טרילוגיית "כל הנשמות" – סקירה

חלומו של כל היסטוריון הוא היכולת לנסוע בזמן לתקופה אותה הוא חוקר ולגלות "איך היא באמת". משום שלמרות כל המאמצים, מכונות זמן עדיין אפילו לא בגרסת בטא, כל שנותר להיסטוריון הוא להשתמש במה שההיסטוריה הותירה אחריה: מסמכים ויומנים, עדויות וראיונות, ספרים וארכיאולוגיה. אבל מדי פעם, מרשים לעצמם ההיסטוריונים לחלום וכשנחה עליהם הרוח הם כותבים סיפורת. וזה בדיוק מה שעשתה ד"ר דבורה הארקנס.

טרילוגיית כל הנשמות (All Souls Trilogy) היא סדרת ספרים שסובבת סביב מכשפה וערפד וספר עתיק וחמקמק שרבים חושבים שייתן תשובות לכל שאלותיהם ומאוויהם. דיאנה בישופ היא היסטוריונית חוקרת אלכימיה אשר מגיעה לאוקספורד לשנת מחקר. בין הספרים שהיא מזמינה בספריית הבודליאן מגיע טקסט אלכימי ייחודי, כרך 782 של אליאס אשמול (Elias Ashmole), שנחשב אבוד למעלה מ-150 שנה. אבל היא מצליחה למצוא אותו. וברגע שהיא מצליחה למצוא אותו, העולם הבטוח והמוכר היה כלא היה. דיאנה היא מכשפה, אבל היא מסרבת להשתמש בכוחותיה, להסתודד עם מכשפות אחרות או לראות בעצמה חלק מתוך העולם של היצורים. את כל חייה בילתה בניסיון להיות כאחת האדם, בת אדם רגילה, היסטוריונית, אקדמאית. אבל הספר שמצאה מביא לפתחה יצורים שלא חשבה שתרצה בקרבתם, מעלה באוב סיפורים ישנים ויריבויות עתיקות יומין ומאלץ אותה להתעמת עם כוחותיה ועם מי שהיא.

תרזה פאלמר (דיאנה) ומתיו גוד (מתיו) מהעיבוד לטלוויזיה

הארקנס, בעצמה היסטוריונית שאת עבודת הדוקטורט שלה כתבה על מדע וקסם באנגליה האליזביתנית, יוצרת עולם שבו מכשפות, ערפדים ושדים חיים לצד בני האדם. במילותיה שלה, הרעיון עלה לה כשראתה מדף שלם של ספרים שעוסק בשדים, מכשפות וערפדים בשדה תעופה במקסיקו, וחשבה שלמרות שהם מציגים תמונת מצב שבה היצורים האלה חיים בקרבינו, "אני מעולם לא פגשתי אותם!" ואז היא חשבה שאם זה המצב, יכול להיות שהם חיים בקרבינו בלי שנשים לב ואז "מה הם עושים ביום יום"? התרבות הפופולארית מלאה בתיאורים של אירועים יוצאי דופן שלהם הם אחראים אבל מה הם עושים בשאר הזמן? ההיסטוריה לימדה אותנו שיצורים ששוברים את הנורמה, הם יצורים שיש להעניש ולהקיא מקרב החברה. מה עושה מיעוט נרדף שחושש להתגלות, פן הפחד של בני האדם מפני השונה יביא להתפרצות נוספת של אלימות מדממת?

ד"ר דבורה הארקנס

הסדרה היא שילוב של פנטזיה, היסטוריה ורומנטיקה. היא נעה בין ההווה המודרני לאנגליה האליזבתנית ולפראג של המאה ה-16, וכוללת בתוכה דמויות, אירועים ואמונות מוכרות מההיסטוריה של אירופה. המלכה אליזבת' כמובן, אבל גם School of Night, שחבריו היו משוררים ומחזאים בני התקופה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה רודולף השני ואפילו המהר"ל מפראג. ציד המכשפות באנגליה, בסקוטלנד ובגרמניה מקבל כאן ביטוי, כמו גם רשת המרגלים שהפעיל וויליאם ססיל בשם המלכה ואפילו האגדה היהודית על "הגולם מפראג".

בדומה לז'אנר הפנטזיה, ניתן להשהות את אי האמון ולצלול אל תוך הסיפור כמו שהוא, אבל אפשר גם לקרוא אותו מטאפורית ולראות מה הוא יכול ללמד אותנו על עולם שלנו. הספר כולל דוגמאות שונות של מה זאת משפחה, החל מדודותיה של דיאנה וכלה במשפחה הגדולה והמורכבת של מתיו. הוא דן בשאלות של פחד ואומץ המעורבבים זה בזה בתהליך של גילוי עצמי וגם גילויים של אחרים. הוא מציג את החשיבות של אמון הדדי, וגם את הקושי שבו. וכמובן גם מה קורה כששלטון תאב יותר מדי כוח ואמנות חברתיות בנות מאות שנים קובעות מה יקרה בין אנשים פרטיים.

מכשפות, ערפדים ודימויים פופולאריים

סדרת הספרים מתייחסת ומשחקת עם הדימויים הפופולאריים הנפוצים בכל הקשור לערפדים, מכשפות ושדים. הארקנס מנצלת את חוסר ההכרות של דמויות שונות עם הערפדים והמכשפות, משום שלא באו איתם במגע במשך עשרות שנים (אמרנו אמנות חברתיות עתיקות?), ודרך השאלות שלהם מציגה את הגישה שלה לכל אותן אגדות ומיתוסים. לערפדים שלה אין ניבים, הם לא נבהלים משום, ואחד מהם אפילו נוצרי קתולי (אז גם הצלב לא מפחיד אותו). הם לא ישנים בארון קבורה, יכולים להסתובב לאור יום ובשום אופן לא נוצצים בשמש. מצד שני, היא מציינת את אותם גרגרים של אמת שנמצאים בבסיס המיתוסים, ונותנת טעימה מאיך נוצרים מיתוסים שמזינים ומשמרים פחד מפני השונה. גם המכשפות של הארקנס אינן לובשות שחור, רוכבות על מטאטא ומבלות את היום בלחישת מילות קסם מעל קדירות מבעבעות. לא רק זה, אלא שהמילה "מכשפה" (Witch) מתייחסת לגברים ונשים כאחד, ובכך שוברת את הקישור ההיסטורי הנושן שבין נשים לכישוף.

זאת אולי הסיבה העיקרית למה העטיפה של הספר הראשון והיחיד מתוך הטרילוגיה שתורגם לעברית חוטאת כל כך לטרילוגיה. בניגוד לספרים ולפירוש המרענן שהם נותנים לעולם העל טבעי ויצוריו, העטיפה הולכת על צרות אופקים המגבילה את העולם המורכב של הספרים. בניגוד לעטיפות להן זכו הספרים בתרגומים לשפות אחרות, בהן הדגש הוא על העולם המורכב והמגוון של היצורים ועל האווירה שבו, העטיפה העברית שמה על הכריכה אישה. ולא סתם אישה! כל הדימויים ששויכו למכשפות לאורך ההיסטוריה מגולמים כאן: אנחנו מניחים שהאישה היא מכשפה בגלל שם הספר (ליל כל המכשפות), היעדר הפנים מרמז על כך שכל הנשים הן מכשפות והלבוש והצבעים מרמזים על היותה פתיינית שזוממת להפיל גברים ברשתה. הרידוד המחריד לדמות של דיאנה והתעלמות משאר הדמויות הלא פחות מרכזיות ממנה, מזכיר לנו שאמנם 2012 (שנת יציאת התרגום), אבל לא הרבה השתנה באופן שבו מייצגים ומציגים כאן נשים.

