות קואליציה של צבאות שגם להם חיילים שהשתתפו בקרבות ומשימות באפגניסטן וגם הם מצאו את זה מאתגר, אם לא לומר בלתי אפשרי.

הכוחות הקנדים שהו באפגניסטן 13 שנה (2001-2014) במהלכם עסקו במשימות מגוונות. וכמו מקומות רבים בעולם, גם הקנדים בבית ראו את המלחמה באפגניסטן בעיקר דרך השיח הפוליטי ועדכוני החדשות בלי לשמוע סיפורים של האנשים שהיו בה, בלי לדעת "איך זה באמת" ומה המחיר שמשלמים החיילים שנמצאים שם ואלה שחוזרים משם. פול גרוס, המפיק, במאי ושחקן של הסרט, הצטרף לכוחות הקנדים באפגניסטן ושמע מהם סיפורים ואנקדוטות עליהם ביסס את הסרט. בדומה לסאגת המלחמה הקודמת שלו, פשנדל, שעסקה במלחמת העולם הראשונה, גם כאן הוא מבקש לשים בקדמת הבמה את הסיפור האנושי.

הסרט היינה רואד (Hyena Road) שיצא בשנות 2015 מציג שלושה סיפורים: צלף קנדי, קצין מודיעין קנדי ומנהיג מוג'הדין מקומי שנקרא "רוח רפאים" שחוזר לזירה וחושף דרכם את הצרות של המלחמות המודרניות. אפגניסטן הפכה להיות ייצוג לצרות האלה. צבאות זרים שלא מכירים את השפה, התרבות, והמנהגים המקומיים וחסר להם מידע וידע כדי לדעת להתנהל נכון ובסוף מתנהגים כמו פיל בחנות חרסינה, קואליציות של צבאות עם מטרות שונות ודרכי פעולה שונות, רגשות אישיים שמתערבבים עם החלטות אסטרטגיות ובעיקר אנשים שנזרקים לכל הבלגן הפוליטי ורק מנסים לבצע את המשימה שלהם ולחזור הביתה בשלום.

צוות של חיילים נופל לאמבוש של חיילי טאליבן ומוצא מחסה בעיירה סמוכה. איש מבוגר עם עיניים שונות בצבען מציע להם מחסה בתוך אחד המבנים. כשהטאליבן מקיפים את האזור ומפוצצים קיר במבנה בו נמצאים החיילים הזקן יוצא אליהם ומצליח להבריח את הטאליבן. "אתה סומך עליו?" שואל אחד החיילים את ראש הצוות. איזו ברירה יש לו? מנותקים מכל עזרה הם נסמכים על עזרת המקומיים לא בטוחים אם אפשר לסמוך עליהם או שהכנסת האורחים תתגלה כמלכודת והם הולכים על אינסטינקט, "תחושת בטן". אבל המקומיים שמשתפים פעולה עם הכוחות הזרים, יש להם אינטרסים משל עצמם, נקמות דם עתיקות יומין בין שבטים ואישים שונים שמשחקים בכוחות הקואליציה לטובתם. "יום אחד הם אתנו ולמחרת הם עם הטאליבן", תלוי לאן נושבת הרוח. רק תקוו לתפוס אותם ביום שהם בצד שלנו.

המשימות השונות של הצוותים והחיילות השונים שמוצבים באפגניסטן בין אם אלה חיילים מצבאות שונים או חיילות שונים בתוך אותו צבא, מתנגשות לעיתים קרובות זו עם זו ועם המוסר האישי. "זאת לא מלחמה אחת באפגניסטן, זה אוסף של מלחמות שונות" אומר קצין המודיעין לצלף, "ואין מנצחים". מה קורה כאשר אחד המקומיים שנמצא בחסות ה-CIA פועל נגד אוכלוסייה אזרחית וחוטף ילדות? התערבות אולי תציל את הילדות (ואולי לא) אבל ככל הנראה תחבל בניסיונות ליצור בריתות עם המקומיים ותהרוס סיכוי להשיג מטרות בתמונה הגדולה. מצד שני, אף אחד מהחיילים לא רוצה לעמוד מנגד כשלמול עיניהם ילדות מאויימות משום שהם יודעים לאן הן עלולות להגיע. מוות הוא האפשרות הפחות גרועה מכולן. המוסר האישי או מטרות הקואליציה? מה קורה אם המקומיים שנמצאים בהגנת האמריקאים לא משחקים לפי הכללים הבינלאומיים? הקושי של הזירה האפגנית והשאלות הגדולות שהופכות לשאלות יומיומיות עבור החיילים הן המרכז.

Hyena-road-crosshairs

חלק מהסרט עוסק גם בחיים האישיים של החיילים. מערכת יחסים שמתפתחת בין הצלף ואחת החיילות בבסיס, השיחות עם החברות בבית בסקייפ, הדברים שקורים באפגניסטן ולא מדברים עליהם והשקרים הקטנים שהחיילים מספרים למשפחה בבית כדי לא להדאיג אותן יותר מדי. הדברים הקטנים בחיים – מוסיקה מערבית וחיילים ומתורגמנים מקומיים רוקדים באמצע שומקום אחרי שיחה עם אחד מזקני השבט ולפני סיור נוסף או מוסיקת קאנטרי על רקע הכנת הנשק לפעולה, לילה יפה במדבר האפגני כשהם יוצאים למשימת חילוץ. "אם הם יתקנו את המקום הזה, אני אחזור לכאן לקמפינג", אומר אחד מהם. "קמפינג? בקנדהאר?" מי יאמין שאפשר לחשוב על אפגניסטן כעל מדינה יפה ששווה ביקור?

MV5BMjMyMDM0Mjg5Ml5BMl5BanBnXkFtZTgwMTE3MDQzODE@._V1_SY1000_CR0,0,1502,1000_AL_

הסרט סובל מ"תפסת מרובה, לא תפסת". סצנות מתח מלחמתי מנוקדות בסצנות יומיומיות סוריאליסטיות כמעט, והגם שככה ככל הנראה נראית המציאות שם מצד הכוחות הזרים והמקומיים גם יחד, מבחינה סיפורית יש ירידת מתח שיוצרת קצב מעט לא אחיד לסיפור. עם זאת, המתח הלא אחיד מביע בצורה טובה את הרנדומליות של אפגניסטן שבה אין הגיון או סדר, רק כאוס. גם אם הסרט לא מושלם, זהו סרט בעל חשיבות לקנדים. מסך הקולנוע, אולי לראשונה, מציג את החיילים הקנדים ולא את שכניהם מדרום בסרט הירואי. הסרט מעלה הרבה שאלות אבל לא נותן להן תשובה. הוא נמנע בכוונה מדיון פוליטי של טוב-רע, נכון-לא נכון, א-לה סרטים הוליוודיים טיפוסיים. תחושת הגאווה של הקנדים (היוצרים, השחקנים והקהל) בצבא שלהם לא נובעת מהביטחון שהם תמיד צודקים והם עושים את הדבר הנכון, אלא מכך שהם משתדלים, ככל הניתן, לעשות את הדבר הנכון בנסיבות שבהן שום דבר לא נכון.

