קנדה, אפגניסטן ורוחות רפאים: כשחוזרים הביתה

מרבית מאזרחי מדינות המערב לא חווים מלחמה על בשרם. שדות הלחימה המודרניים נמצאים בעיקר באזורי המזרח התיכון (עירק, אפגניסטן, ולאחר "האביב הערבי" גם מקומות אחרים) והאזרחים רואים את הנעשה דרך עדכוני החדשות. לעיתים יש להם קשר עם חיילים שנשלחים לזירות האלה כחלק מכוחות הקואליציה, אבל אפילו אז הידע שלהם על הנעשה בשטח ועל חוויות החיילים מועט. בפוסט הקודם סקרנו את הסרט היינה רואד, סרט שאחת ממטרותיו היא להציג את החיים בחזית לאלה שבבית. הפעם נתרכז במה שקורה כשהחיילים חוזרים הביתה, לאזרחות, לחיים הרגילים.
גם אם חוזרים הביתה בחתיכה אחת (ולא בתוך ארון), ההתרגלות חזרה לאזרחות קשה. חלק מהחיילים חוזרים עם תסמונת דחק פוסט טראומטית (Post-Traumatic Stress Disorder – PTSD) שמשפיעה על חייהם ועל חיי הקרובים אליהם, חלקם מתקשים להתרגל לקצב החיים השונה בבית ומחפשים את האדרנלין הממכר של החזית. בשני המקרים, נדמה שלא החיילים ולא החברה ערוכים היטב לשינוי ולתמיכה הנדרשת כדי לעשות את המעבר בצורה הטובה ביותר. אבל שינוי בטיפול בחיילים החוזרים מתחיל במודעות לכך שהמעבר הזה אינו טבעי, אינו פשוט, ולעיתים קרובות דרכי ההתמודדות אינן נכונות, מצד האוכלוסייה בבית ומצד החיילים החוזרים. הסדרה הקנדית פלאשפוינט שכבר דנו בה פה בבלוג, מציגה שלוש דמויות של חיילים שחזרו מאפגניסטן לחיים בקנדה ומתמודדים עם החזרה לשלווה הקנדית בדרכים שונות.

אחת הדמויות הקבועות בצוות של פלאשפוינט הוא סם ברדוק (Sam Braddock), בעברו צלף בכוחות הקנדים JTF2. תקרית של אש ידידותית הביאה למותו של חבר לצוות באפגניסטן וסם השתחרר מהצבא וחזר לקנדה. בניסיון למצוא בכל זאת משהו לעשות שדרכו הוא יכול לחולל שינוי ולפעול לטובה, הוא מצטרף לצוות הימ"מ של צוות 1 (Team one in the SRU) במשטרה. שירות מסוג אחר. הצוות מתמחה בפתרון מצבי משבר במשא ומתן ונשק חם הוא המוצא האחרון. למרות ההבדל בגישה, גישה שבה שיחה יכולה לעזור וירי לא, העבודה עדיין אינטנסיבית, ההקפצות, האדרנלין, הסכנה, והחברות האינטנסיבית שנבנית בין אנשים שמסכנים את חייהם אחד לטובת השני ביום-יום. כל המאפיינים שם ובאופן כלשהו עונים על אותם דברים שחיילים אוהבים בחוויה הצבאית.

496796422be3e7efde2425c3c2459b41

סם בראדוק (דיוויד פטקו)

הפרק Behind the Blue Line מציג חייל אחר. דארן קובקס (Darren Kovacs) חוזר מאפגניסטן ומגלה שזירת ההוקי האגדית בטורונטו בה התאמן וגדל עומדת להיהרס ובמקומה ייבנה מגדל משרדים פרטי. היה לו ולחבריו לקבוצה עתיד בתור שחקני הוקי מקצועיים, אבל הם ויתרו על העתיד הזה כדי להתגייס לטובה המדינה.  הוא היחיד שחזר. החברים שהתגייסו בעקבותיו חזרו בתוך ארון. כשהוא מגלה שזירת ההוקי שהייתה "המקום שבו התרחש כל דבר משמעותי בחיים", שהיה האור בקצה המנהרה, חבל ההצלה כשדברים התחילו להיות קשים, עומדת להיהרס לטובת אנוכיות וכסף, הוא מגייס את כל הידע הצבאי שלו כדי להגן על המקום, כולל ירי ושימוש בחומרים כימיים. כשסם מנסה לדבר איתו, נדמה שהקו בין מי שמנהל את המשא ומתן ומי שמחפש אוזן קשבת מטשטש וסם שופך את סיפורו ורגשותיו מול דארן. נראה שסם מצליח להגיע אל דארן, אבל עבור דארן התקווה שזירת ההוקי מייצגת הולכת להיעלם ו"לא נשאר לו כלום". אי ההצלחה של סם להציל אותו, ובאופן כלשהו אולי גם לכפר על כך שהרג את חברו מאש ידידותית, מביאה אותו לאחד המשברים בשירות שלו בימ"מ. האדם היחיד שיכל להבין עד תום היה גם האדם היחיד שלא הצליח להציל. אשמת השורדים, חוסר ההתאמה לשירות נוסף, חוסר היכולת למצוא תעסוקה אחרת, כולם פרמטרים שדורשים התמודדות והכלים להתמודדות אינם.

Darren

דארן קובקס (שון רוברטס)

אבל הזירה האפגנית היא לא רק צבא. אפגניסטן היא אחד המוקדים של סמים, סמים שמגיעים לכל פינה בעולם, גם לקנדה. הפרק Personal Effects מציג את הזליגה הזו של המציאות האפגנית הלא מלחמתית אל החיים בקנדה הרחוקה. הסכמים וחובות   באפגניסטן לא נשארים באפגניסטן. קולין פוטר (Collin Potter) הוא עיתונאי שמסקר קרבות ונשוי לקצינה בצבא. כדי לקבל מידע הוא מתיידד עם האנשים באפגניסטן. לא כולם אנשים ישרים ואמינים. חלקם סוחרי סמים שגרמו לו עצמו להתמכר לסמים ובמקום שבו חלים כללי הג'ונגל של "עין תחת עין" ו"טובה תחת טובה", בגידה באמון נענשת בחומרה. כשחזר לקנדה, סוחרי הסמים ביקשו לגבות ממנו את הטובה שהוא חייב ולהעביר דרכו ודרך אשתו משלוח של סמים דרך ארגז של דברים אישיים של חייל שנהרג. העניינים מסתבכים והרבה אנשים נפגעים בדרך, כולל הוא, אשתו ואחד השוטרים של צוות 1.

maxresdefault

קולין פוטר (כריסטופר בולטון)

שני הפרקים של הסדרה ודמותו של סם בראדוק מציגים את הזירה האפגנית כזירה שקרובה יותר משחושבים לאוכלוסייה האזרחית בקנדה. הקשיים שאיתם מתמודדים החיילים שחוזרים משם כוללים בדידות, אשמה וקשיי הסתגלות לסוגיהם, כמו גם סוגיות פשע אחרות שזולגות אל החיים בקנדה ומסכנים את האזרחים שלה. ההארה של הנושאים האלה יכולה ליצור שינוי תודעתי שיוביל, בתקווה לשינוי מדיניות ויצירה של רשת תמיכה לחיילים החוזרים מזירות הלחימה המודרניות ומאפשרים להם נחיתה רכה באזרחות.