 

אחת העטיפות באנגלית

עטיפת הספר בעברית

אם מתחשק לכם להיכנס לעולם של כל הנשמות אבל אין לכם זמן או סבלנות לטרילוגיית ספרים עבי כרס באנגלית, תשמחו ודאי לגלות שהטרילוגיה עובדה לטלוויזיה. העונה הראשונה, “A Discovery of Witches” בהפקת SKY1, כוללת שמונה פרקים ועוקבת אחרי הספר הראשון העונה לאותו שם. בתפקידים הראשיים תרזה פאלמר (Teresa Palmer) ומתיו גוד (Matthew Goode) וסביבם עוד כמה וכמה פרצופים מוכרים שהופכים את הקאסט המדויק להפליא והכימיה בין כולם לתענוג לצפייה. המוסיקה הנפלאה של רוב ליין (Rob Lane) מוסיפה לאווירה הקסומה של הסיפור ולמתח ההולך ונבנה לאורך הפרקים. העונה הראשונה הצליחה לעשות את מה שעיבודים רבים כל כך נכשלים בו: להפיק גרסה של הסיפור שנאמנה מספיק למקור הספרותי אבל עומדת בזכות עצמה. העונה הראשונה הייתה מועמדת לפרס "סדרת הדרמה החדשה הטובה ביותר" בטקס פרסי הטלוויזיה הבריטית ושתי העונות הבאות כבר אושרו להפקה. עכשיו רק נותר או לקרוא את הספרים או לחכות בסבלנות לעונות הבאות.

המסך הקטן – There She Goes

יום. צילום של כניסה לבית. קולות של אנשים וילדים מתארגנים ליציאה. בכי סרבן של ילדה או ילד, קשה לדעת מבעד לדלת הסגורה. אנחנו מזדהים, למי מאיתנו לא היו את הרגעים האלה שהילדים מסרבים להתארגן, או לצאת, או מעדיפים להתרעם ולבכות על משהו שלא קשור בדיוק לפני שאנחנו יוצאים כולנו. הדלת שנפתחת מגלה שמאחורי קולות הבכי העיקשים עומדת ילדה בת 9, רוזי. אנחנו עוצרים לרגע. הרי זה לא הגיל שבו ילדים רק בוכים בלי לדבר….

רוזי בת ה-9 סובלת מתסמונת כרומוזום נדירה שגורמת לה לקשיי למידה ותקשורת קשים. היא אינה מדברת כלל. מוציאה את חוסר שביעות רצונה דרך נשיכות, שופכת בקבוק חלב על הראש מתוך משחק, מורידה את השמלה במסעדה כי היא מציקה לה, או סתם כי לא נוח לה. בקיצור, ילדה מיוחדת. וזה לא קל לגדל ילדה מיוחדת.

There she Goes, בהפקת BBC Four מגוללת את סיפורה של רוזי, אביה סיימון, אמה אמילי ואחיה בן. היא מבוססת על הסיפור האוטוביוגרפי של הכותב, שון פיי (Shaun Pye), ופורשת על פני חמישה פרקים בני חצי שעה את ההתמודדות היומיומית של המשפחה עם רוזי. הסדרה נעה בשני צירי זמן: 2006 כשרוזי נולדה ו-2015, כשרוזי בת תשע, ומראה לסירוגין את הקשיים של ההתחלה ואת הנקודה אליה הגיעה המשפחה, כמשפחה, לאחר 9 שנים.

Simon (David Tennant), Ben (Edan Hayhurst), Rosie (Miley Locke) and Emily (Jessica Hynes). Photograph: Colin Hunter/BBC/Merman Productions

אבל על אף האופטימיות, הסדרה היא לא צפייה קלה. היא נוגעת בעצבים חשופים, בדברים שעוברים במחשבה אבל לעיתים רחוקות נאמרים ולעיתים עוד יותר רחוקות מוצגים על מסך הטלוויזיה. "את מכירה את הסצינה בסוף 'בחירתה של סופי'? 'את יכולה לשמור את אחד מהילדים שלך'? אני אשמור את בן, תודה", אומר סיימון לקולגה לעבודה כשהם יושבים בפאב השכונתי, בעוד אמילי מטפלת ברוזי בבית. "לך הביתה", היא אומרת. אבל סיימון לא נלהב לחזור הביתה משום שהחזרה הביתה הופכת את ההתמודדות ואת המצב של רוזי לאמיתי. "למה אני לא יכולה להתאבל על הילדה הנורמלית שהייתה אמורה להיות לי? מה קורה אם הילדה שלך לא בסדר, אבל לא מספיק לא בסדר כדי למות?" שואלת אמילי את סיימון ערב מאוחר אחד כשהוא עומד במטבח ושותה יין מבקבוק. על אף התפיסה הרווחת שאמהות היא אינסטינקט, אמילי מתקשה לאהוב את ביתה הקטנטונת. לא לנערה הזאת היא התפללה כשהיא וסיימון החליטו להביא ילד שני.

משום שזאת סדרה בריטית, גם ברגעים הקשים ביותר ישנו זיק של הומור שמקל על ההתמודדות, משחרר קצת לחץ ומחבר את המשפחה יחד. בסוף השיחה הקשה במטבח, סיימון אומר לאמילי שאם ימצאו מה לא בסדר עם רוזי ויקראו לסינדרום בשם, הוא מבקש שיקראו לו על שמו, "אני אהיה מר טורט הבא". אמילי מצטערת לאכזב אותו ומציינת שככל הנראה יקראו לתסמונת על שם הרופא שיגלה אותה… "ובכל מקרה, לא יקראו לה 'תסמונת חתיכת חרא'"… גם אם הנטייה הטבעית שלנו לזוע מעט בכיסא באי נחת לנוכח הומור על נושא שאיננו מצחיק, אל לנו לשכוח שהומור הציל רבים ברגעים קשים, והיה ועודנו משמש ככלי להתמודדות. 

פרט לקושי של המשפחה, מוצג בסדרה גם היחס של השכנים והאנשים מסביב למשפחה. השכן, כריס, סבלני מאוד לטריקת הדלתות של רוזי ואף מציע לבוא ועזור לשפץ את החור בקיר שהיא עשתה. האנשים במסעדה אליה הם באים לחגוג לבן יום הולדת בוהים בהם והתנהגות הלא רגילה של רוזי, אבל שותקים. המלצרית מנסה לעזור ומסכימה שיקנו פיצה במקום אחר ויביאו אותה רק כדי שרוזי תסכים לאכול. גם אם חוסר הנוחות מורגש, גם של האורחים וגם של המשפחה, הרי שהחלל הפומבי מכיל וסבלני (או לפחות הביקורת נשמרת בלב). 

הסדרה מזכירה במעט את הספר "שטום" של ג'ם לסטר שסקרנו כאן בבלוג בעבר. בשני המקרים מוצגת התמודדות יומיומית עם ילדים עם צרכים מיוחדים בצורה מאוד אמיתית, כנה, חשופה ולא מתפשרת או מתייפייפת. אין רצון ליפות או להקל על הקוראים או הצופים או להעביר את המציאות ריטוש נוסח פוטושופ רק כדי שיצטלם יפה. אבל יש חשיבות גדולה בלהראות על המסך התמודדות ריאליסטית ולו רק כדי אולי לפתח במעט את שריר הסובלנות והקבלה של האחר.

