קבלו את הדוקטור(ית?)

אחרי ציפייה ארוכה, סערות אינטרנטיות וסרטון מופלא אחד של האנימטורית ליה להב, אתמול בערב שודר הפרק הראשון בעונה החדשה של דוקטור הוג'ודי וויטקאר (Jodie Whittaker) הלא היא הדוקטור ה-13, נתנה הופעת בכורה נהדרת והוכיחה שהיא שחקנית מגוונת שיכולה להיות דרמטית (בתור האם הכואבת בת' בברואדצ'רץ') אבל גם הומוריסטית ושובבה. לפי איך שזה נראה כרגע, התגובות לג'ודי טובות ויש סיכוי סביר שהיא תהפוך להיות אחת הדוקטורים האהובים במסורת הארוכה הזאת. 

כיאה לסדרה עם מסורת וכיאה לאופי הסדרות הבריטי היו כמה קריצות להיסטוריה, כמו למשל כשהדוקטור שואלת אם הולם אותה להיות אישה. זה משעשע בכמה רמות שונות. האחת היא שזאת הפעם הראשונה שהדוקטור אישה ובתור הדמות הוא סקרן לדעת אם המראה הולם אותו. זה גם מהדהד את השאלה של הדוקטור של דיוויד טננט כשהוא מתחדש ושואל את רוז "איך אני נראה?" רמה שנייה היא התגובה של הדמויות הסובבות את הדוקטור שכרגע פגשו מישהי שנראית נורמלי אבל מדברת מאוד מוזר ועוד תוהה מדוע פונים אליה בנקבה כשהדבר אמור להיות ברור מאליו. יש לזה אלמנט קומי שמחדד את ההבדל בין הדוקטור שנראה אנושי אבל איננו כזה, לבין בני האדם המקיפים אותו ויוצאים מנקודת הנחה שאם משהו נראה אנושי הוא בהכרח כזה. הרמה השלישית היא כמובן הקריצה אל עבר השיח שסבב את ההודעה על הליהוק של ווטיקאר והשינוי המגדרי של הדוקטור (כביכול. הוא הרי חייזר, מה לו ולדיוני המגדר הארציים האלה?) וזעקת הצופים על כך שהדוקטור חייב להיות גבר. אני יכולה לדמיין את החיוך הממזרי על פניו של  כריס צ'יבנול (Chris Chibnall) כשכתב את השורה הזאת. לשאלתך, דוקטור, כן זה בהחלט הולם אותך. 

220px-ChrisChibnall

כריס צ'יבנול

וכמה מילים על הדיון המגדרי, משום שהיה כזה ומן הראוי להתייחס אליו. הגדולה של הכתיבה והמשחק של הפרק הראשון הוא דווקא בכך שאין דיון ארוך על החילופים המגדריים ואפשר לומר שבכך טמונה האמירה הפמיניסטית העיקרית. פרט לדיון הקצר על למה השוטרת קוראת לדוקטור "גברת", אין שינוי גדול בדמות של הדוקטור. הוא/היא (אויש כמה העברית קשה עם זה!) מצחיקה, חזקה, מבינה את הראש של בני האדם הסובבים אותה, יש לה ידע על העולם הגדול שם בחוץ וחוש הנדסי-יצירתי שמוציא אותם מצרה צרורה. דווקא בכך שהיא לא שונה במובנים האלה מתריסר הגברים שהגיעו לפניה היא מחדדת את האמירה על השיוויון המגדרי, אם רוצים לקרוא את זה בצורה הזאת. יכולת המשחק של וויטקאר וזה שהיא מצליחה to pull off את הקלילות הזאת של הדוקטור רק חיזקה את העניין והוכיחה את הטענה בשתי הרמות, זאת הסיפורית (כי הדמות לא שונה מדמויות קודמות) וזאת החוץ-סיפורית (כי המשחק שלה מעולה והיא נראית מאוד טבעי לסגנון הקליל של הדוקטור). וויטקאר וצ'יבנול בהחלט ענו לכל המבקרים.  