מודעות פרסומת

או, קנדה – איך לאום נולד

בפוסט הקודם סקרנו את ספרו של ג'סטין טרודו, "מכנה משותף" ונגענו בקצרה באופן שבו הוא רואה ומגדיר את הזהות הלאומית הקנדית. בפוסט הזה נתבונן מעט יותר לעומק ברעיונות שלו בנוגע להגדרה של לאומיות קנדית. אומרים שטוב להתחיל בציטוט? הנה:

"Our modern Canadian identity is no longer based on ethnic, religious, historical, or geographic grounds. Canadians are of every possible colour, culture, and creed, and continue to celebrate and revel in our diversity. We have created a national identity that is based on shared values such as openness, respect, compassion, justice, equality, and opportunity. (Justin Trudeau in his book "Common Ground")

בהתבוננות חטופה בציטוט מתוך ספרו, נקל לראות כי האופן שבו הוא מגדיר לאומיות מהי שונה מהאופן שבו נוהגים להגדיר לאום. לפי יחזקאל קויפמן להגדרה של לאומיות שלושה מאפיינים: מוצא משותף, לשון משותפת ונחלת אבות. כל אומה חולקת את שלושת המאפיינים הללו: יש לה שפה משותפת, מוצא משותף ומיקום גיאוגרפי שבו היא שוכנת ואותו היא משייכת לעצמה היסטורית. לפי הגדרה זו , הלאומיות הקנדית היא צרפתית-אנגלית, כלומר הקנדים הם צאצאים של המהגרים האירופאים שהתיישבו בקנדה והשתלטו עליה. יש להם לשון משותפת (צרפתית או אנגלית), מוצא משותף (צרפת או אנגליה) וקנדה הפכה במהלך הדורות ל"נחלת האבות" שלהם משום שאבותיהם התיישבו בה והקימו בה קהילה שקיימת מזה כמה מאות שנים. הגדרה זו שהיא ההגדרה המקובלת, קיימת בקנדה ומאפיינת בעיקר את הצד השמרני של הפוליטיקה והחברה הקנדית.

אבל קנדה היא מדינת הגירה והחברה הקנדית מורכבת מלאומים רבים ושפות רבות נוסף על הרוב דובר הצרפתית והאנגלית. קהילות מגוונות אלה נתפסות כ"זרות" יחסית לרוב הצרפתי-אנגלי ועל כן, על פי התפיסה השמרנית אינן חולקות זהות קנדית משום ששפתן, מוצאן ולעיתים גם נחלת אבותיהן איננה קנדה. במקרה שהפך לסערה פוליטית, אמר אחד מנציגי המפלגה השמרנית לקנדים איראנים "לחזור למקום ממנו באו", על אף שהם נולדו וגדלו בקנדה. בנקודה זו אולי כדאי לציין גם את קהילות הילידים ("האומות הראשונות") שעל אף שעבורן קנדה היא נחלת אבות יותר מאשר צאצאי המהגרים האירופאים, הם עדיין נתפסים כזרים ללאומיות הקנדית משום שאינם חולקים שפה ותרבות צרפתית או אנגלית.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 נעשה ניסיון ליישב את כל המגוון העצום של קהילות בקנדה לכדי זהות קנדית כוללת באמצעות "מדיניות הרב תרבותיות" (Canadian Multiculturalism Act) ו"כתב הזכויות של זכויות האדם" (Charter of Human Rights and Freedoms) שקידם פייר טרודו, אביו של ג'סטין טרודו. הרעיונות שעומדים בבסיס שני החוקים הללו הם במקורם רעיונות ליברליים של פתיחות, כבוד וקבלה של שונות שמבקשים למצוא מכנה משותף לכל הקהילות, מכנה משותף שמטבעו נרחב דיו כדי שיוכל להכיל הבדלים ניכרים בשפה ותרבות שקיימים בין הקהילות השונות. החוקים הללו מכירים בתרבויות ובשפות השונות ומאפשרים את המשך קיומם של מנהגים תרבותיים שמקורם בארצות המוצא של המהגרים גם במקומם החדש בקנדה. זוהי גישה שונה מרעיון "כור ההיתוך" שמבקש ליצור, לעיתים בכוח, נרטיב אחיד, מקומי, לכל הקהילות השונות.

פייר אליוט טרודו, ראש ממשלת קנדה שלזכותו נזקפת המדיניות הרב-תרבותית וכן הדו-לשוניות של קנדה.

פייר אליוט טרודו, ראש ממשלת קנדה שלזכותו נזקפת המדיניות הרב-תרבותית וכן הדו-לשוניות של קנדה.

הגישה של ג'סטין טרודו ללאומיות הקנדית, שרואה בה לאומיות שמבוססת על ערכים משותפים ולא על מוצא, תרבות או דת משותפים לא מפתיעה לאור העובדה שהתחנך על ברכי ראיית העולם של אביו, אותה ראיית עולם שהביאה לניסוח של המדיניות הרב תרבותית שכיום מאפיינת את קנדה. כביכול ניתן לטעון ולומר שהגישה של טרודו היא גישה ליברלית, ואכן יש בכך מן האמת, אך טרודו מקפיד להדגיש בספרו שלא מדובר בגישה ליברלית בלבד כי אם  היום גישה "קנדית". משום שהרב תרבותיות והפתיחות של החברה הפכו למאפיין כלל קנדי מתוקף החוק והחלחול ההדרגתי של הרעיונות לחברה כולה, הפכו הערכים שבמקורם הם ערכים ליברליים לערכים כלל-קנדיים, וגם השמרנים דוגלים ברמה מסויימת בפתיחות הזו.

החיפוש של ג'סטין טרודו אחר "מכנה משותף" עלול להצטייר כרידוד ואף התעלמות מהבדלים תרבותיים משום שטבעו של מכנה משותף, ממש כמו במתמטיקה, הוא להיות הנמוך ביותר ואם מחפשים את המכנה המשותף הנמוך ביותר של בני האדם, לרוב מפשיטים אותם מהבדלי תרבות ושפה. אבל טרודו לא מתעלם מהבדלים תרבותיים והוא עצמו מספר שלאחר כמה שנים בוונקובר דוברת האנגלית הוא התגעגע לחיים בצרפתית והחליט לחזור לקוויבק. לא זאת אף זאת, אלא שכשהוא מספר על אשתו, סופי, הוא מדגיש כמה חשוב לו הרקע התרבותי המשותף שלהם שמאפשר להם איכות תקשורת טובה יותר כבני זוג. עבור טרודו, "מכנה משותף" איננו העלמת ההבדלים אלא ניצול ההבדלים לצמיחה והתבוננות יחדיו אל עבר מטרות משותפות.

טרודו טוען שהלאומיות הקנדית מבוססת על "ערכים משותפים של פתיחות, כבוד, חמלה, צדק, שיוויון והזדמנויות". כביכול ערכים אוניברסאליים שאכן ניתן למצוא בכל חברה. השאלה הגדולה היא כמובן ההגדרה של כל אחד מהערכים הללו. "עד איפה הפתיחות?", "מהו צדק?", ו"אילו הזדמנויות?" תלויים בתרבות שבה הם מוגדרים ועל כן גם דמוקרטיות ברחבי העולם נבדלות זו מזו ברמת הפתיחות שלהן ובהזדמנויות שהן מאפשרות לאזרחיהן. במילים אחרות, גם הערכים שטרודו רואה כמשותפים לכל בני האדם ועל כן לכל הקנדים בלי הבדל תרבות ודת, אינם כה ברורים מאליהם ואינם בהכרח משותפים כפי שנדמה במבט ראשון.