הכתר – גיבורים ששווה להעריץ

בשיחת חולין אקדמית שהייתי עדה לה לאחרונה שאל חוקר יפני את חבריו המערביים בנוגע ליחסם של הבריטים אל מוסד המלוכה. הן אם אתם בעד הכתר וחושבים שזה יפה שיש דמות מרכזת ומאחדת והן אם חושבים שזה מוסד שאבד עליו הכלח והגיע הזמן שיפסיק לבזבז את כספי הציבור, ההערכה שם. באופן מרתק, ואולי ייחודי, בבריטניה המודרנית מוסד המלוכה מוערך ואהוב, ותמיכה במלוכה לאו דווקא כוללת בתוכה דעות לאומניות כפי שקורה לעיתים קרובות במדינות אחרות בהן יש מלוכה. אבל ה"רויאלס" כפי שהם נקראים בפי המקומיים, מרתקים את הציבור במשך מאות שנים, רחוקים ובלתי מושגים אבל אנושיים להחריד לפעמים. ולכן אין זה פלא שגם היום ממשיכים להפיק סרטים והסדרות על המשפחה ואנשיה.

"הכתר" (The Crown), הסדרה הנפלאה של נטפליקס, היא תמהיל מאוזן של דרמה פוליטית, דרמה היסטורית וסיפור אישי. היא עוקבת אחרי חייה של המלכה אליזבת השנייה מרגע הכתרתה למלכה (או קצת לפני), דרך הלמידה שלה את התפקיד ואת מקומה במארג הפוליטי-חברתי של הממלכה והעונה השנייה מגיעה עד לתחילת שנות ה-60 העליזות.

הסדרה זכתה לשבחים ולא בכדי. הייתי אומרת שהשימוש במדיום האודיו-ויזואלי כמעט קולנועי, אם זה לא היה רומז שמעמדה של הטלוויזיה עדיין נמוך מזה של הקולנוע. זה כבר שנים לא ככה. מבלי לפתח את הדיון הזה כאן, השימוש במדיום, בעריכה, בצילום, בקומפוזיציה, נותן תוצאה אסטטית לעין שתורמת לאפקט הרגשי של הסצינות הבודדות והסדרה כולה. גם הכתיבה אנושית, יפה ומרגשת. לא פרופגנדה לטובת משפחת המלוכה אבל גם לא הטלת רפש נוסח צהובונים וחיפוש רייטינג זול. זה חבל דק להתהלך עליו והם מצליחים לעילא ולעילא. דוגמא לפרק כזה הוא פרק 9 בעונה הראשונה, שעוסק, בין היתר, בציור הדיוקן של צ'רצ'יל בידי אמן מודרניסט, וכשמתפתחת ביניהם שיחה, שיחה בין שני אנשים שלא רגילים לדבר על רגשות וכאב, הם מגלים ששניהם חולקים עצב משותף. היכולת המופלאה של הבריטים לכתוב רגעים אנושיים, עמוקים, מכה בבטן הרכה גם בלי אלימות ברוטלית וצבע אדום משפריץ על המצלמה, מתבטא גם כאן, ומזכיר שאלימות היא לא חותמת של איכות ואפשר אחרת.

כדאי להגיד גם כמה מילים על הדמות הראשית, המלכה, שמציגה דמות נשית חזקה, חכמה, רגישה. פמיניזם לא צעקני, לא "אני אעשה מה שבא לי ומי הפטריארך שיגיד לי אחרת???" אלא "אני המלכה ומתפקידי לדאוג שכל הדברים יעשו כפי שצריך" גם אם זה כולל לתת שטיפה הגונה לראש הממשלה ולשרים. היא מוגבלת לא על ידי הגברים בחייה אלא על ידי כללי ההתנהגות והמחויבויות של המלכה. דווקא הגברים במשפחה מתוסבכים יותר. "אני מלכה כבר 10 שנים והיו לי שלושה ראשי ממשלה. כולם גברים שאפתנים, חכמים, אמיצים, ואף אחד מהם לא סיים קדנציה מלאה…" לבעלה, פיליפ מאונטבאטן, יש קשר בעייתי עם אביו ואחיות עם קשר לשלטון הנאצי. גם צ'ארלס, ששנותיו כילד מוצגות בשני העונות הראשונות, לא בדיוק נופל לתוך הקטגוריה של "נסיך" כפי שהוריו, ובעיקר אביו היו רוצים. לא שהנשים פחות מתוסבכות, ראה ערך אחותה של אליזבת, מרגרט, אבל אין ספק שהגברים יוצאים בשן ועין מהייצוגים שלהם בסדרה.

מימין לשמאל: מאט סמית' בתפקיד פיליפ וקלייר פוי בתפקי אליזבת

המלכה, ומוסד המלוכה הם אולי סממן בריטי, אבל אנשיו לאו דווקא בריטים. משפחות המלוכה של אירופה ידועות בנישואין לשם שימור נכסים, נוחות, קשרים. אהבה היא לא פקטור כשמדובר במעמדות האלה. שאלות בנוגע לשייכות ללאום עולים במסווה סביב דמותו של פיליפ, שמגיע ממשפחה עם שורשים יוונים ומסתכלים עליו כנטע זר, אבל הנה הוא הפך להיות חלק ממשפחת המלוכה הבריטית. ההצגה של המורכבות של משפחת המלוכה יכולה לומר הרבה כנגד כל רגשי הלאומנות העולים לאחרונה בבריטניה עם השיח סביב מהגרים והגירה ובאופן כללי במקומות אחרים.

השאלה היא כמובן האם אנחנו רוצים את הגיבורים שלנו, נשגבים מעם או קרובים ומובנים. האם אנחנו רוצים שמשפחת המלוכה, שבמשך השנים קיבלה צידוק אלוהי, תהפוך פתאום לקרובה מדי, "רגילה מדי", נאבקת איתנו ביום-יום המאתגר של מעמד הביניים ומטה. יותר מזה, האם אנחנו נשמח לאידם כשנראה אותם מוכתמים, את שמם נגרר בבוץ מעל דפי העיתונים, "עם כל הגדולה שלהם הם לא יותר טובים מאיתנו", או שמא להפך, נעדיף להמשיך ולהאמין שבעולם הציני, האינטרסנטי, האובר-פוליטי עדיין יש אנשים ומוסדות שמשמרים את הערכים שהיינו רוצים שיהיו לכולנו?

התרגלנו קצת לגיבורים שאינם גיבורים. אנטי-גיבורים, נאבקים, פשוטים, נאנקים תחת עול החיים. או לחילופין אצילים שנגלים לעינינו במלוא כיעורם, זוכים לתיעוב, לזלזול, להתנשאות ולשמחה לאיד שלנו, גורמים לפשוטי העם לחוש עליונות משל היותם טובים ומוסריים יותר. מזמן לא היו לנו על המסכים גיבורים כמו של פעם. אצילים שניתן כה בקלות להעריך, לכבד, לאהוב, להעריץ אפילו. קל לאהוב את מי שטועה יותר מאת מי שצודק והטלוויזיה במאה ה-21 הפכו את הזלזול וזריקת הרפש למשהו ששווה זמן אוויר. "הכתר" מוכיחה שאפשר לעשות טלוויזיה טובה ומרגשת בלי אלימות ועם הרבה אנושיות ושאולי בכל זאת אנחנו זקוקים מדי פעם למישהו שניתן להעריך ולשאוף להדמות לו.

חיות הפלא 2 או מה שנקרא: "המשך יבוא…" (מתישהו)

כשסקרנו כאן בבלוג את הסרט הראשון בסדרת הסרטים החדשה של ג'יי קיי רולינג, חיות הפלא והיכן למצוא אותן, דנו בגבול ההולך ומטשטש בין הטלוויזיה לקולנוע. הסרט הראשון היה מעין אקספוזיציה לסדרה של חמישה סרטים ובא להציג את הדמויות העיקריות בסדרה. אכן הוא היה כזה, אבל אם ציפינו שהסרט השני, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד, יספק מעט יותר בשר, ובכן… עלינו לחשב מסלול מחדש.