hyena-road-poster

מודעות פרסומת

אחרי 20 שנה – הארי פוטר: הספרים

גילוי נאות: הפעם הקודמת שקראתי את סדרת ספרי הארי פוטר הייתה כשהם יצאו אי שם בסוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000, אבל יחד עם ההתלהבות שאחזה בי כמו בכל הקוראים של התקופה, ולמרות ההנאה שבקריאתם, הם לא הפכו אותי לחובבת הז'אנר או לפוטרהאד. מבחינתי הם היו פשוט עוד ספרים כיפיים ברשימת הקריאה הגדולה שהייתה לי כמו אז גם היום. הייתי מה שנקרא "תולעת ספרים" והם פשוט היו בתפריט. וקראתי. אהבתי את הספרים הראשונים (ולפני שאתם שואלים, אז את השלישי במיוחד), אבל מהספר הרביעי הם נהיו כבדים (תרתי משמע). ענני המלחמה מול זה-שאין-לנקוב-בשמו שהחלו להתאסף מעל עולם הקוסמים העיקו על הנפש הטינייג'רית שלי שגם אם לא חיבבה במיוחד ספרי נוער קלילים ומטופשים, בכל זאת העדיפה ספרות שלא נשמעה לה כאילו נלקחה משיעורי ההיסטוריה על עליית הנאצים לשלטון ותיאוריות הגזע. זאת הייתה התקופה שבה גמעתי בשקיקה את הקלאסיקות. אז עוד לא ידעתי שהארי פוטר תהיה אחת מהן.

קלאסיקה, לפי ההגדרה של אחת המרצות לתרגום ספרות ילדים באוניברסיטה, היא ספרות שחוצה מיקום וזמן, וסדרת הספרים של הארי פוטר בהחלט הצליחה להפוך לקלאסיקה. היא הפכה לכזו לא משום שהם חוגגים כריסמס ואיסטר ומדברים אנגלית בריטית שהתרגלנו שהיא השפה של הקלאסיקות. גם לא בגלל שהיא לוכדת את הדימיון ונותנת לו כנפיים, חלומות על המכתב מהוגוורטס, ינשופים שמביאים דואר ויודעים למצוא אותך בכל מקום ושרביטים שבוחרים אותך. היא הפכה לכזו משום שבין כל הדברים הקסומים האלה היא מעגנת בתוכה עקרונות אנושיים שחוצים תרבויות ושפות. וזה, האנושיות שבספרים, מה שהופך את הסדרה לקלאסיקה שמהדהדת סביב העולם.

P71215-163711

שולחן עם ספרי הארי פוטר בשפות שונות

נקודות זכות כמובן יש לתת לסופרת, ג'יי קיי רולינג. היכולת שלה לכתוב סיפור בשפה שהיא בו בזמן יומיומית ועם זאת מתובלת במילים חצי מומצאות ששורשיהן בלטינית או יוונית הופכת את השפה למרובדת ולכזו שתמיד יש מה לגלות בה. היכולת שלה להפוך לשלה מסורת ארוכת שנים של חקר בלשנות, בוטניקה, אסטרולוגיה, אסטרונומיה, זואולוגיה, היסטוריה ומסורת ארוכת שנים של הקסום, ולשלב אותם באופן שאינו מרגיש מאולץ או דידקטי מדי הופכת את הספרים לנוחים וזורמים לקריאה. אבל על כך באחד הפוסטים הבאים…

העולם של רולינג אינו מורכב ויש שיגידו אפילו פשטני. קל יחסית לדעת מה טוב ומה רע. זה לא אומר שלעשות את הדבר הנכון הוא דבר קל ובהחלט לא אומר שכולם עושים את מה שנכון. להפך, הדמויות הכה אנושיות של רולינג טועות לא פעם בין אם מתוך תפיסת עולם מוטעית, כעס רגעי או נקמנות גרידא. הדמויות המורכבות, אלה שאי אפשר לסכם ולקטלג במילה אחת, הן שהופכות את הספרים האלה למרתקים. הדמויות העיקריות לעולם אינן "רעות" או "טובות" בלבד. סנייפ, סיריוס, דמבלדור, כמובן, אבל גם הארי, רון והרמיוני, השילוש הקדוש של הסדרה, אינם חפים מחסרונות. הטינייג'ריות המיוסרת של הארי-"אף-אחד-לא-מבין-אותי" יכולה לשגע פילים, הרמיוני עולה על העצבים בתור know-all  וחוסר הביטחון העצמי של רון גורם לנו לעיתים לרצות להעיף לו סטירה מצלצלת ולהגיד pull yourself together, young man. אבל זה בדיוק מה שהופך אותם לדמויות שניתן להזדהות איתן.

בסופו של דבר, הארי פוטר הוא ספר התבגרות, coming of age. ילד יתום שמגלה בגיל 11 שיש עולם שלם שונה מזה שהוא מכיר ושהוא שייך אליו, שלאט לאט מגלה את המקום שלו ותפקידו בעולם הזה ויותר מזה, מוכן לקחת על עצמו את התפקיד. אנחנו גדלים יחד עם הארי מספר לספר, מתבגרים יחד איתו, מגלים יחד איתו רבדים נוספים של העולם ומתוודעים יחד איתו למורכבות שלו. השנאה שלנו לסנייפ ומעלליו מקבלת תפנית עם התגלית בספר השביעי וגם אם לא גורמת לנו לסלוח לו על שישה ספרים של התאכזרות להארי לפחות מביאה אותנו להבנה מורכבת של דמותו. ההערכה שלנו לדמבלדור הולכת ונסדקת כמו האמונה של הארי, יחד עם הארי, בדומה אולי להתפכחות של ילדים מההאדרה של הוריהם. היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, היכולת לעשות את הדבר הנכון גם אם המחיר עליו גבוה, האומץ לעשות את הדבר הנכון והיכולת לפתוח את הלב ולסמוך, כולם דברים שלומדים, בתקווה, תוך כדי התבגרות.

רולינג מצליחה לתאר בפירוט שובה לב את העולם הפנימי של הילדים הטינייג'רים על כל מגוון הרגשות האנושי. אהבה לסוגיה, כמובן, אבל גם שנאה, קנאה, כעס, חוסר אונים, הכרת תודה, תחושת חשיבות עצמית, אשמה, עלבון, רחמים, נדיבות, סליחה, הערצה, סלידה, חוסר בטחון…. אנחנו חווים עם הארי את כל הקשת ולכולם יש מקום. בימים שבהם אנחנו מתקשרים באימוג'י ועסוקים בליצור מצג של "הכל דבש" שיכנס לאורך של סטטוס קריא בפייסבוק, כמה חשוב לתת מקום גם לרגשות השליליים ולאפשרויות השונות להתמודדות איתם. יש לא מעט דוגמאות של דמויות שמתמודדות עם כעס, קנאה או עלבון בדרכים לא אפקטיביות החל מבריחה מאחריות וכלה בנטירת טינה ארוכת שנים שפוגעות לא רק בפוגע אלא גם בנוטר הטינה. זה בסדר לכעוס, להתעצבן, לעיתים אפילו לומר דברים לא במקום, או להפך לומר דברים במקום אבל שהאחרים מעדיפים לא לשמוע. אבל חשוב לדעת לסלוח. לדעת להביט קצת מעבר לעצמך ולראות ולהבין את האחר. לדעת להניח את העניינים האישיים בצד ולהביט בתמונה הגדולה. ההבנה הזאת היא אחד הסימנים של התבגרות. לקיחת האחריות על עצמך מחד והיכולת לא להיות קטנוני מאידך. זה מה שהארי לומד ובתקווה אולי, גם אנחנו איתו.