הפתיחות של המדיניות הרב תרבותית הפכה להיות חלק מובהק בהגדרה של זהות קנדית אבל יש לה גם צד שני משום שבדיוק כפי שהיא מאפשרת חופש ופתיחות, היא דורשת מכל הקהילות בחברה הקנדית לקיים את הפתיחות הזו ולכבד את השונה והאחר גם אם אין זה הדבר הטבעי לעשות בתרבות שממנה הם באים. טרודו מתאר בספרו מקרים בהם ניהל שיחות באזור הבחירה שלו פאפינו (Papineau) עם מהגרים שהרקע התרבותי שלהם שמרני יותר ביחס להפלות, נישואין חד מיניים או האישור של מריחואנה. בדיון עם פקיסטנים-קנדים הועלו בפניו תלונות על כך שקנדה מאפשרת נישואין חד מיניים בעוד התרבות המוסלמית-פקיסטנית אוסרת עליהם. גם אם תמכו ביוזמות אחרות של טרודו הצעיר, הם התנגדו נחרצות לרעיון של נישואין חד מיניים. התשובה של טרודו הציגה בפניהם את העובדה שהמדיניות הרב תרבותית היא שני צדדים של אותו מטבע: אותה מדיניות שמאפשרת להם לקיים את תרבותם, מאפשר לאחרים לקיים סגנון חיים אחר. "כתב הזכויות מגן על הזכות לחופש של כולם. אי אפשר להתחיל לבחור איזה זכויות מקיימים ואיזה לא", הוא אומר.

האם החיפוש אחר "מכנה משותף" שעליו אפשר לבנות הוא נאיבי ומתעלם מהבדלים תרבותיים או שמא זהו מבט חלוצי ופתרון לעתיד שבו חברות מערביות רבות הופכות בעל כורחן להטרוגניות ורב-תרבותיות? בעת טיולו בעולם טרודו שם לב שחברות שהיו מגוונות ופתוחות יותר היו גם מאושרות יותר, פחות חששו מה"אחר" ולו רק משום שפגשו אותו על בסיס יומיומי. אבל הרעיון של "המכנה המשותף" והפתיחות דורשת מהחברה ומהמדינה בגרות ואומץ. נראה שהעולם כיום לא צועד בכיוון הזה, אבל טרודו אופטימי. אולי גם אנחנו.

ncc-banner1

סקירת ספרות – "מכנה משותף" מאת ג'סטין טרודו

כשפוליטיקאי כותב ספר, רוב הציבור מרים גבה. "הוא מנסה לצבור קולות" הם יגידו. "זאת החלטה אסטרטגית". והכתוב יילקח בעירבון מוגבל מאוד. יכול להיות שהצדק איתם, לפחות חלקית. אבל הספר של ג'סטין טרודו, "מכנה משותף" שיצא ב-2014, הוא לא רק אסטרטגיה שנועדה למשוך קולות. בינינו, כמה קנדים באמת יקראו ספר שלם במקום לשמוע ראיון קצר? יותר משהספר הוא אסטרטגיית בחירות, הוא סיפור. "כשהייתי תולעת ספרים, התחלתי לראות את העולם דרך העדשה הנרטיבית. לכל אדם יש סיפור" כך הוא כותב. זהו סיפורו של "הבן של", של צעיר כריזמטי, אידיאליסט על גבול הנאיביות כמעט, של אדם שלא חשב שיהיה פוליטיקאי ולבסוף מצא את דרכו לפוליטיקה, של פוליטיקאי שמאמין שפוליטיקה יכולה להיות חיובית ושל פוליטיקאי שנמצא בפוליטיקה מהסיבות הנכונות וזוכר שתפקידו לשרת את העם.

הספר, שהוא יומן זיכרונות (Memoir), כתוב בצורה משעשעת, לא צחוק מתגלגל, אלא חיוך לבבי על אמיתות החיים. לו היה הספר נתון כרגע לניתוח ספרותי גרידא היינו מדברים על קולו של המספר בגוף ראשון והאמינות של מספר שכזה, ועל כך שהמספר מתבונן אחורנית על חייו כילד ומעיר הערות שמכירות בכך שיכולת הבנתו של ילד היא מוגבלת. יש גבול לכמה ילד יכול להבין בענייני ביטחון והסכמי סחר, או בענייני הגירושין של הוריו שהפכו בן לילה לסיפור לעמודים הראשונים של צהובונים. אבל נשאיר את הניתוח הספרותי לפעם אחרת. הסיפור הוא העיקר.

ג'סטין טרודו, הבכור לבית טרודו מבין שלושה אחים, נולד לפייר ומרגרט טרודו (שם נעוריה: סינקלייר) כשאביו כבר נכנס לתפקידו כראש ממשלה. את ילדותו העביר באוטאווה, משתולל קצת עם אחיו, חומק מהמאבטחים על אופניים, נדהם לרגע לראות את הנסיכה דיאנה בבריכה הפרטית של ביתו בעוד הוא וחברו לכיתה עומדים ותוהים איך לכל הרוחות מברכים נסיכה (בסוף הם פשוט עמדו דום). אביו במקור מקוויבק והוא הקפיד לדבר עם הבנים צרפתית ולחנך אותם לספרות קלאסית. כשגילה שג'סטין הבכור מעדיף לקרוא את הסיפורים של טרזן מאת אדגר רייס בורוז, הרים גבה. על הטענה "אבל זוהי קלאסיקה!" ענה האב "אכן. זבל קלאסי". אמו במקור מבריטיש קולומביה, ואביה, סבו, היה אף הוא פוליטיקאי. פער השנים בין הוריו היה גדול וגם ההבדלים הגדולים באופי והלחץ של החיים באור הזרקורים לא היטיבו עם מערכת היחסים וההורים פנו לדרכים נפרדות כשג'סטין היה בן שש.

כשעזב אביו את הפוליטיקה בשנת 1984, עברה המשפחה למונטריאול, חזרה לכור מחצבתו של האב. ג'סטין התקבל לבית ספר סנובי ונאלץ להתמודד עם סביבה דוברת צרפתית. הוא אמנם דובר צרפתית מהבית והשכלתו רחבה בכל הקשור לספרות ופילוסופיה, אבל סלנג קוויבקי הוא מכיר פחות. לקח לו זמן להבין שהשאלות של חבריו לכיתה אינן דרישה כנה בשלומו כי אם עלבונות. "הם ודאי חשבו שיש לי עור של פיל, או שאני מתעלם מהערותיהם בכוונה. אבל האמת, פשוט לא הבנתי מה הם אומרים." כשאחד הילדים הביא לו יום אחד שער של צהובון ועליו אימו בלבוש לא הולם, הוא הבין שעוד רבים אחרים ירצו לעלוב בו בדרכים כאלה ואחרות. הוא למד לא להגיב. הם ויתרו וחיפשו מטרה קלה יותר.

לאחר שסיים את בית הספר התקבל לחוג לספרות באוניברסיטת מקגיל, אחת האוניברסיטאות הטובות בקנדה. כולם חשבו שהוא ילך ללמוד משפטים כמו אביו, אבל העצלנות שלו בתקופת בית הספר חסמה בפניו את האפשרות הזו. הוא לא הצטער על כך. משם יצא עם ידע נרחב ובעיקר עם חברים טובים שילוו אותו כל חייו. באותה תקופה הוא החליט להשתמש בכישוריי הדיבייט שרכש בבית הספר כדי לקדם מטרות טובות וחשובות. בזכותן של הנשים במועדון הדיבייט של האוניברסיטה הוא התוודע לחבורה של פמיניסטיות וניהל איתן דיונים ערים על פיינט בירה על האם גברים יכולים להיות פמיניסטים. בשנת הלימודים השנייה שלו ה"ארגון למניעת הטרדות מיניות" החל לגייס גברים והוא החליט להצטרף. גם כיום הוא רואה את עצמו כפמיניסט, וכשהיה בדאבוס שוויץ במסגרת הועידה הבינלאומית לכלכלה, אמר שלדידו שיתוף של גברים בשיח על מעמד האישה הוא נקודת מפתח בקידום השיוויון המגדרי. לא רק "כי זה 2015". פשוט כי גברים הם חלק מהמשוואה.