ראשית עלי לומר, כדי שלא יצטייר חלילה כאילו מדובר בביקורת קוטלת, שהסרט הוא תענוג לצפייה. אם אתם מאנשי ה"תמונה אחת שווה אלף מילים" הוא מספק 134 דקות של תאווה ויזואלית לעיניים. הנופים מדהימים, וסצינות כמו במשרד הקסמים הצרפתי הן תענוג לצופים (ואני מנחשת שהיו גם תענוג לאנשי ה-CGI. או סיוט). גם המוסיקה, כמובן, נפלאה. היא משרתת את הסרט בצורה יעילה ואף יכולה לעמוד בזכות עצמה בשורה אחת עם קלאסיקות אחרות שנכתבו בעקבות סיפורים או מחזות. "המנגינה של הדוויג" כבר מזמן איננה רק של הדוויג ולמעשה הפכה לסימן ההכר של כל עולם הקסמים של רולינג. ההשמעה שלה בפתיחה של סרטי חיות הפלא מאותת לצופים שהנה הם חזרו לעולם הקוסמים שהם אוהבים. ואין ספק, כיף לחזור לעולם הקוסמים של רולינג.

אם נניח לרגע את הביקורת בצד (כי היא תגיע עוד מעט, מבטיחה לכם), כיף לפגוש שוב את הדמויות שלמדנו לאהוב. ניוט סקמנדר (אדי רדמיין) מקסים כהרגלו. אלבוס דמבלדור (ג'וד לאו) הוא תוספת נהדרת. דמבלדור של לאו הוא מיושב בדעתו ולא נוטה להיסטריה כמו דמבלדור של סרטי הארי פוטר על אף שהוא צעיר יותר והיינו מצפים שיטה קצת יותר לאימפולסיביות שמאפיינת את הגיל. זה נחמד מאוד גם לפגוש שוב את טינה וקוויני וג'ייקוב, וכמובן את קרידנס ונגיני, שהיא אולי ההפתעה הכי גדולה בתוספת לדמויות הקיימות.

אבל דווקא בגלל הקאסט הנהדר, החסרונות של הסרט כואבים כל כך. בשונה מספרי וסרטי הארי פוטר, לסרטים של חיות הפלא אין קשת סיפורית שעומדת בפני עצמה. כל סרט הוא כמו פרק גדול מדי, מתוקצב מדי ומצועצע מדי של סדרת טלוויזיה, רק שבמקום לחכות שבוע עד הפרק הבא אנחנו מחכים שנה ומשהו. הוא גם נגמר, כמו בטלוויזיה, בסוג של קליף-האנגר קל, שנועד להחזיק את הקהל חושב ורעב לפרק הבא. הגם שסוף הסרט אמור לספק את הקליימקס המתבקש, וויזואלית ומוסיקלית הוא בהחלט מספק משהו שכזה, מבחינת העלילה (ועל כן גם התגובה הרגשית שלנו) כולנו מודעים לזה שזה לא סוף אלא רק התחלה של משהו אחר.

כמו בסדרה טלוויזיה, הסרט בונה על ההיכרות המוקדמת שלנו עם הדמויות. את הדמויות הראשיות אנחנו מכירים מהסרט הקודם, ואת התוספות של נגיני ודמבלדור אנחנו מכירים מסרטי הארי פוטר. אבל זאת בדיוק הבעיה. אף אחת מהדמויות לא עוברת איזושהי התפתחות. כולם איפה שהם היו כשעזבנו אותם בסרט הקודם (לפעמים too much so). ניתן היה בקלות יחסית לבחור שהסרט הזה יעסוק בקרידנס וברצון שלו למצוא את הוריו ואת זהותו. זה היה נותן לסרט עמוד שדרה שסביבו ניתן לחבר את שאר הדמויות. הרי ממילא הוא די מרכז הסיפור… ניתן היה למשל, לתאר קצת יותר את הקשר שלו עם נגיני ודרך זה גם לספר עליה קצת יותר ממה שמספר בעל הקרקס לקהל. נגיני היא דמות שאנחנו מכירים היטב ופיתוח של הסיפור שלה כאן, לפני שהפכה לנחש ולהורקרוקס המפורסם של וולדמורט היה נותן לסרט מעט יותר נפח רגשי. גם הקשר שלה עם קרידנס היה יכול לתת לסרט מעט יותר מאשר הרומן-לא רומן של ניוט וטינה. הבחירה לנסות ולהתרכז ברביעייה המוכרת פלוס הדמויות החדשות יצרה סרט של "תפסת מרובה – לא תפסת". ריבוי דמויות וקווי עלילה שכאלה הולמים את הטלוויזיה יותר מאשר את הקולנוע.

בסופו של דבר, כן, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד הוא סרט נהדר לקולנוע. הוא מנצל היטב את הרוחב של המסך ואת הסאונד של האולם, שנותן לו את הבמה המושלמת לגרנדיוזיות האודיו-ויזואלית שהוא נהנה לספק. ואם אתם מעריצים של הארי פוטר ואוהבים לבלות את הזמן בעולם הקוסמים של רולינג (בינינו, מי לא?) הוא בהחלט מספק את הסחורה. במונחים של עלילה או קתרזיס? כנראה שנצטרך לחכות לסרט החמישי….

סקירת ספרות – "הקוסמים של פעם" מאת קרסידה קאוול

סאר (Xar) הוא בנו של הקוסם הגדול אנקנזו (Encanzo). אוטוטו הוא בן 13 והקסם שלו עדיין לא בא, לאכזבתו הרבה של אביו (וגם שלו עצמו). כדי להשיג קסם, סאר יוצא ליער העבות עם החיות הקסומות שהן חבריו, כדי לצוד מכשפה ולקחת ממנה את הקסם לעצמו. הבעיה – מכשפים נכחדו. מזמן. המלכודת שהוא טומן ביער לוכדת מישהו, אבל לא מי שהוא ציפה. מי שנלכדת במלכודת היא נסיכת הלוחמים, וויש (Wish), שיצאה ליער עם חרב קסומה שגנבה מאמה, המלכה סיקורקס (Sychorax). קוסמים ולוחמים גדלו במשך דורות כאויבים מרים. וכשסאר ווויש ניפגשות ביער, הם מגלים שכוח ישן ואפל חזר להסתובב ביער, ולחכות להזדמנות לפרוץ שוב במלוא הכוח.

סאר (משמאל) ווויש (מימין)

הקוסמים של פעם (The Wizards of Once) הוא הספר הראשון בסדרת הספרים החדשה של קרסידה קאוול (Cressida Cowell). בדומה ל"איך לאמן את הדרקון שלך" (How to Train Your Dragon), גם כאן הדמויות הן סוג של אנדרדוג, אכזבה להורים משום שסאר לא ממש קוסם וגם וויש לא יותר מדי לוחמת. אבל סקרנות ורצון חזק להרפתקה (וגם רצון לרצות את ההורים) מוציאים אותם מהאזור המוגן אל הרפתקה שאפילו ההורים שלהם לא חלמו.

קאוול כתבה ואיירה את הספר והיא משחקת לא מעט עם פונטים ואיורים שמוסיפים אווירה. הכתיבה שלה זורמת, ומדי פעם המספר פונה ישירות לקורא, קצת בדומה למספר סיפורים שפונה לקהל הצעיר בשאלות,  תהיות והערות. מי המספר, אתם שואלים? ובכן, זאת אחת השאלות של הספר ואפילו בסופו הכותבת מסרבת לספר לנו! קצת כמו קליף האנגר בספרות. ולא רק זה היה הקליף האנגר.