פרט לשינוי של הדמות הראשית היו עוד כמה שינויים מרעננים בגרסה הנוכחית של הדוקטור. העלילה של הפרק מתרחשת בשפילד, וויטקאר שומרת על המבטא היורקשרי שלה, ויש אפילו תפקיד לתעשייה שבזכותה שפילד ידועה: תעשיית הפלדה. זהו שינוי מרענן ללונדון וקרדיף, אבל אני בטוחה שעם הזמן היא תגיע גם אליהן. על אף שכמו וויטקאר, כריס צ'יבנול (הכותב והשואו-ראנר) מוכר כרגע יותר בזכות ברואדצ'רץ', הוא לא זר לעולם של דוקטור הו וכבר כתב בעבר כמה וכמה פרקים לסדרה ולסדרת הבת טורצ'ווד ויהיה מעניין לראות לאן הוא ייקח את הסדרה. על רקע כתוביות הסיום הופיעו לא מעט שחקנים מוכרים שיעשו הופעות אורח במהלך העונה, ככה שבהחלט יש למה לצפות. בינתיים, נראה שהסדרה חוזרת להיות אפ-ביט, כיפית, משעשעת עם נגיעות רגש כמיטב המסורת שהחזיקה את הסדרה למעלה מ-50 שנה על המרקע. ברוך בואך, ג'ודי, נדמה לי שזאת תחילתה של ידידות מופלאה.  

ספוילרים לפרק הראשון מכאן!  

הפרק הראשון היה לא אחיד בקצב שלו. סצינות אקשן נעצרו לטובת נאומים רגשנים-מוסרים שלא תמיד התיישבו כמו שצריך עם דמותו של הדוקטור או עם הקצב של הסיפור, ובאופן כללי הפרק יכול היה להיות מהודק יותר. מצד שני, זהו הפרק הראשון של הדוקטור החדש והוא בעצמו (או שמא היא בעצמה) עוד לא סיימו את תהליך ההתחדשות, ככה שבאופן מטאפורי, חוסר האחידות של הפרק מתיישב טוב עם הבלגן שמתרחש במוח של הדוקטור שעדיין לא "אפוי כהלכה".  

הנבל שאיתו הם מתמודדים מעט מוזר. ראשית משום שהחליפה שלו מזכירה קצת יותר מדי את הגיבורים של מארוול ופחות מדי את היצורים הרגילים של דוקטור הו. הוא נראה יותר מדי כמו איירון-מן: חליפה מתכתית במראה עם עיגול ששולח אנרגיה מהיד. אבל הבעיה העיקרית שלי איתו הייתה כשהוא הוריד את המסכה… סיוטים מובטחים ורצוי לא לאכול לפני הצפייה. חפשו בגוגל תמונות אם הקיבה שלכם חזקה משלי. מצד שני, יכול להיות שזאת רק אני… 

הסיידקיקס לעומתו ולעומת הדוקטור, מעט אנמיים. האקספוזיציה של הפרק שנועדה להכיר לנו אותם הייתה איטית ויצרה תחושה שאין בהם הרבה אופי. ריאן בן ה-19 מנסה ללא הצלחה ללמוד לרכב על אופניים, יסמין (יאס) שלמדה איתו בתיכון היא עכשיו שוטרת וסבתו ובעלה השני נראים כאילו לא מוצאים את עצמם. מעניין לראות לאן יתפתחו, האם יישארו ואיך יגיבו כשימצאו את עצמם מחוץ לכדור הארץ (כי זה יגיע…).  

יש למה לצפות. Stay tuned! 