"הטיול שאחרי צבא" הגיע אצל טרודו אחרי האוניברסיטה. שנה שלמה הוא טייל באירופה, אפריקה, אסיה, חלה אחרי שאכל שאריות של סלט טונה ישן, לא הצליח להסתיר בקבוקי בירה מהפקחים של המכס ושתה ודקה עם פקח ברכבת הטרנס-סיבירית שהלהיב אותם בסיפורים על המלחמה באפגניסטן (וקצת פחות בגזענות שלו כלפי הסינים). כשחזר לקנדה החליט להיות מורה, משום שלא רצה להיות פוליטיקאי "כמו אבא". זה לא ממש עזר לו לברוח מללכת בדרכי אבותיו, מצד אימו היו לא מעט מורים. אבל לאחר שנה נוספת במקגיל הוא חש צורך בשינוי, עזב את הלימודים ועבר קרוב יותר לצד השני של המשפחה, לוונקובר. כדי להרוויח קצת כסף לשכר דירה והוצאות שוטפות הוא עבד כמדריך סנואובורד ומאבטח במועדון לילה. משתי העבודות הוא למד על עצמו ועל אחרים לא מעט. מעבודה עם ילדים הוא למד שהוא טוב בלערב ולעודד קבוצות גדולות של אנשים וגם את החשיבות של מתן תחושה של סמכות. להחזיק קבוצה של ילדים ונוער שעה שלמה בלי שהם יצאו משליטה זו מיומנות לא פשוטה, כמו שכל מורה יודע. מעבודתו כמאבטח למד שהמכשול הגדול ביותר בתגרה במועדון או בהתנצחות פוליטית הוא האגו של בני האדם. "ברגע שתופסים עמדות, אף אחד לא רוצה לוותר. החוכמה היא למצוא פתרון שבו המתנגד שלך שומר על כבודו, כמו השיכור שממשיך לאיים ולנפנף באגרופו לכיוונך, אבל בגשם בחוץ, בעוד אתה נכנס פנימה למועדון היבש והחם".

הספר, ובייחוד חלקו הראשון שמספר על חייו לפני כניסתו לפוליטיקה שזור ומעוטר באנקדוטות שמאירות את האישיות של ג'סטין טרודו, מעין "הכירו את האיש לפני שהוא שוטח בפניכם את משנתו הפוליטית". המכות שהלך עם אחיו יום אחד בצידי הכביש בין הבית של אבא לבית של אמא, איך השתכר פעם אחת במסיבה, איך נתן שם בדוי כשנרשם למועדון אגרוף במונטריאול, כדי שיהפוך למתאגרף ולא לשק החבטות של מועדון. איך נבהל מהרגש שעלה בו כשפגש ושוחח עם סופי אשתו לעתיד לראשונה, עד כדי כך שהוא לא ענה למייל שלה במשך כמה חודשים. איזה אידיוט. הוא מדבר בכנות על המוות של אחיו הצעיר מישל במפולת שלגים בשנת 1998 ועל ההתדרדרות המהירה במצבו הבריאותי של אביו ומותו שנתיים לאחר מכן, בשנת 2000. מותו של אביו היה אירוע ממלכתי שגרר הרבה תשומת לב תקשורתית, אבל עבור ג'סטין, אחיו ואמו היה זה מוות אישי מאוד. בימים מיד לאחר ההלוויה הוא התנחל אצל חבר ועבר את תקופת האבל האישי כל כך רחוק מאור הזרקורים.

החלק השני של הספר הוא החלק שמציג את פעילותו הפוליטית של טרודו. המפלה של המפלגה הליברלית ב-2006, התרסקות היסטורית לשפל של 36 מקומות בפרלמנט (מתוך 338), והפיכתה למפלגה השלישית בגודלה האירה לרבים את הבעיות הגדולות בתוך המפלגה. עתידה של המפלגה, שבזכותה קנדה היא כפי שהיא כיום, היה לוט בערפל עד כדי כך שחלקים נרחבים מהחברים בה חשו שבקרוב היא תיעלם מהמפה הפוליטית של קנדה אל פח ההיסטוריה. היא הייתה זקוקה נואשות לשינוי. לאחר שנים של פעילות ציבורית במסגרות שונות, טרודו הצעיר חש שיש לו מה לתרום למפלגה.

אחת הבעיות העיקריות שהוא ראה במפלגה הוא הניתוק שלה מהשטח ומהקנדים וצרכיהם. המפלגה הליברלית הייתה בשלטון במשך תקופות ארוכות לאורך ההיסטוריה הקנדית, והיא פיתחה תחושה של entitlement, תחושה של זכויות יתר, תחושה שחזרתה לשלטון היא רק עניין של זמן משום שהשלטון הוא מקומה הטבעי ואין צורך להשקיע בדבר עבודה. טרודו הבין שהתהליך ההדרגתי שהביא להתרסקותה מצביע על משהו עמוק יותר. הוא מצביע על ההתרחקות של ציבור הבוחרים מהפוליטיקה ומאיסתו בה. מפלגה לא יכולה לעשות שינוי בלי התמיכה של הבוחרים והעם ולאחר 10 שנים הוא החליט סוף סוף להיכנס לתחום שרבים ראו אותו כמקומו הטבעי של טרודו הצעיר – הפוליטיקה.

אבל למרות שמו הוא ידע שלהיות "הבן של" זה לא מספיק. אין ספק שחלק מהתפקידים שנשא במהלך חייו עד כה הגיעו אליו בשל שם המשפחה שלו. הוא לקח ברצינות את המשפט שאמו אמרה לו פעם:"יכול להיות שדלתות יפתחו עבורך בשל היותך טרודו. אבל אחרי שתעבור בהן, חובת ההוכחה היא עליך". והוא הוכיח. עלייתו עד לראשות המפלגה ולראשות הממשלה הייתה הדרגתית וכללה לא מעט עבודת רגליים בשטח, החל מאזור פאפינו (Papineau) שהיה הראשון שבחר בטרודו כנציגו בפרלמנט, דרך המפלגה ועד לקנדה כולה. עבודת שטח לא קלה, אבל טרודו הוא איש של אנשים ואנשים הגיבו אליו.

הדברים שהוא אומר נשמעים כמעט כמו מדע בדיוני. פוליטיקאי שרוצה את טובת העם כולו ולא טובת בודדים, שרוצה לרדת לשטח, להקשיב, באמת להקשיב לצרכים, רצונות, שאיפות של הבוחרים. שלא מוכן לזכות בנקודות על ידי השמצות אישיות של יריבים, שלא תמיד עושה את מה שמצפים מ"פוליטיקאי" (באמת? קרב אגרוף עם נציג פרלמנט מהמפלגה השמרנית?). שעיסוקיו הקודמים העניקו לו נקודת מבט שרואה באנשים בני אדם, מורכבים, מתוסבכים לעיתים, שמסוגל לא לתת למה שהוא לא יכול לעשות להפריע לו לעשות את מה שהוא כן יכול. בעיניו הזהות הלאומית הקנדית לא מבוססת על אתניות, דת, היסטוריה או גיאוגרפיה. "קנדים באים בכל מיני צבעים, מכל מיני תרבויות ואמונות ואנחנו חוגגים את השונות שלנו. אנחנו בנינו זהות לאומית שמבוססת על ערכים משופים של פתיחות, כבוד, חמלה, צדק, שיוויון והזדמנות." מכאן גם שם הספר "מכנה משותף".

כמובן שיש בכך תיאור אידילי כמעט של האדם ורעיונותיו. המציאות לעיתים סבוכה יותר והפוליטיקה מלוכלכת יותר ממה ש"הדרכים השמשיות" של טרודו יכולות להאיר ורק הזמן יראה האם הצליח במטרותיו והאם אכן נאה קיים ולא רק נאה דרש. אבל זה ה"אני מאמין" שלו ולשם הוא חותר. ובינינו, מה שאנשים מחפשים בפוליטיקה איננו סופרמן, או גיבור על, אלא בן אדם טוב וחזון.