שם הספר באנגלית הוא The Wizards of Once, ולמילה Once יש מספר אפשרויות פירוש ותרגום. זאת המילה שאיתה מתחילות אגדות (Once upon a time) וככזו הסיפור מתרחש בעבר הרחוק, "לפני שהאיים הבריטיים ידעו שהם האיים הבריטיים". אבל פירוש נוסף למילהOnce  הוא "פעם אחת". ואכן, משהו קרה לסאר ווויש וחבריהם בספר הזה, משהו שלא קרה ביערות העבותים הללו דורות על גבי דורות של שנים. אבל האם מה שקרה קרה פעם אחת בלבד? או שמא תהיה עוד פעם? ואכן האפילוג רומז בדיוק לזה. לכך שעוד לא ראינו את הסוף של הכוח הישן והאפל שהתעורר ביער…. קליף האנגר כבר אמרנו?

את הספר אפשר למצוא באזור של גילאי 9-12 בחנויות הספרים הגדולות בבריטניה, אבל גם ילדים מבוגרים יותר יכולים ליהנות. הספר השני "הקוסמים של פעם: פעמיים קסם" (The Wizards of Once: Twice Magic) יצא בספטמבר, 2018.

על וויקינגים, דרקונים וסוגים של גיבורים

היקאפ הורנדוס האדק השלישי (Hiccup Horrendous Haddock III) הוא לוחם ויקינגי גדול וחזק, אבל הספרים האוטוביוגרפיים שלו (memoirs) עוסקים בתקופה בה היה ילד ממוצע ורגיל, בכלל לא מרשים בסטנדרטים ויקינגים. העובדה שהוא בן הצ'יף וביום מן הימים יהיה הצ'יף בעצמו לא ניכרה כלל על גופו הרזה וחוסר חיבתו למשחקי כוח וסיבולת. כל ספר, מתוך תריסר הספרים שכתב, עוסק בהרפתקה אחרת שספק יצא-ספק נקלע אליה והדברים המשונים שקרו לו בהן. אליו מתלווים בדרך כלל חברו פיש-לגס (Fish-legs) והדרקון שלו, טות'לס (Toothless). את הספרים תרגמה קרסידה קאוול (Cressida Cowell).

אם אתם קראתם עד עכשיו וחשבתם "רגע, זה מצלצל מוכר… לא היה סרט על זה? משהו עם דרקון?" ודאי הלכתם לגוגל ומצאתם שאכן היה סרט כזה. שמו בעברית הוא "הדרקון הראשון שלי", אבל עליו אגיד כמה מילים בסוף, למען הסדר הטוב.

כל סדרת הזכרונות של היקאפ! 

"איך לאמן את הדרקון שלך" (How to Train Your Dragon) הוא הספר הראשון בסדרה של 12 (!) ספרים שבדומה לסדרות ילדים/נוער אחרות מתחילות עם הגיבור ברגע מכריע בחייו (במקרה של היקאפ כשהוא צריך לעבור מבחן בגרות שכולל לכידה ואילוף של דרקון) והולכות ומתבגרות יחד איתו. כל ספר עוסק בהרפתקה חדשה שבה היקאפ לומד כישור חדש או יותר נכון מגלה שיש יותר מדרך אחת לעשות משהו וכוח היא אולי הפחות עדיפה מכולן (או לפחות, היא לא ברירת המחדל). למעשה, כמובן, קרסידה קאוול היא זאת שכתבה את הספרים, אבל הספרים מתחילים בכך שהם מציינים שהיא רק המתרגמת מנורדית עתיקה. ומשום שמדובר בסרטי פנטזיה לילדים בין 9-12, ההחלטה לציין שכביכול מדובר בתרגום בלבד מעניינת משום שהיא נותנת משנה תוקף להרפתקאות של היקאפ וחבריו. ממש כמו ספר אוטוביוגרפי אמיתי!

הספרים הפכו לספרי שמע (audiobooks) והוקראו על ידי שחקן סקוטי מוכר – דיוויד טננט, שעושה עבודה קולית נפלאה בדמויות השונות. למעשה, הקריאה שלו יושבת על התפר שבין אודיובוק לדרמת רדיו משום שהוא מצליח, רק באמצעות הקול שלו לבנות עולם מלא של דמויות עם אופי שונה והתרחשויות מסמרות שיער. זהו הישג לא קטן ראשית משום שיש מגוון דמויות עם אופיים שונים ושנית משום שגם הספרים של קאוול משחקים עם גופנים וקומפוזיציות על העמוד. מדיום שונה דורש התארגנות שונה, אבל הכישרון והשליטה הקולית כמו גם ההבנה של הדמויות שטננט משיג הופכת את ההקשבה לחוויה.

דיוויד טננט על רקע עטיפת הספר הראשון בסדרה

וכמה מילים על הסרט. הסרט בהחלט חביב למדי ולמי שלא קרא את הספרים הוא מספק שעה ומשהו של צפייה מהנה בדרקונים יורקי אש והמאלפים שלהם. הבעיה העיקרית שלו היא הנפילה לתוך התבנית הרגילה סרטי פנטזיה. סיפור אפי של מאבק בין אדם לטבע (או בין האדם לדרקונים שמציקים להם בלי הרף) וגיבור ייחודי אחד, היחיד מכל השבט (!) שלא מסוגל להרוג דרקון כפי הנדרש, שמוצא את הדרקון המיוחד ביותר, מגלה אומץ ותעוזה יותר מכפי שגופו הצנום רומז, מוביל את החבורה ואת השבט לניצחון אסטרטגי גדול ומלמד על הדרך את החשיבות של העבודה עם הדרקונים ולא נגדם. אבל הדמות של היקאפ בספרים אינה כזאת. הוא לא הופך, בהינף שרביט, לוויקינג שרירי וכוחני, זה שמצליח למצוא את הדרקון הנדיר והייחודי ביותר ועכשיו רק מחכה לקרוע את יריביו לגזרים.  ההפך, הספר חוזר ומדגיש עד כמה ממוצע ורגיל היקאפ היה בתקופה הזאת. הייחוד שלו הוא דווקא ביכולתו לדבר דרקונית (השפה של הדרקונים, לא כוח-על טיפוסי) ובכך לדעת יותר ממה שחבריו לשבט יכולים רק מתוך הקשבה לחיות האלה שוויקינגים רבים רואים בהם כלי ורכוש ותו לא.

כן, היקאפ עושה דברים גדולים. הוא מצליח להימלט מסכנות רבות, ולהציל את השבט שלו לא פעם, אבל נדמה שיותר משזאת אסטרטגיה שגלומה בו ופשוט מחכה לרגע הנכון לפרוץ זה שילוב של שכל ישר ומזל, משהו הרבה יותר יומיומי. ההבדל בין הספרים לסרט מראה הבדל בתפיסה של גבורה ובתפיסה של גיבור ספרותי מהו, ויש שיטענו שהסרט חוטא למקור הספרותי ומעוות אותו לטובת תבניות ידועות ומוכרות (ואהובות? וצפויות?) של הוליווד. השאלה שנשאלת האם אנחנו רוצים גיבור שקל מאוד להזדהות איתו משום שהוא קצת שלומיאל ולא יוצא דופן, אבל לומד את חוזקותיו ולומד לנצל אותן היטב לטובתו או שאנחנו רוצים גיבור אמיץ אבל כזה שעושה לפעמים דברים טיפשיים רק מתוך הרצון להוכיח שהוא "כמו כולם" (ומשום מה "כמו כולם" כולל הריגה של דרקון…)? תחליטו בעצמכם.