_103555454_049067465

ג'ודי וויטקאר בתור הדוקטור

מודעות פרסומת

המסך הקטן: שומר הראש – סקירה

דיוויד באד (ריצ'רד מאדן) הוא חייל משוחרר אחרי שתי משימות באפגניסטן שהחזירו אותו שלם בגוף אבל שבור בנפש ומתמודד בהכחשה עם פוסט טראומה. כשחזר הפך לשוטר ולאחר שהצליח למנוע פיגוע התאבדות ברכבת בדרך ללונדון הוא קיבל את התפקיד להיות שומר הראש של ג'וליה מונטגיו (קילי הואס), שרת הפנים שמקדמת חוק שנוי במחלוקת שיאפשר לשירותי הביטחון גישה לטלפונים ואימיילים של האזרחים בשם המלחמה בטרור. בין מלחמות פנים בקרב שירותי הביטחון השונים, באד מוצא את עצמו מסתבך שלא מרצונו בתוך אינטריגות פנימיות וחיצוניות גם יחד שמשלבות טרור, פשע, פוליטיקה וחיים אישיים.
הסדרה "שומר הראש" (The Bodyguard) היא פרי היצירה של ג'ד מרקוריו (Jed Mercurio), הכותב של "שחיתות" (Line of Duty) וכמוה עוסקת בבחינת כליות של מערכות שאמורות לעורר בנו אמון ולקדם ולהגן על האינטרסים שלנו. גם אם האמון שלנו בפוליטיקאים כבר מזמן לא מה שאולי אי פעם היה, הייצוג של המאבקים הפנימיים מעלה כמה וכמה נקודות שאולי לא מקבלות ביקורת מעמיקה במסגרת הדרמה אבל לפחות מעלה אותן לדיון. ביניהם ניתן לציין, כמובן, את הטרור והדרכים להילחם בו, ההשפעה של הפחד ממנו על החלטות מדיניות והנזק המשני האפשרי שלהן, אבל גם האחריות של הפוליטיקאים להבין לאן הם שולחים חיילים וכמובן השפעת המלחמה באפגניסטן והפוסט טראומה שאיתה חוזרים לא מעט חיילים, על ההסתגלות שלהם לאזרחות ועל מערכות היחסים בחייהם.
מבחינת החוויה הטלוויזיונית הדרמה עשויה נפלא. טלוויזיה כמו שהבריטים יודעים לעשות: קצר וקולע. שישה פרקים בלבד, מנומסים, מרומזים לעיתים, עדינים לעיתים אבל מכה בבטן כשצריך, מורט עצבים כשצריך וגועש כשצריך. המשחק, הצילום, העריכה והשימוש בשקט ובפסקול כולם יוצרים דרמה הדוקה, עם קצב טוב וצפייה מהנה. אומרים ש"מיליארד סינים לא טועים", אז האמרה תקפה גם לבריטים. למעלה מ-10 מיליון צופים, כמעט מחצית מכלל הצופים בטלוויזיה בבריטניה בראשון בערב השבוע צפו בפרק האחרון של הסדרה, והיא הפכה להיות מאורע טלוויזיוני כמעט כמו פעם, עם קליף האנגרים ושיחות סביב הקפה של הבוקר. ה-BBC, שלא הוציא סדרה מדוברת כל כך כבר כמה זמן בהחלט יכול לטפוח לעצמו על השכם.

זהירות! מכאן והלאה ספויילרים!