על אף שהספרים נתפסים כספרות נוער, הדיונים הרבים בקבוצות הפייסבוק השונות וההרצאות הרבות בכנסים השונים מעידים על כך שגם כעבור 20 שנה תמיד יש משהו לגלות. יש בה מגוון שלם של דמויות עם אופי שונה ותפיסות שונות על החיים, מרבית הדמויות בה מורכבות וניתנות לפירוש מכל מיני בחינות מה שהופך את הדיונים למרתקים ופורים. המבוגרים אולי יעריכו גם את הביקורת החברתית והביקורת על משרדי הממשלה והתקשורת שרולינג מציגה דרך הדמויות בספרים (שרי הקסמים וריטה סקיטר), בדרך הכל כך מוכרת מהספרות לדורותיה של העברת ביקורת דרך הרחקה של מושא הביקורת מהמוכר אל המרוחק. "משהו רקוב בממלכת דנמרק" (חלילה לא בבריטניה).

ספרות טובה היא ספרות מרובדת וככזו היא יכולה להתאים לכל גיל. יש דברים שנאהב ונבין בגיל הנעורים ויש דברים שיהדהדו בנו כשנקרא כמבוגרים. בקריאה הראשונה אהבתי את הספר השלישי מכל הסדרה וככל שהספרים הפכו לכבדים יותר בנושא ובמשקל כך חיבבתי אותם פחות ואת השביעי כמעט שסיימתי מתוך כורח בלבד. בקריאה השנייה, עכשיו, כשעברו אי אלו שנים מאז וגם אני התבגרתי, אני מוצאת דווקא את הספרים האחרונים, את הפינאלה, מרתקים יותר משם ששם דברים מתחילים להתבהר מחד אבל גם להוכיח את מורכבותם מאידך. בכך כוחה של סדרת הספרים ובשל כך היא קלאסיקה, שגם אם בעיני אחדים עדיין איננה עומדת באותו מדף כמו טווין, או אוסטן או טולקין, רק תנו לה קצת זמן והיא תעמוד שם.

1212389048_4

מקור: גוגל.

 

תמונה אחת, 500 מילים – רציתי להיות מלח

רציתי להיות מלח. לא פיראט שתום עין עם חרב וקריאות קרב, לא שליט הים עם קלשון. מלח. שרואה את הים ויכול לקרוא את צפונותיו בגלים, בקצב שבו הם נשברים על החוף, בשריקת הרוח. החוכמה של המלחים אינה דבר שנלמד בכיתה, הספרים יבשים ודלים לעומת החיים בים ובכל הזדמנות שהייתה לי הייתי חומק מבית הספר אל הנמל, אל רעשי הפריקה של הסחורות, אל קריאות השחפים, אל צפירת הספינות העוגנות או מרימות עוגן, אל קריאות עובדי הנמל בשלל השפות והמבטאים שאת רובם לא הבנתי. אבי תמיד נזף בי על כך ואמי לא פעם הביטה בי בצער של אם שמביטה בבנה האבוד, מצטערת שאזני כרויות לקריאת הגלים ולא לקולה של המורה.

אבל אני רציתי להיות מלח, ויום אחד עשיתי את מה שאמי כה חששה ממנו. מעשה שנראה לי אז, בגיל העשרה, כמו קפיצה אל עבר החופש, אל עבר העולם הגדול שבו הכל אפשרי. אמיץ וטיפש הייתי אז, ואולי לא הרבה השתנה. עליתי לספינה. המלחים התבוננו בי במבט הייחודי שיש לאנשים שכבר עברו דבר או שניים בחייהם, מבט מלא תבונה שבאה עם הניסיון והגיל, אבל אז עוד לא ידעתי איך לקרוא למבט הזה וחשבתי שהם מזלזלים בי והייתי נחוש להוכיח לכולם שאני יכול, להם ולהורי ולכל העולם וכלליו הלא כתובים.

הימים הראשונים עברו כמו על גבי מתח חשמלי גבוה. השרירים שלי לא חשו כאב של עבודה קשה, שטיפת הסיפון, מתיחת המפרשים ושאר עבודות של שוליית הקוסם. שמחתי על כל אחת מהן. כל משימה שהשלמתי הייתה ניצחון קטן שלי על עצמי ועל העולם. וגם כשכאבו השרירים, בסופו של היום, הכאב היה אות גבורה, עוד דבר שנלמד ונטבע בתוך מערכת החושים המסועפת של הגוף. ומחר זה יהיה קל יותר.

אבל יום אחד כשהבטתי מהספינה על הים הגדול המקיף אותי מכל עבר ואין יבשה באופק, אותה הרגשה חמקמקה של הרפתקה נעלמה כלא הייתה והרגשתי פתאום את מלוא עוצמתו של האוקיאנוס הענק והמסתורי והכל יכול שבמרכזו אני כמו רקיק בלועו של הלווייתן. נדמה היה לי שהרוח החלה לשרוק חזק וקרוב ומאיים יותר והגלים המתנפצים על צדי הספינה נדמו גדולים וחזקים יותר כמו מנסים להניד את הספינה בכל כוחו של אל הים והקלשון שבידו, משפריצים עלי מים קרים ומלוחים שחודרים את הבגדים והבשר והנפש. ועמדתי שם, לבד, בין האוקיאנוס הכחול שאין לו סוף לבין השמיים, נישא על חוט השערה של הספינה.

בלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי עומד מול דלת הקבינה של רב החובל. רציתי לשאול "אולי נחזור לחוף?" או אולי "מתי נעגון?" או אפילו, לרגע, כמעט מלמלתי "מתי מגיעים?" אבל רק עמדתי שם ולא ידעתי מה לומר ולבסוף לא אמרתי דבר. לפתע הפנה את מבטו אלי, ולמשך כמה רגעים שקטים לא אמר מילה. למרות שתיקתי נדמה היה לי שהוא קורא את מחשבותיי כמו שהוא קורא את הים, כמו שהוא קורא את מפות הכוכבים, כמו היו מחשבותיי כתובות לי על המצח, בוהקות מבעד לקצוות השיער הפרוע שלי. ואז חיוך קטן התעקם לו בזווית פיו. וגם אני מצאתי את עצמי מעז לחייך חיוך נבוך.

"שכחת למה עלית לספינה?"

בהיתי לרגע, מבולבל.

"גש הנה." אמר. הוא זז מעט הצידה וסימן בראשו אל עבר ההגה. הבטתי בו בפליאה והוא הניד לאות הן. הוא שם יד אחת על היד שלי על ההגה וסובב יחד איתי את ההגה. אחזתי בהגה והרגשתי דרכו את התנגדות המים ואת כוחה של הספינה ואת כוחו של האוחז בהגה והרגשה חדשה התפשטה בגופי. לראשונה מזה כמה ימים שנשמתי מלוא הריאות אוויר.

"בפעם הבאה שתשכח למה באת, תזכור את ההרגשה הזאת." אמר ולא הוסיף.