עוד הבדל בין הסרט לספר (מקור תמונה: InkedBrownies)

סיכומון יום הולדת חמש

בחיי, אם הוורדפרס לא היה מזכיר לי, ככל הנראה יום הולדת חמש (!) של הבלוג היה חולף על פני בלי ששמתי לב ואולי הייתי נזכרת בו בעוד חודש או משהו. לא תגידו גיל שש, הכנה לכיתה א'. סך הכל גן חובה…
אבל וורדפרס כן הזכיר לי ופתאום הסתבר שלי שהדבר הזה, שהתחיל משלושה רעיונות קטנים שלא היה לי איפה לפרסם אותם וגדל להיות המקום הקטן שלי ברשת הקורים הגדולה של האינטרנט קיים כבר חמש שנים. איך הזמן רץ כשנהנים, הא?

אז מה היה לנו השנה? ספיישל פוסטים על הארי פוטר שחגג השנה 20 שבהם נסקרו הספרים, הסרטים, ואותו מאמר שטען שהקריאה בספרי הארי פוטר תהפוך אותנו לאנשים טובים יותר. פוסט פופולארי נוסף היה הפוסט על הבולט ג'ורנל. ככל הנראה חלקנו חולקים רצון עז לארגן את החיים שלנו ולא לחוש את עצמנו טובעים בקצב החיים המודרני. שני פוסטים נקראים נוספים הם סקירה של הספר "רקוויאם לשלום" של פבלו אוטין והניסיון שלי עם סרט המתח-אימה, השומרוני הרע. אבל הפוסט שנקרא הכי הרבה הוא מה שהוורדפרס מגדיר כ"בית/ארכיון" שזה שם כולל לעמוד הנחיתה של הבלוג (אני חושבת…) :D מה טוב לגלוש אך טוב יותר לנחות. 

נדמה גם שהבלוג הופך להיות יותר ויותר בינלאומי עם כל שנה חולפת. מבקרים בבלוג הגיעו מישראל (כמובן), ארה"ב וקנדה, אירופה לסוגיה ועד אסיה. חלקם ככל הנראה הגיע בטעות כשניסו לחפש פתרונות מתמטיים ל"משוואה בשלושה נעלמים" והגיעו לפוסט על סדרת הנוער הישראלית "נעלמים" (בטח סיננו כמה קללות בדרך, בכל זאת, לא עזרתי להם בשיעורי בית…) או שחיפשו "צעירות יפות מקוריאה" (איך לכל הרוחות זה הביא אותם לבלוג שלי?). בכל מקרה, נחמד לראות עוד אנשים מסתובבים בבלוג.

זאת הייתה אולי שנה רגועה יותר, שנה שבה הבלוג לא היה המרכז אבל הוא התמיד וגם אני התמדתי איתו. אני מודה לכל המבקרים הקבועים ומזדמנים שבזכותם אני מתמידה ומקווה שתבואו לבקר שוב!

קבלו את הדוקטור(ית?)

אחרי ציפייה ארוכה, סערות אינטרנטיות וסרטון מופלא אחד של האנימטורית ליה להב, אתמול בערב שודר הפרק הראשון בעונה החדשה של דוקטור הו. ג'ודי וויטקאר (Jodie Whittaker) הלא היא הדוקטור ה-13, נתנה הופעת בכורה נהדרת והוכיחה שהיא שחקנית מגוונת שיכולה להיות דרמטית (בתור האם הכואבת בת' בברואדצ'רץ') אבל גם הומוריסטית ושובבה. לפי איך שזה נראה כרגע, התגובות לג'ודי טובות ויש סיכוי סביר שהיא תהפוך להיות אחת הדוקטורים האהובים במסורת הארוכה הזאת. 

כיאה לסדרה עם מסורת וכיאה לאופי הסדרות הבריטי היו כמה קריצות להיסטוריה, כמו למשל כשהדוקטור שואלת אם הולם אותה להיות אישה. זה משעשע בכמה רמות שונות. האחת היא שזאת הפעם הראשונה שהדוקטור אישה ובתור הדמות הוא סקרן לדעת אם המראה הולם אותו. זה גם מהדהד את השאלה של הדוקטור של דיוויד טננט כשהוא מתחדש ושואל את רוז "איך אני נראה?" רמה שנייה היא התגובה של הדמויות הסובבות את הדוקטור שכרגע פגשו מישהי שנראית נורמלי אבל מדברת מאוד מוזר ועוד תוהה מדוע פונים אליה בנקבה כשהדבר אמור להיות ברור מאליו. יש לזה אלמנט קומי שמחדד את ההבדל בין הדוקטור שנראה אנושי אבל איננו כזה, לבין בני האדם המקיפים אותו ויוצאים מנקודת הנחה שאם משהו נראה אנושי הוא בהכרח כזה. הרמה השלישית היא כמובן הקריצה אל עבר השיח שסבב את ההודעה על הליהוק של ווטיקאר והשינוי המגדרי של הדוקטור (כביכול. הוא הרי חייזר, מה לו ולדיוני המגדר הארציים האלה?) וזעקת הצופים על כך שהדוקטור חייב להיות גבר. אני יכולה לדמיין את החיוך הממזרי על פניו של  כריס צ'יבנול (Chris Chibnall) כשכתב את השורה הזאת. לשאלתך, דוקטור, כן זה בהחלט הולם אותך. 

כריס צ'יבנול

וכמה מילים על הדיון המגדרי, משום שהיה כזה ומן הראוי להתייחס אליו. הגדולה של הכתיבה והמשחק של הפרק הראשון הוא דווקא בכך שאין דיון ארוך על החילופים המגדריים ואפשר לומר שבכך טמונה האמירה הפמיניסטית העיקרית. פרט לדיון הקצר על למה השוטרת קוראת לדוקטור "גברת", אין שינוי גדול בדמות של הדוקטור. הוא/היא (אויש כמה העברית קשה עם זה!) מצחיקה, חזקה, מבינה את הראש של בני האדם הסובבים אותה, יש לה ידע על העולם הגדול שם בחוץ וחוש הנדסי-יצירתי שמוציא אותם מצרה צרורה. דווקא בכך שהיא לא שונה במובנים האלה מתריסר הגברים שהגיעו לפניה היא מחדדת את האמירה על השיוויון המגדרי, אם רוצים לקרוא את זה בצורה הזאת. יכולת המשחק של וויטקאר וזה שהיא מצליחה to pull off את הקלילות הזאת של הדוקטור רק חיזקה את העניין והוכיחה את הטענה בשתי הרמות, זאת הסיפורית (כי הדמות לא שונה מדמויות קודמות) וזאת החוץ-סיפורית (כי המשחק שלה מעולה והיא נראית מאוד טבעי לסגנון הקליל של הדוקטור). וויטקאר וצ'יבנול בהחלט ענו לכל המבקרים.  

פרט לשינוי של הדמות הראשית היו עוד כמה שינויים מרעננים בגרסה הנוכחית של הדוקטור. העלילה של הפרק מתרחשת בשפילד, וויטקאר שומרת על המבטא היורקשרי שלה, ויש אפילו תפקיד לתעשייה שבזכותה שפילד ידועה: תעשיית הפלדה. זהו שינוי מרענן ללונדון וקרדיף, אבל אני בטוחה שעם הזמן היא תגיע גם אליהן. על אף שכמו וויטקאר, כריס צ'יבנול (הכותב והשואו-ראנר) מוכר כרגע יותר בזכות ברואדצ'רץ', הוא לא זר לעולם של דוקטור הו וכבר כתב בעבר כמה וכמה פרקים לסדרה ולסדרת הבת טורצ'ווד ויהיה מעניין לראות לאן הוא ייקח את הסדרה. על רקע כתוביות הסיום הופיעו לא מעט שחקנים מוכרים שיעשו הופעות אורח במהלך העונה, ככה שבהחלט יש למה לצפות. בינתיים, נראה שהסדרה חוזרת להיות אפ-ביט, כיפית, משעשעת עם נגיעות רגש כמיטב המסורת שהחזיקה את הסדרה למעלה מ-50 שנה על המרקע. ברוך בואך, ג'ודי, נדמה לי שזאת תחילתה של ידידות מופלאה.  