כיאה לסדרה מדוברת, טוויטר היה מלא בתיאוריות וספקולציות עד לפרק האחרון. האם ג'וליה מונטגיו באמת מתה? האם תחזור בפרק האחרון, תגיד שהכל היה תרגיל מתוחכם להוציא לאור את הקונספירציה, והיא ובאד ימשיכו יחד? רבים ציפו לסוף דרמטי וטראגי, א-לה ג'ון לה קארה, אבל הסוף אופטימי, אולי אפילו סוף טוב. אפשר לראות בזה התלוצצות של הכותב והיוצרים על חשבון הציפיות הציניות-פסימיות של הצופים שמוצאים את זה קשה יותר להתמודד עם תקווה זעירה מאשר עם ייאוש מוחלט. גם אם הסוף לא סגר את כל הקצוות, והיה טוויסט שלא לחלוטין התיישב עם שאר העלילה, הסדרה עשויה מעולה ומספקת חוויית צפייה נהדרת.
דייויד באד הוא גיבור מדהים. לא מעט רגעים, בכתיבה של מישהו אחר, היו יכולים להיגמר אחרת לגמרי, אבל זה החינוך הצבאי וכנראה גם החינוך הכללי והאופי של באד שהופכים אותו לדמות שגם אם קשה לעיתים להזדהות איתה (בכל זאת, לחימה באפגניסטן היא לא חוויה שרבים שותפים לה כאן) אפשר בקלות לאהוב אותה. אנשים בטוויטר ציינו שלו הייתה זו סדרה אמריקאית ככל הנראה לא היו כוללים בה סצנה שבה באד מוכן סוף סוף להודות שהוא סובל מפוסט טראומה וללכת ולטפל בה. לורן טרנר מה-BBC מצטטת בכתבה חיילים לשעבר שאומרים שדווקא הסצנה הזאת תסייע אולי לחיילים עם PTSD לבקש עזרה. "בניגוד לסגנון של ה-PTSD שמוצג תכופות בסרטים הוליוודיים – פלאשבקים, באד מציג מגוון שלם של סימפטומים שחיילים חיים איתם שנים לפני שהם מוכנים להודות שהם זקוקים לעזרה". בעולם שבו דורשים מהגברים "להיות גבר", באד מציג חייל אידיאלי, חזק, אמיץ, חושב מהר, מתפקד בכל סיטואציה ולא מאבד שליטה לרגע כשהוא בתפקיד, אבל גם מספיק אמיץ כדי להודות, בסופו של דבר, שהוא זקוק לעזרה ולבקש אותה. זה לא "או-או", אלא "גם וגם". כל מה שצריך הוא משפט אחד קצר שהוא אומר כשהוא יושב על הכיסא מול המטפלת אבל כמה קשה היה להגיע לשם…
עוד סוגיה שעלתה לדיון במהלך השידור של הדרמה היא החשש שהצופים יבלבלו אותה עם המציאות וזאת משום שדמויות מוכרות מה-BBC הופיעו בה כעצמם. אנדרו מאר הוא פנים מוכרות בתור מבקר פוליטי שמארח בתוכניתו The Andrew Marr Show שרצה ב-BBC One מאז 2005, אותו ערוץ בו שודר "שומר הראש", פוליטיקאים בכירים ושאר אנשים שעולים לכותרות. בסדרה הוא משחק את עצמו מארח ומראיין את שרת הפנים, ג'וליה מונטגיו, בנוגע לחוק שהיא מקדמת. ההופעה שלו פתחה דיון על הטשטוש בין מציאות לבדיה ועל הסכנה שבטשטוש שכזה בעולם של פייק ניוז. ומשום שהדיון הגיע אפילו למהדורות החדשות מאר החליט להגיב על ההחלטה שלו לקחת חלק בדרמה במאמר שכתב לגארדיאן. הוא מציג מספק נימוקים. אחד מהם הוא האפשרות לעבוד עם ג'ד מרקוריו, הכותב, ולחזות בעצמו ב"מאחורי הקלעים" של ההפקה. "אם צ'כוב או איבסן היו מציעים לכם לקחת חלק במחזה החדש שלהם, לא תגידו לא, נכון?" סיבה נוספת שהוא מציג הוא העובדה שעל אף שהדרמה היא פרי דימיון היא לא נפרדת מהמציאות ולא סגורה בבועה משל עצמה. הדרמה עוסקת בנושאים שגם המציאות עוסקת בהן, מעלה אותן לדיון, אולי אפילו מביאה קהל נוסף לדיון ובכך עוזרת לקדם ולפתח מעורבות. לטענתו, הצופים מודעים לכך שזאת דרמה, ולו היו בוחרים בשחקן לשחק את התפקיד שלו הדבר היה מוזר עוד יותר. ככה לפחות הצופים יכולים ליהנות מהשעיית האמון בצורה טובה יותר. ואולי נקודה אחרונה מהנקודות שהוא מעלה, המטרה של הסדרה לא הייתה לבלבל את הצופים או לגרום להם להאמין שהדרמה היא המציאות. לו הייתה זאת הכוונה של הכותב והיוצרים, הייתה בכך בעיה אתית ועל כן הוא לא היה נותן לזה יד. דוריאן לינסקי מה- News Statesman, מצטרף לדיון ומציין שזאת לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שהבדיה והמציאות מטשטשים ומזכיר את שידור הרדיו של אורסון ויילס על הפלישה ממאדים שיצרה פאניקה קלה בקרב המאזינים. כמו אז, גם היום, השאלה היא האמון בתקשורת (או היעדרו) שכן "קל לנו יותר להאמין לבדיה כשהמציאות עצמה לא נראית לנו מציאותית". בכך הוא מזכיר את החשיבות של מודעות ושל "אוריינות מדיה" בבואנו לשפוט תוצרים טלוויזיוניים לאורך ההיסטוריה וגם כיום.