וזכרתי. זכרתי בעצמי והזכרתי לאחרים שרגליהם הביאו אותם לעמוד פתאום מול הקבינה שלי ולהביט בי בלי לדעת מה לומר. ולעיתים, רק לעיתים, אני עדיין מזכיר לעצמי את התחושה של ההגה בידיים, כי גם אני, אפילו אני, עדיין לפעמים שוכח.

Hey Ho a sailor goes

נמל יפו, צילום: אלי מוצ'ניק

רעיה טובה, אם חכמה, בוס ביאקוזה

המשפט "רעיה טובה, אם חכמה" הגדיר את מקומן של נשים בחברה היפנית מאז תקופת מייג'י (1867-1912). במסגרת המודרניזציה המהירה והאימוץ של אורחות חיים מערביים הוחלט שאישה טובה היא זו שדואגת לבעלה ולילדיה, המשך למסורת הקונפוציאנית ביפן. גם לאחר מלחמת העולם השנייה והעדכון של הערכים ביפן, היה מצופה מנשים להיות רעיות טובות, לעבוד במשרה חלקית לאחר האוניברסיטה, ולעזוב את העבודה עם הנישואין כדי לנהל את משק הבית ולדאוג לחינוך ילדים. להיות "עקרת בית" (shufu) הייתה הגדרה של מקצוע במסמכים הרשמיים כמו עריכת דין או הוראה.

התפוצצות הבועה בשנות ה-90 של המאה ה-20 והמשבר הכלכלי המתמשך הביא לשינויים גדולים בכלכלה היפנית וביכולתן של משפחות להתבסס רק על משכורתו של הבעל. הצורך לכלכל משפחה והרצון לפתח קריירה ולחתור לשיוויון מגדרי הביאו לתופעות כמו דחיית גיל הנישואין וילודה שלילית שמטרידות את הממשלה היפנית ועושות כותרות בעיתונות העולמית. בניסיון להתמודד עם הבעיות הללו, ממשלת יפן בראשותו של שינזו אבה מקדמת מדיניות שזכתה לכינוי "Womenomics", מונח שטבעה החוקרת קאת'י מאצוי (Kathy Matsui) ב-1999, ומתייחס למדיניות שנועדה לקדם שיוויון מגדרי בשוק העבודה. אבל מדיניות לחוד וחברה לחוד. האם עומדת בפני הנשים אפשרות לשלב ילדים וקריירה? האם החברה היפנית מוכנה לקבל נשים "אחרות" מ"טובות לבעל וחכמות לילדים"? הסדרה "גוקוסן" שכבר הזכרנו בבלוג מציגה את הדילמה בדמותה של המורה, יאמאגוצ'י קומיקו (Yamaguchi Kumiko).

 

riRQGzQ7nN6hPyu

יאמאגוצ'י קומיקו (נקאמה יוקיאה) 

 

"שלום לכולם, אני יאמאגוצ'י קומיקו, יאנקומי, מורה למתמטיקה, המחנכת שלכם. דרך אגב, אני רווקה. נעים להכיר". כך מציגה יאנקומי את עצמה בפני התלמידים החדשים שלה ביום הראשון ללימודים. היא מציינת את הכל פרט לפרט קטן חשוב: היא דור רביעי למשפחת יאקוזה, המאפייה היפנית. אתם יודעים איך זה, להגיד שאת היורשת של משפחת פשע היא לא הדבר המומלץ ביותר לציין בקורות חיים. בדמותה של יאנקומי מסתכמת הדילמה הגדולה העומדת בפני נשים יפניות: האם להמשיך ולהיות "רעיה טובה, אם חכמה" או לפתח זהות ותפקיד שאינם קשורים ישירות למשפחה. והאם בכלל השילוב אפשרי?

יאנקומי מתפקדת היטב כ"אם חכמה". היא מורה ומחנכת של הכיתה ועבור רבים מתלמידיה היא מתפקדת גם כאם שדואגת לשלומם וללימודיהם. ההורים נעדרים כמעט לחלוטין מהסיפורים ואם הם מופיעים הדמויות שלהן לא דומיננטיות מדי בחיים של הילדים שלהן. לעיתים קרובות הורים עובדים קשה ולא מבלים זמן עם הילדים, לעיתים הם נעדרים לחלוטין ולעיתים הם רואים בילדיהן הפוחזים, פרחחים חסרי תקווה שלא ראויים להתייחסות. יאנקומי לעומתם תומכת בתלמידיה לא משנה באיזו צרה הם הסתבכו ומלמדת את הכיתה שלה ערכים ודרך ארץ, יותר מאשר מתמטיקה.

 

ep10131

יאנקומי בסצינה טיפוסית עומדת לצד תלמידיה כנגד הדעות הקדומות של החברה

 

בתחום ה"רעיה הטובה" יאנקומי מצליחה קצת פחות. ראשית, היא לא נשואה. שנית, נדמה שה"נשיות" היא ממנה והלאה.  היא לבושה בחליפת ספורט תמידית שהפכה לסימן היכר שלה, נעלי ריצה, שתי קוקיות ומשקפיים, לא בדיוק המודל המצופה של חצאית חושפת רגליים או מכנס בהיר וחתיכי כמו המורה לאנגלית או אחות בית הספר. יאנקומי רחוקה מלהיות האישה הדקה והשברירית בחצאית הקצרה שרק מחפשת חתן. בכל עונה יש מישהו אחר שהיא מנסה להתחבב עליו (שוטר חתיך, מורה בבית ספר נחשב או רופא) אבל הניסיונות שלה נראים מאולצים. היא לא יודעת לשחק את המשחק של המבטים והקול הגבוה וההתחנחנות הטיפוסית וכשהיא מנסה יוצא אפקט קומי יותר מאשר רומנטי. באחת הסצינות בעונה הראשונה שלושה בריונים ניגשים אליה ואל המורה לאנגלית ואחות בית הספר ומציקים להן. יאנקומי עוטה על עצמה את האופי הלוחמני שלה, כיאה לבת משפחת יאקוזה, ומבריחה אותם, אבל באותו רגע מגיע השוטר החתיך והיא משנה גישה ורצה אליו להגנה בצווחות מגוחכות של "הצילו", כאילו הייתה עלמה במצוקה. הדיסוננס בין האופי והיכולת האמיתית שלה למשחק ה"נשי" כביכול יוצרת רגע קומי. ההתנהגות ה"נשית" לא באה לה באופן טבעי. היא עצמאית, דעתנית ויודעת להילחם על שלה, מטאפורית ופיזית גם יחד. רחוק מאוד מהאישה שמקטינה את עצמה מול בעלה. המורה היחיד שמאוהב בה מעל לראש הוא המורה לספורט משום שהיותה ספורטיבית יוצר ביניהם קשר, אבל מוצג כטמבל, ובהחלט לא החתן האידיאלי.