ספוילרים לפרק הראשון מכאן!  

הפרק הראשון היה לא אחיד בקצב שלו. סצינות אקשן נעצרו לטובת נאומים רגשנים-מוסרים שלא תמיד התיישבו כמו שצריך עם דמותו של הדוקטור או עם הקצב של הסיפור, ובאופן כללי הפרק יכול היה להיות מהודק יותר. מצד שני, זהו הפרק הראשון של הדוקטור החדש והוא בעצמו (או שמא היא בעצמה) עוד לא סיימו את תהליך ההתחדשות, ככה שבאופן מטאפורי, חוסר האחידות של הפרק מתיישב טוב עם הבלגן שמתרחש במוח של הדוקטור שעדיין לא "אפוי כהלכה".  

הנבל שאיתו הם מתמודדים מעט מוזר. ראשית משום שהחליפה שלו מזכירה קצת יותר מדי את הגיבורים של מארוול ופחות מדי את היצורים הרגילים של דוקטור הו. הוא נראה יותר מדי כמו איירון-מן: חליפה מתכתית במראה עם עיגול ששולח אנרגיה מהיד. אבל הבעיה העיקרית שלי איתו הייתה כשהוא הוריד את המסכה… סיוטים מובטחים ורצוי לא לאכול לפני הצפייה. חפשו בגוגל תמונות אם הקיבה שלכם חזקה משלי. מצד שני, יכול להיות שזאת רק אני… 

הסיידקיקס לעומתו ולעומת הדוקטור, מעט אנמיים. האקספוזיציה של הפרק שנועדה להכיר לנו אותם הייתה איטית ויצרה תחושה שאין בהם הרבה אופי. ריאן בן ה-19 מנסה ללא הצלחה ללמוד לרכב על אופניים, יסמין (יאס) שלמדה איתו בתיכון היא עכשיו שוטרת וסבתו ובעלה השני נראים כאילו לא מוצאים את עצמם. מעניין לראות לאן יתפתחו, האם יישארו ואיך יגיבו כשימצאו את עצמם מחוץ לכדור הארץ (כי זה יגיע…).  

יש למה לצפות. Stay tuned! 

ג'ודי וויטקאר בתור הדוקטור

המסך הקטן: שומר הראש – סקירה

דיוויד באד (ריצ'רד מאדן) הוא חייל משוחרר אחרי שתי משימות באפגניסטן שהחזירו אותו שלם בגוף אבל שבור בנפש ומתמודד בהכחשה עם פוסט טראומה. כשחזר הפך לשוטר ולאחר שהצליח למנוע פיגוע התאבדות ברכבת בדרך ללונדון הוא קיבל את התפקיד להיות שומר הראש של ג'וליה מונטגיו (קילי הואס), שרת הפנים שמקדמת חוק שנוי במחלוקת שיאפשר לשירותי הביטחון גישה לטלפונים ואימיילים של האזרחים בשם המלחמה בטרור. בין מלחמות פנים בקרב שירותי הביטחון השונים, באד מוצא את עצמו מסתבך שלא מרצונו בתוך אינטריגות פנימיות וחיצוניות גם יחד שמשלבות טרור, פשע, פוליטיקה וחיים אישיים.
הסדרה "שומר הראש" (The Bodyguard) היא פרי היצירה של ג'ד מרקוריו (Jed Mercurio), הכותב של "שחיתות" (Line of Duty) וכמוה עוסקת בבחינת כליות של מערכות שאמורות לעורר בנו אמון ולקדם ולהגן על האינטרסים שלנו. גם אם האמון שלנו בפוליטיקאים כבר מזמן לא מה שאולי אי פעם היה, הייצוג של המאבקים הפנימיים מעלה כמה וכמה נקודות שאולי לא מקבלות ביקורת מעמיקה במסגרת הדרמה אבל לפחות מעלה אותן לדיון. ביניהם ניתן לציין, כמובן, את הטרור והדרכים להילחם בו, ההשפעה של הפחד ממנו על החלטות מדיניות והנזק המשני האפשרי שלהן, אבל גם האחריות של הפוליטיקאים להבין לאן הם שולחים חיילים וכמובן השפעת המלחמה באפגניסטן והפוסט טראומה שאיתה חוזרים לא מעט חיילים, על ההסתגלות שלהם לאזרחות ועל מערכות היחסים בחייהם.
מבחינת החוויה הטלוויזיונית הדרמה עשויה נפלא. טלוויזיה כמו שהבריטים יודעים לעשות: קצר וקולע. שישה פרקים בלבד, מנומסים, מרומזים לעיתים, עדינים לעיתים אבל מכה בבטן כשצריך, מורט עצבים כשצריך וגועש כשצריך. המשחק, הצילום, העריכה והשימוש בשקט ובפסקול כולם יוצרים דרמה הדוקה, עם קצב טוב וצפייה מהנה. אומרים ש"מיליארד סינים לא טועים", אז האמרה תקפה גם לבריטים. למעלה מ-10 מיליון צופים, כמעט מחצית מכלל הצופים בטלוויזיה בבריטניה בראשון בערב השבוע צפו בפרק האחרון של הסדרה, והיא הפכה להיות מאורע טלוויזיוני כמעט כמו פעם, עם קליף האנגרים ושיחות סביב הקפה של הבוקר. ה-BBC, שלא הוציא סדרה מדוברת כל כך כבר כמה זמן בהחלט יכול לטפוח לעצמו על השכם.

זהירות! מכאן והלאה ספויילרים!