 

סקירת ספרות – "סערה בכוס תה: הפיסיקה של היומיום" מאת הלן צ'רסקי

שלוש מערכות תומכות בחיים שלנו: הגוף שלנו, הכדור שעליו אנחנו חיים, והחברה. לכאורה, הקשר ביניהם לא גדול. אבל שלושת הדברים הללו חולקים הרבה מן המשותף, כללים בסיסיים שנכונים לכל האורך, כללים של פיסיקה. הממ… פיסיקה… כמה מאיתנו זוכרים משהו משיעורי הפיסיקה בבית הספר? מצד שני, כולנו יודעים שאם אנחנו מחזיקים כוס תה ומנסים ללכת בזריזות מהמטבח חזרה לאזור העבודה שלנו, יש סיכוי גבוה שהתה יישפך. למה? ובכן, על כך ועוד בספר "סערה בכוס תה – הפיסיקה של היומיום" מאת הלן צ'רסקי.

51skbwOxaLL._SX323_BO1,204,203,200_

ד"ר הלן צרסקי היא פיסיקאית חוקרת ימים. במקור ממנצ'סטר, בוגרת קיימברידג' וכיום מלמדת בקולג' האוניברסיטאי של לונדון (University College London), ואל הספר שלה הגעתי דרך ההרצאה שעשתה ב-TED. משהו בחיבה, בסקרנות ובהתלהבות שלה מהפיסיקה ומהעולם הסובב מדבק. הרצון העמוק שלה לשנות את התפיסה הפופולארית של פיסיקה כמשהו שמקומו במעבדות מוארות ניאון באקדמיות או מכוני מחקר מעורר הערכה. לא כל בוגר קיימברידג' שש לחלוק את ידיעותיו עם הציבור הרחב ולהפוך את התחום שלו לנגיש ומובן. אז כמובן, יש דברים שאנחנו, ההדיוטות, לא נבין. אבל יש כמה עקרונות שאפילו אנחנו נבין, ולא רק זה, אלא נוכל לעשות את הניסוי במטבח שלנו (מה שנקרא, תנסו את זה בבית….).

C19ymTrtHkS._UX250_

הלן צ'רסקי

הספר שלה עובר על 8 עקרונות פיסיקליים בסיסיים: חוקי גז, כבידה, צמיגות ומתח פנים, השאיפה לאיזון, גלים, אטום ואלקטרו-מגנטיקה. כל פרק מוקדש לעקרון אחד והיא נותנת בו הסברים ודוגמאות מהטוסטר של המטבח, סיבוב ביצה (כדי לבדוק אם היא קשה או רכה) וקומקום וכוס תה, ועד מערכות ניווט מתוחכמות, החשמל שזורם בכבלים שבקירות הבית והויי-פיי שאנחנו כבר לא יכולים בלעדיו.

הכתיבה שלה זורמת, מתובלת בדוגמאות קלות להבנה ולהזדהות, ומתובלות במגוון החוויות השונות ומשונות שאספה במהלך השנים. בתשובה לשאלה "איך הגעת עד הלום?" באחד הראיונות, ענתה שכמובן העניין היה כרוך בהרבה עבודה קשה, אבל גם בסקרנות ומוכנות לכל מיני התנסויות ואתגרים שלאו דווקא עמדו כמדרגה בדרך לאנשהו. חלק מההתנסויות שלה (כמו השתתפות בתחרויות ימי ביניימיות) נבעו פשוט מהרצון לחוות חוויות. זה בהחלט עוזר כשבאים לכתוב ספר מדע פופולארי. בסופו של דבר, בין כל ספרי העיון, שווה לעיין גם בספר שלה. מבטיחה לכם, פתאום אתם תשימו לב להרבה יותר דברים מסביב.

אחרי 20 שנה – הארי פוטר: הסרטים

בימים העתיקים של חטיבת הביניים, בזמן שחברי לכיתה כילו את זמנם בקולנוע, אני ביליתי את זמני בקריאה. בהפסקות בפינה מוארת אך נסתרת בספרייה, בשיעורים משעממים עם ספר פתוח על ברכי מתחת לשולחן, צוללת מעולם הגיאוגרפיה והשירה המדוכדכת אל מחוזותיה של נובה סקוטיה, הארץ התיכונה או דרום ארה"ב לאורך המיסיסיפי. ואם במקרה יצא סרט מבוסס ספר וחברי היו שואלים אותי אם צפיתי בו התשובה הקבועה הייתה "קראתי את הספר" שאמנם נאמרה בטון מלא חשיבות עצמית ומעט התנשאות מעל אלה שלא קראו, אבל גרר לרוב מבטים זהים מצד אלה שלא קראו את הספרים אבל צפו בסרטים.