 

SDD064

המורה לאנגלית (מימין) ויאנקומי משמאל

 

ומה לגבי תפקידה כ"בוס ביאקוזה"? יאנקומי כאמור היא דור רביעי למשפחת יאקוזה, ורבים רואים בה את ממשיכת דרכו הטבעית של סבה. על אף שהיא אישה, היותה הנכדה של הבוס והיכולות שלה הופכות אותה למנהיגה הטבעית של משפחת ימאגוצ'י, אולי המקום היחיד שרואה באישה מנהיגה טבעית. יש בכך אמירה מאוד מעניינת. החברה ה"רגילה" לא רואה באישה מנהיגה טבעית ומעדיפה לראות באישה "רעיה טובה ואם חכמה" ואילו בשולי החברה היא יכולה להנהיג על אף היותה אישה בשל ההתאמה שלה לתפקיד והיכולות שלה. בשולי החברה היא נמדדת לפי כישוריה ולא לפי המגדר שלה.

 

hqdefault

אל תתעסקו איתה, לא כדאי לכם…

 

למרות הכל, יאנקומי מסרבת להמשיך את דרכו של סבה ולהפוך להיות הבוס של היאקוזה ומעדיפה ללכת בדרכי הוריה ולהיות מורה. ולמרות זאת, הדילמה לא נפתרת. בשלב כלשהו בכל אחת מהעונות, יאנקומי מוצאת את עצמה נאלצת לבחור האם להיות "אם חכמה" ולתפקד כמחנכת של הכיתה ו"רעיה טובה" ולחפש זוגיות או האם להשתמש ביכולות הלוחמניות שלה כדי להגן על תלמידיה ובכך להיות אישה דומיננטית וחזקה שלא זקוקה למנהל או המורה הראשי שיגיד לה מה לעשות. בחירה באחת מהן כוללת תמיד ויתור על האפשרויות האחרות. לתפקד כמחנכת דורש ממנה לעיתים לכופף את דעותיה לטובת התדמית של בית הספר ו"מה שנהוג", חיפוש זוגיות דורש ממנה לשחק "עלמה במצוקה" ולוותר על האופי האמיתי שלה, ואילו אם היא עומדת על שלה היא לרוב מוצאת את עצמה מפוטרת מבית הספר.

יאנקומי חשה על בשרה את הקונפליקט המתמיד של נשים ביפן שנאלצות לבחור דרך אחת: האם להיות מנהיגות ולזכות לביקורת מצד החברה על כך שהן "לא מקיימות את יעודן כרעיות טובות ואימהות חכמות" או לוותר על הנהגה ועצמאות לטובת מימוש האידיאל של נשים ביפן. על אף שהמדיניות של אבה הצליחה להביא להשתתפות גדולה יותר של נשים בשוק העבודה, התפיסה החברתית היפנית היא עדיין "או-או" ולא "גם-וגם". האם השלב הזה יגיע מתישהו? רק הזמן יגיד.

japan

שידור חוזר: מכה גלים – החלומות הגבוהים

כל אמרגן צעיר כוותיק יודע שפרסום שלילי עלול להיות מכה אנושה לו ולאמניו. כל אמרגן גם יודע שעם פרסום שלילי יש להתמודד במהירות ובנחישות. לאחר כמה מקרים שעלו לכותרות בקוריאה ומחוצה לה, בהם התביעה המפורסמת של חברי להקת DBSK והתאבדותה של השחקנית ג’אנג ג’ה יון (Jang Ja-Yeon), אשר חשפו את הצד הפחות זוהר של תעשיית הבידור הקוריאנית, החליטה התעשייה לעשות מעשה ולהתמודד עם הפרסום בדרך שהיא יודעת הכי טוב. היא הפיקה סדרת טלוויזיה עם מיטב הפנים המוכרות והאהובות על כל חובב KPOP, ובדרך גם ענתה לכל מקטרגיה באשר הם.

הסדרה “Dream High” עלתה לאוויר ב־2010 והזכירה לא מעט את הסדרה המיתולוגית “תהילה”. כל המרכיבים שם: בית ספר לאמנויות, מורה קשוחה למחול ושישה צעירים רעבים להצלחה בעולם הזוהר של ה־KPOP. הפנים של השחקנים הצעירים מוכרות לכל חובב KPOP. שניים מהם חברים בלהקת 2PM, אחת בלהקת Miss-A, אחת ב־T-ARA ושני הצעירים האחרים לא היו מוכרים עד לסדרה, אבל הפכו בהחלט לפנים מוכרות אחריה. בין המפורסמים האחרים ניתן למצוא את המייסד של סוכנות האמנים JYP, שגם הפיק את הסדרה; שניים מלהקת Super Junior בתכנית הרדיו שהם מקיימים, תכנית שקיימת גם במציאות, שבה מתארחות שתי דמויות בסדרה; ואת הפנים והסמל של הגל הקוריאני, לא אחר מאשר בה יונג ג’ון (Bae Yong-joon), כוכב “סונטת חורף”, שאף היה שותף להפקה.

אז מה יש כאן? דרמה? תכנית טלוויזיה? סוג של ריאליטי? ואולי בעצם הכול יחד? גבולות המציאות והתסריט מטושטשים בכוונה, והתחושה שמצטיירת אצל הצופה שכך, בדיוק כך מתנהלת התעשייה, לא מרפה לאורך כל הסדרה. כאשר ג’ין־קוק (Jin-gook) אומר לזוג מעריצות שמצלמות אותו שהוא לא מצליח לדבר עם הא־מי (Hye-mi) כבר שנה בגלל הלו”ז והמעריצות, נראה שלרגע הוא מזדהה לחלוטין עם הדמות שהוא משחק. בתור חבר בלהקת 2PM הוא יודע עד כמה הלו”ז של כוכבי KPOP עמוס לעייפה ועד כמה המעריצים, ובייחוד המעריצות, יכולים להפריע לנהל אורך חיים סביר עד כמה שניתן.

2PM

חוסר הזמן של האמנים לא היה הסוגיה היחידה שבה טיפלה הסדרה. פרשת השחקנית ג’אנג ג’ה יון שהתאבדה והאשימה את אמרגנה בניצול מיני זוכה לתהודה בדמות של יון בק הי (Yoon Baek-hee), אשר עוברת הטרדה מצד האמרגן שלה ומנסה להתאבד, ובדמות המורה למחול שאומרת: “ראינו כבר מקרים כאלה בעבר, התקשורת מעולם לא צידדה בקורבן”. ללא ספק הסדרה רומזת שהתאבדות היא לא הפתרון (וסוגיית ההתאבדויות בקוריאה היא משהו לכתבה אחרת), אבל סוג ההתמודדות עם מקרים כאלו אינו פשוט, ודאי וודאי במדינה שמרנית כמו קוריאה שבה מקרים של הטרדה מינית הם הס מלהזכיר.

T-ARA

T-ARA

 

הסדרה גם לא חוששת לרמוז על מעורבות השוק האפור בתעשיית הבידור בקוריאה. גו הא־מי (Go Hye-mi) נאלצת לוותר על החלום ללמוד בג’וליארד בניו יורק כדי להתקבל לבית הספר לאמנויות “קירין” ולהחזיר את החוב למלווה בריבית שהותיר לה אביה לפני שברח לארה”ב. המלווה בריבית מוצג כשלומיאל מגוחך, ועל אף שהוא מוצג כלא מזיק במיוחד ואף מסייע לששת הצעירים להגשים חלום, קשה להאמין שקו העלילה הזה הוא פרי מוחו הקודח של התסריטאי. אין ספק שרבים רוצים נתח מתעשייה שמגלגלת מיליונים בשנה.