ג'סטין טרודו מכנה משותף

שחררו (או בלעז: לט איט גו)

אם הייתם בכדור הארץ בשלוש שנים האחרונות לא יכולתם להימלט מההצלחה של "לשבור את הקרח" (בלעז: Frozen) הלהיט של דיסני. השיר "Let it go" קיבל אין ספור גרסאות כיסוי, פרודיות ואוסקר אחד. אבל אז קרה משהו מוזר. פתאום נתקלתי בעוד שיר בשם הזה. ואז בעוד אחד. ואז נדלקה לי הנורה הזו מעל לראש כמו בסרטים המצוירים ויחד איתה כמה סימני שאלה.

idea

התחלתי לחשוב מה יש בשם הזה, במשפט הזה, שכל כך מושך? כנראה שההכרה הבודהיסטית שההאחזות וההצמדות לדברים (מוחשיים ולא מוחשיים כאחד) מביאה לסבל חילחלה עמוק יותר ממה שנהוג לחשוב משום שרבים בעולם גילו שההיאחזות של בני האדם בעבר, בחפצים, באהבות ישנות, בכישלונות, לא מאפשרים להם להתבונן על יום חדש כהזדמנות להתחלה חדשה. כל השירים וכותרתם מבקשים להזכיר לאנשים שהעבר הוא עבר וכל יום הוא טאבולה ראסה, הזדמנות חדשה לעשות דברים אחרת מתוך אמונה שאפשר וצריך להיות טוב יותר.

הרי לפניכם, פוסט מוזיקלי שעוסק בשירים שכותרתם "let it go". פלייליסט לרגעים שבהם אנחנו צריכים את התזכורת הזו. או במילים אחרות, שחררו! 😀 (ואם אתם מוצאים עוד שירים, שתפו בתגובות…)

טוב, מתוך גילוי נאות, נתחיל עם השיר של פרוזן שבו המלכה אלזה שרה שהגיע הזמן להשאיר את כל ההסתרות והחששות מאחור ולגלות את הכוח האמיתי שלה.

 

פחות או יותר באותו זמן שיצא השיר של "לשבור את הקרח", יצא בבריטניה שיר באותו שם של הזמר ג'יימס ביי (James Bay).

 

גם הלהקה הקנדית מניופאונדלנד, Great Big Sea, מזכירה לנו שהחשש שלנו מכל מיני מהמורות בדרך עוצרים בעדינו מלראות וליהנות מהדברים הפשוטים.

והנה ג'ורג' סטרייט, זמר הקאנטרי, אומר שלפעמים כל מה שצריך זה לשחרר.

 

והנה להקת רוק אלטרנטיבי, The Neighbourhood.

גרייס סליק, שנחשבת בעיני רבים להצלחה הנשית הראשונה בעולם הרוק אנד רול, מזכירה לנו להיות עצמינו ולא לתת לדעותיהם של הסובבים להגדיר אותנו.

והנה עוד סגנון שמצטרף לשגעת ה"Let it go", R&B, הפעם מפי Keyshia Cole.

ואם חשבתם שזה קורה רק באנגלית, אז הנה הלהקה הקוריאנית FTIsland.

כמה מילים על ג'סטין טרודו (ואף מילה על היותו חתיך)

אמרו שהוא צעיר מדי, אמרו שהוא לא מוכן. שאלו האם יש מקום, בעולם הציני של המאה ה-21, כש"פוליטיקאי" היא כמעט מילת גנאי, לפוליטיקה חיובית. ג'ון אוליבר טען שהשם "ג'סטין" נשמע כמו שם של פרחח ולא שם של ראש ממשלה. אבל ג'סטין טרודו (Justin Trudeau) עשה את הבלתי יאמן, עלה מהמקום השלישי בסקרים והפך לראש הממשלה ה-23 של קנדה.

עבור הקנדים, ג'סטין טרודו הוא "הבן של". הוא בנו של פייר אליוט טרודו, ראש ממשלה אגדי כמעט בהיסטוריה של קנדה שהיה אחראי בין היתר על כתיבת החוקה הקנדית, על קידום המדיניות הרב-תרבותית שכה מזוהה עם קנדה כיום ועל האמנה לזכויות אדם. ג'סטין עצמו טען במהלך הקמפיין ש"אנחנו חזקים לא למרות ההבדלים בינינו אלא בזכותם", אמירה שמתיישבת יפה עם פועלו של אביו.

 

פייר טרודו

פייר אליוט טרודו

האינטרנט צהל למראה של טרודו. תמונות שלו נטול חולצה מציג לראווה גוף שרירי מחוטב, ירושה מימיו כמתאגרף למטרות צדקה, הביאה להתלהבות בקרב הנשים והגברים כאחד. היא אף גרמה לפילוג בקרב הפמיניסטיות בעולם בנוגע לשאלה האם אפשר להתייחס לגברים בדומה ליחס לו זוכות הנשים, מה שנקרא "לחפצן" אותם… למתעניינים בתחום הזה, צפי סער מ"הארץ" ערכה סקירה מסכמת של הגישות השונות. ה"ניו יורק מגזין" אף הגדיל לעשות והכין בובה מנייר בדמותו של טרודו שניתן להלבישה לטובת אלה שרוצים להשתעשע ברעיונות שהשתיקה יפה להם.

אבל לג'סטין טרודו הצעיר, שהוביל את המפלגה הליברלית לניצחון ראשון אחרי 10 שנים של שלטון המפלגה השמרנית והעלה אותה משפל חסר תקדים של 36 מושבים בבית הנבחרים לרוב של 187 מושבים, יש כמה רעיונות חדשים להציע. תקראו לו נאיבי, אבל ניצחונו הוא עובדה שמדברת בזכות עצמה.

לא רק פוליטיקאי –הבכור לבית טרודו מבין שלושה אחים, העיד על עצמו בנעוריו שאין לו שאיפה להיכנס לפוליטיקה. הוא שאף להיות מורה ואכן בהכשרתו הוא מורה ומחנך ובמשך מספר שנים לימד בבתי ספר מתמטיקה, צרפתית ודרמה, מה שמעיד על השכלה רחבה במדעים מדויקים והומאניים כאחד. שני אסונות שהכו במשפחה, מותו של אחיו במפולת שלגים ומותו של אביו הביאו אותו לפנות לקריירה ציבורית, קריירה שהובילה אותו לראשות הממשלה ולחזרה לבית שבו גדל בסאסקס 24, אוטאווה. במקביל להיותו ראש הממשלה הוא אחראי גם על ענייני הצעירים בממשל, ובכך הוא משלב את עיסוקו החינוכי עם תפקידו הפוליטי החדש מתוך הכרה בחשיבות החינוך והתמיכה בצעירים. והוא לא היחיד. בקבינט שהרכיב ישנו רופא בתפקיד שר הבריאות, ספורטאית פארא-אולימפי בתפקיד השרה לענייני ספורט ושילוב אנשים עם מוגבלויות ושרת המדע זכתה יחד עם הארגון שבו עבדה בפרס נובל יחד עם אל גור. לא רק פוליטיקאים.

justin-trudeau-teacher-b-c

פוליטיקה חיובית – האם זה בכלל אפשרי לנהל קמפיין בחירות שבמרכזו לא עומדת תקיפה של היריב כי אם הצגה של האלטרנטיבה שאתה מציע? הייתכן שפוליטיקאי כלשהו יוותר מרצונו החופשי על אחד מכלי הנשק השחוקים ביותר של קמפייני בחירות באשר הם? מסתבר שכן. ולא די בכך, אלא שיש לזה ביקוש. יש שיקראו לזה נאיביות או אידיאליזם. היו אף כאלו שאמרו שזה ישתנה ברגע שיצטרך לקדם את המפלגה לקראת בחירות. אבל ג'סטין טרודו החליט שהוא לא נגרר לפוליטיקה הישנה הזו, לא יורד לפסים אישיים של עלבונות, והוא הצליח. אמו, מרגרט טרודו, מספרת שאביו היה המחנך של הבנים ולימד אותם כיצד לבנות טיעון ולבסס אותו, כישורים שג'סטין ניצל כשניסה לשכנע את אביו לאפשר לו לצפות בטלוויזיה יותר מחצי שעה בשבוע או ללכת לישון יותר מאוחר. לאחר שנים בהיותו חבר פרלמנט הכישורים סייעו לו לתקוף את הטענות של יריביו מבלי להזדקק לגידופים אישיים. פתגם סיני אומר "מי שמכה ראשון מעיד שהפסיד בויכוח", גם עלבונות וגידופים הם מכה, וטרודו לא התכוון להפסיד.