הפתיחה הארוכה והנוסטלגית הזאת באה לבסס את היותי אשת ספר שמאמינה בכל ליבה ש-400 עמודים כתובים היטב עדיפים על שעתיים של עיבוד קולנועי ויסכימו איתי כל אלה שהתאכזבו מתישהו מעיבודים קולנועיים. עיבודים כאלה מוגבלים בזמן מסך ואילוצים טכניים שספרות חופשיה מהם. הדבר גורר שינוי מהותי של הסיפור, הפשטה שלו (לעיתים עד כדי רידוד) ולרוב החסרה של כל החלקים הטובים… 😛

HARR

איך מרגיש סרט יחסית לספר….

אם עקבתם אחרי הבלוג, אתם כבר יודעים שאת ספרי "הארי פוטר" קראתי לראשונה כשהייתי בת טיפש-עשרה, בתקופה שבה היינו צריכים לחכות עד שיצא הספר הבא ויתורגם, ואז לחכות שיגיע לספרייה הבית-ספרית וככל הנראה גם לחכות שהוא יוחזר על ידי תלמיד זריז יותר מאיתנו. כמו כולם, גם אני קראתי אותם בהנאה רבה. אבל בניגוד לחלק מחברי לספסל הלימודים, הם לא הפכו אותי לפוטרהאד. ומשום שלא הייתי פוטרהאד, וגם מכמה סיבות נוספות, לא צפיתי בסרטים של הארי פוטר כשיצאו, והסרט היחיד שכן ראיתי עד עכשיו היה הסרט הראשון אותו הצלחתי לתפוס כששודר בטלוויזיה. אני מציינת את זה כסוג של גילוי נאות שמן הראוי לעשות כשאני באה לכתוב על הסרטים של הארי פוטר עכשיו, ב-2018, כמעט 10 שנים לאחר שיצא הסרט האחרון בסדרה. אז לאחרונה השלמתי את כל שמונת הסרטים של הארי פוטר ונהניתי. כן, נהניתי. ככל הנראה העובדה שהספרים לא היו טריים מדי בזיכרוני סייעה בידי ליהנות מהסרטים. הצלחתי להימנע מההשוואה הבלתי נמנעת וכמעט לא רצונית שאנחנו עושים כשאנחנו צופים בסרט שמבוסס על ספר שאנחנו אוהבים.

הסרטים לא חפים מטעויות ובעיות. המדיום של הקולנוע נותן כלים שונים מהמדיום של הספרות, והטעות הראשונה (ואולי הטראגית) הייתה לנסות ולהעביר את הספרות כמו שהיא אל הקולנוע. התוצאה היא ניסיון מעורר רחמים לדחוס 400 עמודים לשעתיים ומשהו של סרט. נדמה שמרוב רצון להעביר את הסצינות החשובות, או הרגשות העיקריים בסדרה, ההקשרים בין הסצינות הלכו לאיבוד. יש קפיצות מידע שלא ברור כיצד הגענו אליהן (איך הארי ידע על אבן הביזור? אה, לא בסרט….) ומשפטים שנאמרים לא על ידי הדמויות שאמרו אותן בספר (אהמ, מה קרה לכל הטקסט של רון?). במקום לבנות סרט עם הגיון פנימי שעובר אולי לא על כל הדברים החשובים בספרים אלא על עיקרי הסיפור המרכזי הם ניסו להעביר מספר התפתחויות במספר סיפורים שההקשרים ביניהם נעלמים. קריאת הספרים טרם הצפייה היא חרב פיפיות. מצד אחד היא נותנת את המידע הנחוץ כדי להבין את הקפיצות הלוגיות בסרטים ועונה על מספר לא קטן של שאלות. מצד שני, אם הספרים טריים במוחכם סביר להניח שהסרטים יסבו לכם יותר עוגמת נפש מהנאה.