Miss-A

Miss A

אם לרגע חשבתם שהסדרה מסתכלת רק פנימה לקוריאה, טעות בידכם. סוגיית הגל הקוריאני ביפן, סוגיה לא פשוטה בהתחשב בהיסטוריה בין שתי המדינות, מקבלת כאן טיפול בצורת קרב רחוב מוזיקלי בין הקבוצה הקוריאנית, שהגיעה ליפן לצלם קליפ ללהקה יפנית מקומית. מי מנצח בקרב הרחוב ומה יהיה בסופם של ששת החולמים הצעירים? תוכלו לצפות בסדרה ולגלות. אין ספק שהמוזיקה, בזכות כל הדברים הנפלאים שהיא מביאה לבני האדם, תעזור ותנצח!

השאלה אם הסדרה שיפרה את התדמית של תעשיית הבידור בעיני הקוריאנים ודאי עוד תישאר פתוחה. אבל דבר אחד בטוח: הסדרה הייתה הצלחה מסחררת. היא זכתה בפרס אירופי נחשב לסדרות טלוויזיה ורד הזהב (Rose D’Or) בקטגוריית הנוער, והיא הסדרה הקוריאנית הראשונה שזוכה בפרס זה. נוסף על כך הופקה לה עונה שנייה שעלתה לאוויר ב־2012, ובימים אלה שוקדים ביפן על גרסה יפנית. בכל מקרה, קברניטי התעשייה יכולים לחכך ידיהם בהנאה ולסמן הצלחה. לפי מה שאומרים עליה חבריי הקוריאנים, הסדרה אמנם הגבירה את הרצון של הצעירים לנסות את כוחם בעולם הבידור, אך דיון מעמיק בתופעות הלוואי של תעשיית הבידור והמחיר שהיא גובה מאמניה כנראה לא יתרחש בעקבותיה.

דרים היי

Dream High

פורסם לראשונה באתר iAsia ב-2012.

 

שידור חוזר: מכה גלים – הפעם זו באמת מכה

באמונה הפופולארית במערב, הסמל של ין ויאנג מייצג את העובדה הניצחת שבחיים אין טוב בלי רע. ואכן כך הדבר. לפחות בכל הקשור ל”גל הקוריאני”. ההצלחה המסחררת של האמנים הקוריאנים, שחקנים וזמרים, גובה מהם לעיתים מחיר כבד מדי, מחיר שלא כולם מוכנים לשלם. חוזים ארוכי טווח אשר מיטיבים רק עם חברות הבידור בהן הם חתומים, מעריצים להוטים מדי, ואנטי-מעריצים להוטים לא פחות ולחץ מנטאלי עצום הם רק חלק ממנת חלקם של האמנים הקוריאנים. גם לוון, כמו לכל מטבע, יש שני צדדים.

עולם הבידור הקוריאני טומן בחובו קסם: קסם של הצלחה מסחררת בתוך קוריאה, ואף הצלחה בינלאומית. אבל כמו בסדרה המיתולוגית “תהילה” (FAME), להצלחה יש מחיר, והאמנים הקוריאנים מתחילים להזיע למענה הרבה לפני שהם עולים על הבמה בהופעת הבכורה שלהם. מרבית הלהקות הקוריאניות הן תוצר של חברות הפקה גדולות כמו SM Entertainment  ו-YG Entertainment, אשר מרכיבות אותן מצעירים מוכשרים, שעברו את האודישנים של החברה. תהליך האיתור הוא ארוך, וצעירים רבים, ששואפים להגשים חלום ולהפוך לזמרים, מכתתים את רגליהם מאודישן לאודישן. עד כאן אין זה שונה מכל תעשיית בידור אחרת בעולם.

DBSK

DBSK (TVXQ) בימיהם כחמישה חברים בלהקה

אודישנים, חוזים ותביעות

אם נכנסים לאתר הרשמי של אחת מחברות ההפקה הגדולות בקוריאה, SM Entertainment, ללשונית של “אודישן“, ניתן לראות הצעה מפתה מאוד לאנשים מכל רחבי העולם לבוא ולהיבחן. תחומי העניין והדרישות לאודישנים כתובים בקוריאנית, אנגלית, יפנית וסינית, לנוחיותם של החולמים הצעירים. הסעיף האחרון, תחת הכותרת “הטבות מיוחדות”, אומר כי החברה תכסה את כל ההוצאות של האמן, מרגע הגיוס שלו לחברה ועד להופעת הבכורה. בלשונית המידע על החברה מפורטים כל הצוותים אשר מקיפים את האמן, ודואגים לכל הדרוש להצלחתו: צוות האחראי על האודישנים, צוות האחראי על ההכשרה, צוות הקובע את הקונספט של האמן, צוות אחר האחראי על בחירת השירים הטובה ביותר עבור האמן, וכן צוות האחראי על יחסי הציבור. נראה שבדיוק כמו ש-SM כתבו בעמוד האודישנים: “רק תגיעו”.

מאחורי האריזה הנוצצת ישנם כמובן דברים נוספים. החברה משקיעה כספים וזמן בהכשרה של האמנים שלה, בשיעורי פיתוח קול, מחול ואף שפות (בעיקר יפנית ואנגלית) כמו גם במעטפת הלוגיסטית, והיא רוצה שזה ישתלם לה. על כן, החוזה של האמן עם החברה הוא חוזה ארוך טווח, 13 שנים בדרך כלל, במהלכם הוא מתחייב ללו”ז שהחברה קובעת עבורו ולהשתתפות בתכניות ובהופעות ואירועים בקוריאה ומחוצה לה, שיידרשו ממנו לטובת קידום הלהקה. הקנסות על הפרת החוזה מגיעים לפי שלוש מהסכום שהושקע בהכשרה, ופי שתיים מסכום ההפסד המוערך כתוצאה מהפסקת פעילות הלהקה, סכומים שלאמנים הצעירים אין אפשרות לשלם. בדרך זו, מגבילה החברה את יכולת המיקוח של האמנים על תנאיהם וכובלת אותם לתנאיה היא.

אפשרויות הקידום האישי בחברה מוגבלות מאוד. צוות האחראי על בחירת הקונספט של הלהקה והשירים שיתאימו לקונספט זה, אינו מתחשב ברצונותיהם של חברי הלהקה עצמם. סעיף בחוזה עם החברה קובע שכל הזכויות על השירים יהיו שייכות לחברה, זאת גם במידה שהשירים נכתבו על ידי הזמרים עצמם. אבל גם על השירים שהלהקה מבצעת, לא מקבלים חברי הלהקה תמלוגים. החוזה אומר שרק אם האלבום ימכור מעל ל-500 אלף עותקים, מספר שקשה מאוד להגיע אליו, אזי יקבלו הזמרים אחוז קטן עד מאוד מהרווחים (ויש האומרים שהסכום עומד על כ-1% בלבד).