כיאה לסדרה מדוברת, טוויטר היה מלא בתיאוריות וספקולציות עד לפרק האחרון. האם ג'וליה מונטגיו באמת מתה? האם תחזור בפרק האחרון, תגיד שהכל היה תרגיל מתוחכם להוציא לאור את הקונספירציה, והיא ובאד ימשיכו יחד? רבים ציפו לסוף דרמטי וטראגי, א-לה ג'ון לה קארה, אבל הסוף אופטימי, אולי אפילו סוף טוב. אפשר לראות בזה התלוצצות של הכותב והיוצרים על חשבון הציפיות הציניות-פסימיות של הצופים שמוצאים את זה קשה יותר להתמודד עם תקווה זעירה מאשר עם ייאוש מוחלט. גם אם הסוף לא סגר את כל הקצוות, והיה טוויסט שלא לחלוטין התיישב עם שאר העלילה, הסדרה עשויה מעולה ומספקת חוויית צפייה נהדרת.
דייויד באד הוא גיבור מדהים. לא מעט רגעים, בכתיבה של מישהו אחר, היו יכולים להיגמר אחרת לגמרי, אבל זה החינוך הצבאי וכנראה גם החינוך הכללי והאופי של באד שהופכים אותו לדמות שגם אם קשה לעיתים להזדהות איתה (בכל זאת, לחימה באפגניסטן היא לא חוויה שרבים שותפים לה כאן) אפשר בקלות לאהוב אותה. אנשים בטוויטר ציינו שלו הייתה זו סדרה אמריקאית ככל הנראה לא היו כוללים בה סצנה שבה באד מוכן סוף סוף להודות שהוא סובל מפוסט טראומה וללכת ולטפל בה. לורן טרנר מה-BBC מצטטת בכתבה חיילים לשעבר שאומרים שדווקא הסצנה הזאת תסייע אולי לחיילים עם PTSD לבקש עזרה. "בניגוד לסגנון של ה-PTSD שמוצג תכופות בסרטים הוליוודיים – פלאשבקים, באד מציג מגוון שלם של סימפטומים שחיילים חיים איתם שנים לפני שהם מוכנים להודות שהם זקוקים לעזרה". בעולם שבו דורשים מהגברים "להיות גבר", באד מציג חייל אידיאלי, חזק, אמיץ, חושב מהר, מתפקד בכל סיטואציה ולא מאבד שליטה לרגע כשהוא בתפקיד, אבל גם מספיק אמיץ כדי להודות, בסופו של דבר, שהוא זקוק לעזרה ולבקש אותה. זה לא "או-או", אלא "גם וגם". כל מה שצריך הוא משפט אחד קצר שהוא אומר כשהוא יושב על הכיסא מול המטפלת אבל כמה קשה היה להגיע לשם…
עוד סוגיה שעלתה לדיון במהלך השידור של הדרמה היא החשש שהצופים יבלבלו אותה עם המציאות וזאת משום שדמויות מוכרות מה-BBC הופיעו בה כעצמם. אנדרו מאר הוא פנים מוכרות בתור מבקר פוליטי שמארח בתוכניתו The Andrew Marr Show שרצה ב-BBC One מאז 2005, אותו ערוץ בו שודר "שומר הראש", פוליטיקאים בכירים ושאר אנשים שעולים לכותרות. בסדרה הוא משחק את עצמו מארח ומראיין את שרת הפנים, ג'וליה מונטגיו, בנוגע לחוק שהיא מקדמת. ההופעה שלו פתחה דיון על הטשטוש בין מציאות לבדיה ועל הסכנה שבטשטוש שכזה בעולם של פייק ניוז. ומשום שהדיון הגיע אפילו למהדורות החדשות מאר החליט להגיב על ההחלטה שלו לקחת חלק בדרמה במאמר שכתב לגארדיאן. הוא מציג מספק נימוקים. אחד מהם הוא האפשרות לעבוד עם ג'ד מרקוריו, הכותב, ולחזות בעצמו ב"מאחורי הקלעים" של ההפקה. "אם צ'כוב או איבסן היו מציעים לכם לקחת חלק במחזה החדש שלהם, לא תגידו לא, נכון?" סיבה נוספת שהוא מציג הוא העובדה שעל אף שהדרמה היא פרי דימיון היא לא נפרדת מהמציאות ולא סגורה בבועה משל עצמה. הדרמה עוסקת בנושאים שגם המציאות עוסקת בהן, מעלה אותן לדיון, אולי אפילו מביאה קהל נוסף לדיון ובכך עוזרת לקדם ולפתח מעורבות. לטענתו, הצופים מודעים לכך שזאת דרמה, ולו היו בוחרים בשחקן לשחק את התפקיד שלו הדבר היה מוזר עוד יותר. ככה לפחות הצופים יכולים ליהנות מהשעיית האמון בצורה טובה יותר. ואולי נקודה אחרונה מהנקודות שהוא מעלה, המטרה של הסדרה לא הייתה לבלבל את הצופים או לגרום להם להאמין שהדרמה היא המציאות. לו הייתה זאת הכוונה של הכותב והיוצרים, הייתה בכך בעיה אתית ועל כן הוא לא היה נותן לזה יד. דוריאן לינסקי מה- News Statesman, מצטרף לדיון ומציין שזאת לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שהבדיה והמציאות מטשטשים ומזכיר את שידור הרדיו של אורסון ויילס על הפלישה ממאדים שיצרה פאניקה קלה בקרב המאזינים. כמו אז, גם היום, השאלה היא האמון בתקשורת (או היעדרו) שכן "קל לנו יותר להאמין לבדיה כשהמציאות עצמה לא נראית לנו מציאותית". בכך הוא מזכיר את החשיבות של מודעות ושל "אוריינות מדיה" בבואנו לשפוט תוצרים טלוויזיוניים לאורך ההיסטוריה וגם כיום.

 

סקירת ספרות – "סערה בכוס תה: הפיסיקה של היומיום" מאת הלן צ'רסקי

שלוש מערכות תומכות בחיים שלנו: הגוף שלנו, הכדור שעליו אנחנו חיים, והחברה. לכאורה, הקשר ביניהם לא גדול. אבל שלושת הדברים הללו חולקים הרבה מן המשותף, כללים בסיסיים שנכונים לכל האורך, כללים של פיסיקה. הממ… פיסיקה… כמה מאיתנו זוכרים משהו משיעורי הפיסיקה בבית הספר? מצד שני, כולנו יודעים שאם אנחנו מחזיקים כוס תה ומנסים ללכת בזריזות מהמטבח חזרה לאזור העבודה שלנו, יש סיכוי גבוה שהתה יישפך. למה? ובכן, על כך ועוד בספר "סערה בכוס תה – הפיסיקה של היומיום" מאת הלן צ'רסקי.

ד"ר הלן צרסקי היא פיסיקאית חוקרת ימים. במקור ממנצ'סטר, בוגרת קיימברידג' וכיום מלמדת בקולג' האוניברסיטאי של לונדון (University College London), ואל הספר שלה הגעתי דרך ההרצאה שעשתה ב-TED. משהו בחיבה, בסקרנות ובהתלהבות שלה מהפיסיקה ומהעולם הסובב מדבק. הרצון העמוק שלה לשנות את התפיסה הפופולארית של פיסיקה כמשהו שמקומו במעבדות מוארות ניאון באקדמיות או מכוני מחקר מעורר הערכה. לא כל בוגר קיימברידג' שש לחלוק את ידיעותיו עם הציבור הרחב ולהפוך את התחום שלו לנגיש ומובן. אז כמובן, יש דברים שאנחנו, ההדיוטות, לא נבין. אבל יש כמה עקרונות שאפילו אנחנו נבין, ולא רק זה, אלא נוכל לעשות את הניסוי במטבח שלנו (מה שנקרא, תנסו את זה בבית….).

הלן צ'רסקי

הספר שלה עובר על 8 עקרונות פיסיקליים בסיסיים: חוקי גז, כבידה, צמיגות ומתח פנים, השאיפה לאיזון, גלים, אטום ואלקטרו-מגנטיקה. כל פרק מוקדש לעקרון אחד והיא נותנת בו הסברים ודוגמאות מהטוסטר של המטבח, סיבוב ביצה (כדי לבדוק אם היא קשה או רכה) וקומקום וכוס תה, ועד מערכות ניווט מתוחכמות, החשמל שזורם בכבלים שבקירות הבית והויי-פיי שאנחנו כבר לא יכולים בלעדיו.

הכתיבה שלה זורמת, מתובלת בדוגמאות קלות להבנה ולהזדהות, ומתובלות במגוון החוויות השונות ומשונות שאספה במהלך השנים. בתשובה לשאלה "איך הגעת עד הלום?" באחד הראיונות, ענתה שכמובן העניין היה כרוך בהרבה עבודה קשה, אבל גם בסקרנות ומוכנות לכל מיני התנסויות ואתגרים שלאו דווקא עמדו כמדרגה בדרך לאנשהו. חלק מההתנסויות שלה (כמו השתתפות בתחרויות ימי ביניימיות) נבעו פשוט מהרצון לחוות חוויות. זה בהחלט עוזר כשבאים לכתוב ספר מדע פופולארי. בסופו של דבר, בין כל ספרי העיון, שווה לעיין גם בספר שלה. מבטיחה לכם, פתאום אתם תשימו לב להרבה יותר דברים מסביב.