מבחינה סיפורית, הסרטים שינו לא מעט, הפכו חלק מההתרחשויות בספרים למוחצנות יותר (כמו הסצינה של הקרב האחרון בין הארי לוולדמורט) ואף הוסיפו סצינות שלא קיימות במקור הספרותי (משום מה בעיקר סצינות ריקוד). אבל שימוש נכון במדיום הקולנועי, גם אם הוא מוסיף לעיתים דברים שהספרים לא כוללים, או שהספרים רק רמזו עליו יכול להוסיף לסיפור שכן ניתן, באמצעים הקוליים-ויזואליים של המדיום למלא פערים ולהעביר משמעות עמוקה שלא נזדקקה למילים. אחת מהסצינות האלה היא סצינת הריקוד באוהל של הארי והרמיוני בסרט האחרון. רון עזב בטריקת הבד של האוהל, מלחמה גועשת מסביב, הארי והרמיוני רחוקים מכל האנשים שהם אוהבים, לבדם מול העולם האפל שבחוץ. ברדיו מתחיל להתנגן שיר והארי לוקח את ידה של הרמיוני ומשכנע אותה לרקוד, ריקוד של חברים טובים שדואגים זה לזה. גם אם זה לא פותר את בעיותיהם, זה משפר מעט את ההרגשה שלה. Mission Accomplished. אבל השימוש המעניין ביותר בסצינה הוא דווקא הפסקול. השיר ברדיו מתחיל כשיר ברדיו, עובר כשיר של הפסקול לזמן הריקוד (ובכך מקיף אותם בבועה נפרדת מהעולם שבחוץ) וחוזר לשיר ברדיו כשהריקוד מסתיים (חזרה למציאות). מילות השיר, O Children של ניק קייב, הן פנייה של המבוגרים אל הילדים שבה הם מספרים על העולם האכזר והאלים שבחוץ שהמבוגרים אחראים עליו. המילים מתכתבות יפה עם העלילה משום שזהו אכן המצב, המבוגרים הביאו למלחמה שבה הילדים נאלצו להתבגר מהר ולהילחם גם. הבקשה של המבוגרים, לשמוח, נראית מיותרת, מאולצת, ונדמה שהילדים הופכים להיות התקווה האחרונה והיחידה של העולם. שימוש נכון במדיום ובפסקול (גם אם ניתן להתווכח על הצורך בתוספת הזאת) מאפשר העברת משמעות סמלית בלי הצורך בשיחה.

הסרטים הם נקודת פתיחה לדור של ילדים שרגילים למסכים, שרגילים ל"טוב מראה עיניים", ושלא רגילים לקרוא וכבר יצא לי לפגוש כמה שצפו בסרטים קודם, התאהבו, והלכו לקרוא את הספרים. כן, עבור מי שקרא את הספרים, עבור מי שגדל על הספרים, היפוך הסדר עלול להיראות מוזר, חילול קודש ממש, אבל בינינו, במאבק לגרום לצעירים של היום לקרוא כל האמצעים כשרים (סליחה על שאני נשמעת בת מאה…. 😛 ). נוסף על כך, הסרטים של הארי פוטר מציגים לקהל הרחב כמה וכמה מהשחקנים הידועים והטובים ביותר של אנגליה. אלן ריקמן, ג'ולי וולטרס, ג'ון הארט, דייויד בראדלי, דייוויד טננט, קנת' בראנה, הלנה בונהם קרטר, ג'ון קליז ודאם מגי סמית' שגילתה שפתאום קהל שלם של בני אדם קטנים מזהים אותה (גם אם לפעמים לוקח להם קצת זמן…). גם אם השמות שלהם נעלמו מעיניהם של הצופים הצעירים, הפרצופים שלהם הפכו להיות מוכרים. בפעם הבאה שהם נתקלים במי מהם בקולנוע או בטלוויזיה זה כבר לא יהיה "מי זה בכלל?" אלא "אה! הוא/היא היו בהארי פוטר!"