תנאים אלה עמדו במרכז תביעות משפטיות מפורסמות מאוד בקוריאה, מצד להקות כמו Super Junior ו-DBSK, שהאשימו את SM על הלו”ז הנוקשה והצפוף שלהם, ועל כך שהם חשים כאמצעי להשגת רווחים מצד החברה ותו לא. והם לא היו היחידים. החבר הסיני של להקת סופר ג’וניור, האן-קיונג (Han Kyung), תבע את חברת SM על כך שהלו”ז הצפוף שהם קבעו לו, גרם לפגיעה חמורה בבריאותו. לטענת התביעה, האן קיונג לא קיבל אף יום של חופש בשבוע מאז הופעת הבכורה של הלהקה בשנת 2005. גם המקרה של שלושת חברי DBSK, קים ג’ה ג’ונג (Kim Jae Joong), פארק יוצ’ון ( Park Yoochun) וקים ג’ונסו (Kim Joonsu), שתבעו את החברה לאור הלו”ז הצפוף והנוקשה שלהם, שהשפיע לרעה על מצב בריאותם, עורר עניין ציבורי גדול. באחד הבלוגים אף נאמר, שאם זה המצב בלהקה מספר אחת של קוריאה, קשה לדמיין כמה קשה המצב בלהקות מפורסמות אך מצליחות פחות. גם האן-קיונג מסופר ג’וניור וגם שלושת חברי להקת DBSK ציינו בתביעה את התנאים והקנסות על הפרת החוזה, ואת הקושי שזה גורם בניסיון להיטיב את תנאיהם בחברה.

69280-super-junior-super-junior-2

סופר ג'וניור

מעריצי KPOP

עולם המעריצים של הKPOP ברחבי אסיה הוא נושא עליו ודאי עוד ידובר כאן, אך יש לציין כי מלבד הערצה ואהדה, הוא אינו נעדר תופעות פחות נעימות. תופעת האנטי-מעריצים, אשר משקיעים את מרצם וזמנם בשנאה כלפי להקה כזו או אחרת ייחודית לתעשייה זו.  באחד המקרים, אנטי-מעריצה נתנה ליונהו, מלהקת DBSK, לשתות מיץ עם דבק בתוכו, דבר אשר הביא לאשפוזו (ליונהו שלום). אבל גם החיבה הגדולה שרוחשים המעריצים ללהקות עוברת לעיתים את הגבול ומקשה על האמנים לנהל חיים רגילים (עד כמה שאפשר).

 

Yunho-featured

יונהו מ-DBSK

 

התאבדויות בעולם הבידור הקוריאני

מאז תחילת “הגל הקוריאני” בשנות ה-2000 מספר לא מבוטל של אמנים מפורסמים התאבדו. אמנם קוריאה מדורגת ראשונה במספר ההתאבדויות במקרב מדינות ה-OECD (נכון ל-2009), והתאבדויות אינן נדירות בה, אך המספר העצום יחסית של מפורסמים קוריאנים שהתאבדו, מעלה שאלות על מידת האנושיות מאחורי האריזה הנוצצת של תעשיית הבידור הקוריאנית. העיתון “צ’וסון אילבו” (Chosun Ilbo) התייחס לתופעה וסיבותיה באחד ממאמרי המערכת ביולי 2010.

אחת ההתאבדויות המפורסמות והמזעזעות ביותר שידעה התעשייה, הייתה התאבדותה של השחקנית, ג’אנג ג’ה יונג (Jang Ja-Yeon), ששיחקה בגרסתה הקוריאנית של הסדרה המפורסמת “Boys over Flowers”. היא הותירה אחריה מכתב התאבדות, בו היא מאשימה את אמרגנה, קים סונג-הון (Kim Sung-hoon), על שהכריח אותה לקיים יחסי מין עם אנשים משפיעים בתעשייה. באותה עת שהה אמרגנה ביפן, שם מצא מקלט זמני מאישום על הטרדה מינית של דוגמן. המוות שלה היה ההתאבדות השביעית בקרב אמנים קוריאנים תוך חצי שנה, סטטיסטיקה מדאיגה לכל הדעות. בעקבות מכתב ההתאבדות התרבו בתקשורת הטענות על יחס משפיל ומפלה מצד תעשיית הבידור כלפי האמנים, ובעיקר האמניות הידועות שלה, ואילו המשטרה פתחה בחקירה נגד האמרגן.

JANG JE YEON

ג'אנג ג'ה יונג. למעלה מימין: ג'אנג בתפקידה ב"בנים על פני פרחים"

עבור המעריצים של הגל הקוריאני בקוריאה ומחוצה לה, עולם הזוהר הקוריאני מתגלה מדי פעם כעולם עכור כביצה, בה טובעים האמנים הצעירים. אך אל תטעו לחשוב כי כל זה נעלם מעיני הבכירים בתעשיית הבידור. “את תגובת התעשייה לא ניתן היה להשיג עד מועד סגירת הגיליון”, אבל היא ודאי לא תאחר להגיע.

שידור חוזר: מכה גלים – הכיבוש הקוריאני

סונטת חורף והגל הקוריאני ביפן

“הגל הקוריאני” (ביפנית 韓流 (Hanryu, הכה ביפן בשנת 2003, כאשר ערוץ NHK היפני שידר את הדרמה “סונטת חורף” (Winter Sonata), אשר הופקה על ידי רשת הטלויזיה הגדולה ביותר בקוריאה KBS. הדרמה מגוללת את סיפורם של ג’ונג יו-ג’ין (Jeong Yoo-jin) וקאנג ג’ון-סאנג (Kang Joon-sang) אשר נפגשים לראשונה כאשר הוא עובר בית ספר ומגיע לבית הספר בו היא לומדת. הם קובעים להיפגש בערב חג המולד אך הוא נקלע לתאונת דרכים ולא מגיע. כעבור שנים, כאשר היא עומדת להתחתן עם חברה מילדות, היא פוגשת במקרה מישהו שדומה מאוד לאהובה הישן. משם כל עולמה משתנה כאשר היא מגלה שהוא אכן אותו אדם, אך הוא סובל מאבדן זיכרון בעקבות תאונת הדרכים שעבר. הדרמה זכתה לפופולאריות עצומה ואף שודרה בשנית עוד באותה שנה. NHK ניצלו את ההצלחה של הסדרה כדי להפיק ספרים המבוססים על התסריט, DVD ,CD, ספרי לימוד קוריאנית וכן קונצרט המבוסס על פסקול הסדרה, אשר זכו אף הם להצלחה גדולה ביפן.

בעקבות הצלחה זו שידרו NHK גם את הסדרה ההיסטורית “היהלום שבכתר”, סדרה הממוקמת בתקופת צ’וסון ומספרת על נערה שנאבקה כדי להפוך ולהיות אשת חצר בחצר המלך בדומה לאמה המנוחה. גם סדרה זו זכתה להצלחה מסחררת, ובמשאל שערך אסהי שימבון (Asahi Shimbun) בשנת 2008, זכתה דרמה זו לתואר הדרמה הקוריאנית הפופולארית ביותר ביפן, עוקפת בדרך את “סונטת חורף”.

BAE YONG JOON

בה יונג ג'ון, כוכב "סונטת חורף"

השחקנים של “סונטת חורף” הפכו בן-לילה לפנים מוכרות בכל רחבי אסיה, וביפן בפרט. צופות הסדרה הוסיפו את הכינוי “סאמה”, תוספת של כבוד, לשמו של השחקן הראשי, בה יונג-ג’ון (Bae Yong-joon), והוא זכה לכינוי יון-סאמה (yon-sama) בעיקר מפי הצופות הנלהבות של הסדרה, בעיקר נשים מעל גיל שלושים. בשנת 2004, שנת שיא הצלחתה של הסדרה, כ-5000 מעריצות נלהבות כבנות-עשרה, רובן נשים בוגרות, המתינו לו בהתרגשות בשדה התעופה, כאשר הגיע לראשונה ליפן בעקבות ההצלחה.