שקיפות – טרודו דוגל בקשר פתוח יותר עם התקשורת, גם אם השאלות שנשאלות הן קשות. בניגוד לקודמו, הוא מאפשר לחברי הקבינט להתראיין בתקשורת וגם הוא עצמו לא נמנע מלהישאל שאלות לא נוחות. כאן נשאל טרודו על היחס של המפלגה להתנהלותו של אחד מחברי הקמפיין שיצר קשר עם חברות נפט כדי לנסות ולהביא אותן לתמוך בטרודו.

אם הוא ענה על שאלת העיתונאי או התחמק ממנה זאת שאלה מעניינת, אבל לא מורידה מהחשיבות של הכבוד הניתן לעיתונאי ששאל את השאלה ולנכונות להתמודד עם שאלות קשות. בדומה לגישתו כלפי הממשלה ונבחרי הציבור, שתפקידם לשרת את כלל הציבור, כך גם תפקידה של התקשורת לשאול שאלות קשות את נבחרי הציבור בכדי לאפשר לציבור לרדת לעומקם של נבחריה ומעשיהם כמו גם לקבל דיווח אמין ככל הניתן על המתרחש ברחבי המדינה ומחוצה לה.

"בגלל שזה 2015"– התשובה המפורסמת של טרודו לשאלה מדוע היה חשוב לו שבקבינט שלו יהיה ייצוג שווה של נשים וגברים, שהגיעה אפילו לעמוד הפייסבוק של זהבה גלאון. אביו של ג'סטין, ראש הממשלה פייר טרודו אמר ש"לממשלה אין שום עסק בחדרי המיטות של האזרחים". ג'סטין עצמו התבטא לא מעט על כך שהוא מגדיר את עצמו "פמיניסט" ושלדעתו אין לאף אחד זכות לומר לאישה מה לעשות עם גופה. לשם קידום האג'נדה הזו, טרודו מינה אישה לשרה לענייני נשים. העובדה שעדיין נדרש משרד לענייני נשים מעידה על כך שהמצב המגדרי רחוק מלהיות משביע רצון עבור חלק (על אף שהמשרד קיים מ-1971 ובחלקו לפחות הינו סממן לתקופה מוקדמת יותר), אך אין ספק שיש במינוי הבעת עמדה שעולה בקנה אחד עם עמדותיו.

"ראש הממשלה של כולם" – לאורך הקמפיין טרודו נמנע מפלגנות שמאפיינת קמפייני בחירות רבים. הוא לא נרתע מלנסוע למערב קנדה, אזור שידוע בהצבעה למפלגה השמרנית ובחוסר חיבה למזרח, בייחוד לקוויבק ממנה הגיע. בנאום הניצחון הוא ממשיך את הקו הזה ומבטיח להיות "ראש הממשלה של כולם" כשהכוונה היא גם לאלה שלא בחרו בו, כיאה לראש ממשלה במדינה דמוקרטית שנועד לשרת את העם כולו. במכתב פתוח שכתבה לו קסנדרה מבריטיש קולומביה היא אומרת שהיא "לא הצביעה בעדו" אלא "נגד הרפר" וציינה בפניו 10 נקודות שעליו לפעול כדי לקדם. טרודו ענה לה על המכתב הפתוח, הודה לה על האמון שנתנה בו והבטיח לקדם את הנקודות שהעלתה. הוא המשיך וביקש שתעקוב אחר ההתפתחויות, ואם יעלה הצורך, תשלח לו 10 נקודות נוספות…

גם המבנה של הקבינט שלו מעיד על ייצוג מגוון של האוכלוסיה וממשיך בכך את המנהג של ראשי הממשלה הקנדים לאפשר ייצוג נרחב של החברה הקנדית. הוא כולל אבורג'ינים, מוסלמים, אתאיסטים, שר עיוור, שר שהוא ספורטאי פארא-אולימפי, שרה שהייתה פליטה, שר שהוא הומוסקסואל מוצהר ועוד. לא מדובר רק ביציאת ידי חובה לבוחרים על ידי ייצוג כל כך מגוון בקבינט. הייצוג המגוון יוצר בקרב הציבור הרגשה של הזדהות ואמון במערכת השלטונית, שיש אנשים שידאגו לגרום לדברים להיות טובים יותר עבורם, ובכך מקל על הקשר בין הציבור לבין הממשל.

12196113_10153828278630649_6291641023962643401_n

הקבינט של טרודו, 2015

והיו גם נפילות – יש הטוענים שאם הייתה טלוויזיה בימיהם של צ'רצ'יל ורוזוולט אין סיכוי שהעם היה בוחר ראש ממשלה אדם שסבל בעברו מדיכאון וחיבה לטיפה המרה או נשיא מרותק לכיסא גלגלים. אבל האמת היא שהעם רוצה בן אדם, לא תוצר מושלם שיודע תמיד לומר את הדבר הנכון במקום הנכון כמו קופירייטר מנוסה, משום שזה מזויף ומזויף אינו מעורר אמון. וגם טרודו נפל פעם בלשונו בבית הנבחרים כשקרא לשר הסביבה מטעם המפלגה השמרנית "חתיכת חרא", אמירה שהתנצל עליה, כמובן. טרודו אומר בראיון אצל ג'ורג' סטרומבו שהוא מאמין שציבור הבוחרים יוכל להביט אל מעבר למעידות קטנות, לראות את העקרונות שמכוונים אותו ואת המפלגה שהוא עומד בראשה ולבחור מתוך ההכרה בעקרונות אלו.

ואם יש לכם סבלנות או סקרנות אחרי הפוסט הזה, נאום הניצחון של ג'סטין טרודו הוא אולי התמצית של כל הרעיונות שהוא מבקש לקדם. זה לא עניין של פוליטיקה, זה עניין של תרבות. ביידיש קוראים לאנשים כאלה "מענטש". בעברית קוראים לזה בן אדם.

 

 

עיניים לכותל – Sue Thomas: F.B.Eye

סו תומאס התחרשה בגיל 18 חודשים. רבים המליצו להוריה למצוא לה מסגרת מיוחדת שמתאימה לילדים חירשים, אבל אימה החליטה שהבת שלה תהיה כמו כל הילדים הרגילים, וכשסו הלכה לבית הספר, היא הייתה הילדה החירשת היחידה בבית הספר הציבורי לא רק שלה, אלא בכל השכונה. בגיל 7 היא זכתה במקום ראשון בהחלקה אומנותית. אחר כך היא למדה לנגן בפסנתר שההורים קנו כשהייתה בת 5. אבל הכישרון המיוחד באמת שלה הוא קריאת שפתיים והייחודיות הזו הביאה אותה לעבוד בתור לא אחרת מאשר סוכנת FBI. "המשימה שלי הייתה לקרוא את השפתיים של ה-Bad Guys ולספר מה הם אומרים ל-Good Guys. ואפילו קיבלתי על זה משכורת". ב-2002 הסיפור המדהים של סו הפך לסדרת טלוויזיה מצליחה ששודרה בלא פחות מ-64 ארצות.