גם השחקן המשני ב”סונטת חורף”, פארק יונג הא (Park Yong Ha), זכה לעדנה ביפן. בהיותו גם זמר הוא הוציא מספר אלבומים ביפנית ואף הופיע מול קהל מעריצים גדול ביפן. בין השנים 2006-2008 הוא זכה שלוש פעמים ברציפות בטקס “פרסי דיסק הזהב של יפן” (Japan Gold Disk Awards) פעמיים בקטגוריית “האמן האסייתי הטוב ביותר” ופעם אחת בקטגורית “השיר הטוב ביותר”. בשנת 2006 הוא אף זכה בפרס מיוחד לרגל ציון שנת הידידות בין יפן לדרום קוריאה. ב-2008 האלבום שלו “Behind Love” הגיע למקום השלישי המכובד במצעד האוריקון היפני וב-2011, שנתיים לאחר התאבדותו, הוצגה ביפן תערוכה לזכרו, בטוקיו ובנגויה. נראה שהצלחתו ביפן הייתה לא מועטה כלל וכלל.

YON SAMA

בה יונג ג'ון ומעריצות

השפעה על תדמית קוריאה ביפן

לסדרה “סונטת חורף” הייתה השפעה עצומה על יפן ועל יחסיה עם דרום קוריאה. יש האומרים שההשפעה של הסדרה הזו על יחסי יפן-דרום קוריאה הייתה גדולה יותר מהשפעת משחקי המונדיאל, ששתי המדינות אירחו במשותף ב-2002. אחת ההשפעות של הסדרה הייתה על ענף התיירות כאשר הסדרה הביאה לגידול משמעותי בתיירות לקוריאה מיפן. לפי ארגון התיירות הלאומי של קוריאה, בשנת 2004 41.6% מכלל תיירות החוץ לקוריאה הייתה מיפן. מצד שני, גם התיירות ליפן גדלה כאשר בעקבות הסדרה הפופולארית IRIS אשר צולמה בחלקה באקיטה שביפן, גדלה התיירות מקוריאה לאזור זה.

השפעה נוספת הייתה שינוי האופן בו רואים היפנים את קוריאה, אף שקשה לקבוע זאת ללא מחקר מעמיק. בשנת 2004 ערך ערוץ NHK סקר בין צופיו כדי לנסות ולבדוק את השפעות הסדרה על הצופים. 90% מהעונים על הסקר ידעו על שידור הדרמה וקרוב ל-40% צפו בה. על השאלה מה משך אותם בדרמה, התשובות “השחקן”, “המוסיקה” ו”העלילה” זכו להרבה הצבעות. על השאלה לגבי ההשפעות של הסדרה, ענו הנשאלים כי היא הגבירה את התעניינותם בתרבות הקוריאנית ובקוריאה ושינתה את היחס שלהם כלפי קוריאה. בהתחשב ביריבות ארוכת השנים בין שתי המדינות, מדובר בהצלחה עצומה בכל קנה מידה.

אבל לא רק הסדרות הקוריאניות הפכו למצרך מבוקש ביפן, גם המוסיקה הקוריאנית, ה-KPOP, הגיעה ליפן והפכה במהרה להצלחה. החלוצים היו הזמרת BoA ולהקת DBSK אשר הפיקו אלבומים ביפנית. האלבום “Listen to my Heart” של BoA שיצא ביפן בשנת 2002, הגיע למקום הראשון במצעד האוריקון והפך אותה לקוריאנית הראשונה שזוכה להצלחה שכזו.  הסינגל “Purple Line” של DBSK הגיע עם צאתו ב-2008 למקום הראשון במצעד והפך את חמשת הבנים ללהקה הזרה הראשונה שהסינגל שלה מגיע לראש המצעד ביפן. בעקבות ההצלחה שלהם החלו גם להקות אחרות להצליח ביפן וכיום ניתן למנות בין המוצלחות והידועות ביותר את KARA, Girls Generation, Big Bang ועוד.

191px-BoA_in_2006

הזמרת BoA

ביקורת כלפי הגל הקוריאני ביפן

לצד יחסי החיבה שפיתחו היפנים כלפי קוריאה ומוצרי התרבות שלה, יש גם כאלה שלא רואים בעין יפה את ה”כיבוש הקוריאני” את הטלוויזיה והמוסיקה היפנית. השחקן סוסקה טקאוקה (Sousuke Takaoke) התבטא בחשבון הטוויטר שלו כנגד Fuji-TV אשר הפכה, לדבריו, לטלוויזיה קוריאנית לכל דבר ועניין, והוסיף כי יפנים רוצים לצפות בתכנים יפנים. בעקבות התבטאויותיו כנגד “הגל הקוריאני” הוא מצא עצמו מפוטר מהסוכנות שלו אך הוא לא היה היחיד אשר התבטא כנגד Fuji-TV. קבוצה של כ-6000 מפגינים הפגינו מול משרדי הערוץ באוגוסט האחרון, קראו “יחי הקיסר” והניפו דגלי יפן כדי למחות כנגד ריבוי התכנים הקוריאנים המשודרים בערוץ. בערוץ יוטיוב אף ישנו סרטון של כ-12 דקות המפרט את היחס המפלה של הערוץ לטובת תכנים קוריאנים.

גם באינטרנט היו תגובות כנגד “הגל הקוריאני”. אחת המפורסמות שבהן היא המנגה “KenKanRyu)  “嫌韓流) , שפירושו “לשנוא את הגל הקוריאני”. המנגה התפתחה כמנגה אינטרנטית ולאחר כשנתיים בהן סירבו לפרסמה, פורסמה בשנת 2005. הסירוב נבע מהעיסוק האנטי-קוריאני של המנגה במגוון נושאים שעודם מהווים סלעי מחלוקת בין יפן לדרום-קוריאה וביניהם, כמובן, הגל הקוריאני והצלחתו ביפן, אך גם האירוח המשותף של משחקי המונדיאל ב-2002, הכיבוש היפני בקוריאה והקוריאנים שביפן (Zainichi).

אין ספק שגם ביפן, כמו במדינות אחרות בעולם, “הגל הקוריאני” של סדרות קוריאניות ומוסיקה פופולרית קוריאנית, מעורר עניין רב לגבי קוריאה עצמה, על ההיסטוריה, התרבות והשפה שלה. עם זאת, לאור ההיסטוריה הטעונה של יחסי יפן וקוריאה, נתפש “הגל הקוריאני” בקרב מבקריו היפנים, גם כתופעת כיבוש תרבותי קוריאני ביפן. הגל הקוריאני ביפן, אם כן, אינו רק תופעה תרבותית וחברתית המביאה עימה עניין מוגבר בתרבות ובשפה קוריאנית, אלא הוא גם מציף על פני השטח עניינים חמים ובלתי פתורים במערכת היחסים בין יפן לקוריאה, לאו דווקא מתחום התרבות הפופולרית.