סו תומאס FBI

סו תומאס ב-FBI

הסדרה "סו תומאס" (Sue Thomas: F.B.Eye) עלתה לאוויר בשנת 2002 בערוץ האמריקאי ION Television (אז PAX) בהפקה של הערוץ, אחד מהערוצים הפרטיים באמריקה. כששאלו את סו תומאס מי היא רוצה שיגלם אותה היא ביקשה בחורה נאה, גבוהה ובלונדינית "כדי להציג אותי בצורה יפה". היא קיבלה את מבוקשה במלואו. השחקנית שמגלמת את סו תומאס, דיאן ברי (Deanne Bray), היא נאה, גבוהה ובלונדינית, אבל יתרה מזאת, היא חירשת, וכמו סו גם היא למדה לקרוא שפתיים ולדבר. שאר הקאסט מורכב משחקנים קנדיים והסדרה צולמה בטורונטו, על אף שהיא מתרחשת בוואשינגטון.

 

deanne-bray1

השחקנית – דיאן ברי

דיאן למדה משחק בתיאטרון לחירשים בהוליווד, Deaf West Theatre, שהוקם ב-1990 על ידי שני שחקנים חירשים, אדוארד סטריט (Edward Street) ולינדה בואב (Linda Bove) וכיום יש בו קרוב ל-800 מושבים! בעלה, טרוי קוטסור (Troy Kotsur) למד גם הוא בתיאטרון זה ואף שיחק לצידה בהופעות אורח ב"סו תומאס". היא מודה שתחילה היה לה קשה להיות האמריקאית היחידה בהפקה בקנדה והחירשת היחידה בהפקה שומעת משום שהיא לא רגילה לדבר כל כך הרבה שעות ביום, אבל לאחר כשלושה חודשים היא יצרה קשרים עם קהילת כבדי השמיעה והחירשים בקנדה והדברים נהיו קלים יותר.

 

 

הסדרה מציגה דמות ראשית חירשת, גיבורה נדירה בעולם הטלוויזיה. סו קוראת שפתיים, מדברת ונדמה לרגע שכלל אין לה בעיה לתקשר עם הסביבה שלה, בדומה לאנשים שומעים. אבל חייה רחוקים מלהיות דבש. היא נאלצת להתמודד עם הרבה דעות קדומות שלא רואות מעבר לחירשות ובוחנות אותה רק על פיה, בלי להסתכל על הכישורים המיוחדים שלה ועל היותה פשוט אדם מקסים. במהלך חייה רבים סירבו לקבל אותה לעבודה משום שהיא חירשת (גם אם היא יכלה לבצע את העבודה טוב יותר מאנשים שומעים), היה לה קשה למצוא בן זוג משום שלאנשים קשה להתרגל לדבר תמיד עם הפנים אליה, וכשהייתה קטנה בבית הספר זכתה להצקות ולקריאות כמו "מפגרת".

חברתה החדשה של סו בעבודה, לוסי, שצופה יחד עם סו בסרט ללא קול כדי להרגיש קצת איך סו מרגישה אומרת בטעות שהיא מעולם לא הכירה מישהו "מוגבל". אחרי ההתנצלות המתבקשת היא החליטה שלא לתת לחירשות להפריע להן וזאת הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. היא אפילו החלה ללמוד את שפת הסימנים ואף הצטרפה לסו למפגש במועדון החירשים שבו מצאה עצמה נאבקת לעקוב אחרי שיחה מהירה בשפת הסימנים. טעימה ממה שעובר על סו בימים רגילים. גם חבריה של סו לצוות הבילוש לאט לאט מקבלים אותה כאחת משלהם ומסייעים לה כשצריך ואפילו לומדים מילים אחדות בשפת הסימנים.

הסדרה דוברת למעשה שתי שפות, אנגלית ושפת סימנים אמריקאית (American Sign Language – ASL), שבדומה לשפת הסימנים הישראלית יש לה דקדוק משלה וסדר משפט שונה. בחלק מהמקרים בהם הדמויות מדברות בשפת הסימנים יש כתוביות, למען השומעים שלא מבינים שפת סימנים. גם הפסקול משתדל להציג את הדברים מנקודת מבטה של סו כאשר ישנם חלקים שבהם אין סאונד, והצופים, בדיוק כמו סו הופכים "חירשים" לכמה רגעים.

סו היא לא החירשת היחידה שמופיעה בסדרה. בעלה של דיאן, טרוי, משחק בחור חירש שיצא לתרבות רעה לאחר שאחיו הגדול הלך והתרחק ממנו במהלך השנים משום שהוא "שונה" ובילה את זמנו בגניבת מכוניות למחייתו. לאחר שהסתבך עם החוק והגיע ל-FBI סו עוזרת לו למצוא דרך לפתח את כשרון הציור המצוין שלו ולמצוא עבודה קבועה. בניגוד לסו, הוא לא קורא שפתיים או מדבר והוא מתקשר רק באמצעות שפת הסימנים. חברה נוספת של סו היא עורכת דין והיא גם מתקשרת רק בשפת הסימנים. בין הדמויות החירשות ניתן למצוא גם אישה שסובלת מבעל אלים ואף ילדה חירשת שעוזרת ל-FBI לתפוס פושעים וזוכה להפוך לגיבורה בספר.

כוכב נוסף בסדרה הוא הכלב של סו, גולדן רטריבר העונה לשם ליווי (Levi). הוא משמש עבור סו כאוזניים, והוא נקרא Hearing dog, כמו כלבי נחייה לעיוורים. יש לו תג סוכן משל עצמו והוא מודיע לסו כשהטלפון מצלצל, כשמישהו בדלת או כשמישהו מנסה להסב את תשומת ליבה. פרט לזה, הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מצוות הבילוש ומשמש לא אחת דרך טובה לפתוח בשיחה עם חשודים. את השם שלו קיבל על שם כלב הנחייה הראשון של סו האמיתית.

3c9a06b88f41aa27a37f707ad9fefccd

ליווי עם התג וההסוואה

התגובות בקרב צופים ישראלים כבדי שמיעה היו מגוונות. מצד אחד היו ששמחו על הייצוג של חירשים בטלוויזיה. יש בכך העלאת מודעות לחירשים וליכולתם להשתלב בחברה השומעת. אחת הצופות אמרה שהעובדה שחירשים לא מסוגלים להשתלב בחברה ולנצל את יכולותיהם לא נובעת מכך שהם חסרי יכולת או כישורים אלא מתקרת הזכוכית ומהדעות הקדומות של החברה שרואה בהם "מפגרים". מצד שני, יש כאלה שהיו מעדיפים ייצוג ריאלי יותר של הקהילה. מרבים החירשים לא מדברים ולא קוראים שפתיים, בטח לא ברמה שבה סו תומאס קוראת בסדרה. נראה שהדמויות האחרות בסדרה לא עושות מאמץ מיוחד כדי להקל על סו לתקשר איתם. אבל לחירשים כן קשה לתקשר גם אם הם קוראים שפתיים, ויכולת ה"קריאה" שלהם תלויה לא פעם בתאורה ובקרבה לאדם המדבר.

כך או כך, הסדרה יוצאת דופן בנוף הסדרות בטלוויזיה. לא כל יום אנחנו רואים בחורה חירשת כגיבורה של סדרה שזכתה לשלוש עונות מוצלחות וקהל מעריצים אדוק שעדיין, למרות השנים שחלפו, מקווה לאיחוד מיוחל של הקאסט לאיזה סרט אחרון, מנהל עמוד פייסבוק פעיל עם חידות ופרסים ואף נרתם לעזור לסו תומאס האמיתית להשיג רכב מיוחד שיעזור לה להגיע ממקום למקום (משום שהיא סובלת מ-LS). גם אם הייצוג של חירשים איננו ריאלי, יש בעצם הייצוג העלאה של מגוון סוגיות שקשורות לכבדות שמיעה, חירשות וההשתלבות שלהם בחברה. כמו שלוסי אומרת לסו, "זה ממש מוזר להיות עם מישהו שונה ממני. זה רק מראה כמה העולם שלי מבודד". דעות קדומות נשברות דרך היכרות.

גיבור על מפיות

מה אנשים כותבים על מפיות? יש כאלה שכותבים מספר טלפון, בבר אפוף ריח סיגריות ומוזיקה רועשת. ויש אנשים שמשתמשים במפיות בדרכים יצירתיות יותר. ג'יי קיי רולינג, למשל, כתבה את ההתחלה של הארי פוטר על מפית. מר אנתוני (מגולם בידי יאניק ביסון, Yannick Bisson), הגנן, מצייר גיבור-על לילדים בסדרת הילדים "ההרפתקאות של נאפקין-מן" (The Adventures of  Napkin Man) מבית היוצר של Kids CBC.

2_ONE-SHEET-2

נפקין-מן (Napkinman-איש מפית) הוא גיבור-על משונה. הוא מצויר על מפית וקם לחיים כשקוראים לעזרתו, אבל… הוא גיבור קצת מגושם. הוא נופל, מחליק, שר שירים ועושה את הכול בחן וקסם. בניגוד לגיבורים כמו בטמן, ספיידרמן וחבריהם שמצילים את האנושות מרשעים שמאיימים להרוס אותה, נאפקין-מן הוא גיבור שעוזר לילדים להתמודד עם רגשות שליליים שהם מרגישים.

סוזן דונהם (Susanne Dunham) מציינת במחקר שערכה על התפתחות רגשית אצל ילדים בגיל טרום בית ספר, שילדים מתקשים להבדיל בין רגשות שליליים. בעוד שרגש כמו שמחה או אפילו גאווה קל לילדים לזהות, רגשות שליליים בדרך כלל מתערבבים לעיסה לא ברורה שהרגש הקל ביותר לזיהוי בה הוא עצב. אבל לא כל רגש שלילי הוא עצב. ישנם גם פחד, כעס, עלבון, ספק, תסכול, חוסר סבלנות. לרגשות שליליים יש תפקיד בהתפתחות ותפקוד חברתי תקין של ילדים. הם נועדו להתריע על סכנה או להעיר את תשומת ליבנו לדברים שדורשים טיפול ולעיתים הם אף משמשים לתקשורת ומהווים דרך של הילד למצוא את מקומו בתוך הקבוצה. יש חשיבות עצומה במתן כלים להתמודדות נכונה עם רגשות שליליים, משום שבהעדרה, דרכי ההתמודדות עלולות לכלול אלימות, דיכאון, שימוש בחומרים ממכרים כמו סמים ואלכוהול, והתנהגות מסוכנת.

כל התמודדות נכונה מתחילה מזיהוי נכון של הבעיה. כל פרק מציג רגש שלילי אחר שנובע מהתמודדות של ילדים עם מצבים מציאותיים, כמו הולדת אח קטן (ואבדן תשומת הלב של אמא), החשש מלנסות דברים חדשים, ריב על משחק בגן, חוסר הצלחה במשימה. מר אנתוני, פונה לילד ומנסה לברר איתו מה קרה. אחרי שהילד מספר את מה שעובר עליו, מר אנתוני מתאר את הרגש בצורה מטאפורית. למשל, כעס הוא כמו אוסף של נהימות, או תחושה של צפיפות ונוקשות בגוף. המטאפורה עוזרת להמחיש את הרגש לילדים, לזהות אותו ולתת לו שם.

דרך ההתמודדות הראשונה שמר אנתוני מלמד היא תרגילים פשוטים שעוזרים למתן את הרגש. התרגילים גם הם מטאפוריים. אם הילד כועס אז הוא כמו דרקון רוקע בחוזקה על הרצפה, או שהילד הוא משאית דמיונית עליה הוא מעמיס את כל הנהימות ואז שופך אותן בצד, או עושה פרצופים כועסים-מטופשים שמצחיקים אבל גם מאמצים את השרירים ולכן מוציאים את הכעס או העצבים החוצה, או לוקח נשימה עמוקה כאילו הוא עומד לנשוף בחמת חלילים ואז נושף אותו החוצה כאילו הוא באמת מנגן (לא לשכוח לעשות את הצלילים המתאימים!).

tumblr_n0dfxmsQnz1sp6grho2_500

ד"ר חנה לבנת, ממרכז ימימה לחקר ספרות נוער והוראתה בבית ברל, טוענת שספרות ילדים טובה מבכרת תיאור עקיף של הדמויות על פני תיאור ישיר (כלומר, תיאור דמות על ידי פעולותיה ולא על ידי מתן שמות תואר כמו "חכמה", "ביישנית" וכו' שמגדירים אותה). כך מאפשרים לילד לבנות את הדמות ולהבין את דרכיה בכוחותיו הוא ובהמשך ללמוד להבין את העולם שסביבו ואת הדרכים להתמודד איתו בצורה טובה יותר. סדרות טלוויזיה טובות לילדים אינן שונות. דרך ההתמודדות השנייה שהסדרה מציגה היא באמצעות סיפור הרפתקה של נאפקין-מן. בכל פרק נאפקין-מן יוצא לעזור לילד שמתמודד עם בעיה דומה מאוד לזו שמתמודד איתה הילד בסדרה. הסיפור של נאפקין-מן עוזר לילד בסדרה למצוא פתרונות לבעיה שלו על ידי יצירה של מקרה מקביל שמרחיק את הבעיה ומאפשר לילד להתבונן עליה מבחוץ, להוריד את המעורבות הרגשית ולחשוב על פתרונות בצורה הגיונית. כך יוצא שהילד הוא שפותר את הבעיה שלו ומוצא עוד ועוד כלים להתמודד עם מצבים שמעוררים רגשות שליליים.

נוסף על העיסוק ברגשות ובדרכי ההתמודדות שלהם, יש בסדרה גם חינוך לסובלנות תרבותית וחשיפה לידע כללי נרחב בכל הקשור למאפיינים תרבותיים של מקומות שונים בעולם. כל סיפור מתרחש במקום אחר כמו מצריים, מקסיקו, סקוטלנד ואחרים והילדים לומדים על מגוון תרבויות תוך כדי סיפור. גם הרכב הילדים בגן מצביע על גיוון של מוצא תרבותי, מאפיין מובהק של החברה הקנדית והמדיניות הרב תרבותית שלה.

the-adventures-of-napkin-man-bisson-feature1

יוצר הסדרה, טון תיין (Tone Thyne), אמר שהשאיפה שלו הייתה ליצור סדרה שמדברת לילדים בגובה העיניים. ואכן, סדרת הילדים "נאפקין-מן" היא סדרה חינוכית בלי להיות דידקטית מדי. היא כיפית, מצחיקה, ומלמדת ילדים המון בלי להיות מעיקה. בעולם שבו נדמה כי הרגשות השליליים נדחקים ומודחקים לטובת סטטוסים ותמונות פרופיל מלאות ב"הכל בסדר" ו"תראו כמה כיף" ומצד שני פוליטיקלי-קורקט, סדרה שמלמדת שהתמודדות עם הרגשות היא קודם כל בתוך האדם פנימה ונותנת כלים להתמודדות נכונה יכולה לעשות פלאים.