גם אם הסרטים לא מושלמים (וכאמור אין עיבודים מושלמים), ניתן ליהנות מהם די בקלות. העולם הויזואלי המפורט, פרי יצירתה של רולינג, אבל בעיקר יצירתם של המעצבים הגרפיים של הסרטים, מירפורה מינה ואדוארדו לימה (הידועים כצמד מינלימה) מפיח רוח חיים בספרים שמוסיפה להם נופח קסום ומקיימת פאנדום וקוספליי רחבים וחוצי תרבויות. מספיק לראות ילד כבן 12 בתלבושת גריפינדור באחת מתחנות הרכבת התחתית בלונדון כדי להכיר בכך שכוחו של עולם הקסם הויזואלי גדול ויש לו מקום של כבוד. גם אם אני עדיין, ככל הנראה, אעדיף את הספרים. 😛

P80511-142007.jpg

קנת' בראנה (בתפקיד גילדרוי לוקהרט) נהנה מתשומת הלב

הסקס הוא בעקב – קינקי בוטס

צ'רלי פרייס הוא בן למשפחת מייצרי נעליים לגברים אבל הוא לא מעוניין לרשת את העסק, ומעדיף לעבור עם אהובתו ללונדון. רוצה הגורל והוא נאלץ לחזור לעיר הולדתו נורת'המפטון ולמפעל רק כדי לגלות שהעסק עומד בפני פשיטת רגל. מה לעשות שאיש אינו רוצה עוד נעליים איכותיות שמחזיקות שנים? בעודו תוהה מה לעשות עם חייו הוא נתקל במקרה בגברת מאוד מיוחדת: דראג קווין העונה לשם לולה (כי ככה קוראים לה). משם, מה שנקרא, הכל היסטוריה. השניים מחליטים לשתף פעולה ולייצר מגפיים על עקב גבוה לדראג קווינס. או כמו שאומר צ'רלי "המפעל הזה ייצר נעלי גברים במשך דורות. עכשיו אנחנו נייצר מגוון נעליים למגוון גברים".

לקינקי בוטס (Kinky Boots) יש את כל המרכיבים של סיפור טוב. גיבור הססן, מצב קיומי לא צפוי, אתגר לא פשוט, שינוי לא קטן, וניצחון גדול. זאת כנראה הסיבה שהסיפור האמיתי על מפעל הנעליים בנורת'המפטון הפך לסרט דוקומנטרי ב-BBC, עובד לסרט עלילתי ב-2005 ולבסוף למחזמר מצליח על במות הברודווי והווסט אנד מאז 2012. לקח למחזמר קצת זמן לצבור קהל ולזכות בהערכת המבקרים, אבל ברגע שנוצר הקליק, המחזמר זכה בפרסי אוליביה וטוני ואף תורגם והוצג במדינות שאינן דוברות אנגלית כמו יפן וקוריאה עם שחקנים ידועים ואהובים דוגמאת מיורה הארומה (Miura Haruma) וטפאי קויקה (Teppei Koike).

אבל קינקי בוטס הוא לא רק מחזמר כיפי, הוא דרך כיפית לדון בכמה מהנושאים המדוברים בשנים האחרונות: גבריות, מגדר, קבלת השונה, קבלת העצמי, תעוזה ויזמות. "אם אתה רוצה לומר לאנשים את האמת, תצחיק אותם, אחרת הם יהרגו אותך" אמר אוסקר וויילד וצדק. הנושא של מגדר הפך בשנים האחרונות לאחד הנושאים החמים והשנויים במחלוקת שנגרר לא פעם למהלומות מילוליות ברשתות החברתיות (ולאלימות פיזית מחוץ להן). אבל המחזמר מצליח לדון בו מבלי להיות מעיק, דידקטי, או לתת הרגשה כאילו דוחפים לך תרופה מרה לגרון. הקיר הרביעי נשמר ונשבר לסירוגין ולעיתים הקהל הוא הקהל של לולה במועדון, שבא לצפות בה כדי "להרגיש נורמלי בהשוואה" ולעיתים הוא הצופה מן הצד שמציץ על הדמויות על הבמה. המשחק עם הקיר הרביעי מאפשר לפנות לקהל כשרוצים, אבל לא להרצות לו ולחנך אותו. כמו כל סיפור טוב, המסר עובר ומחלחל טוב יותר אם לא כופים אותו על הקוראים.

אם נישאר רגע בתחום הניתוח, סוגיה מעניינת שמתפתחת היא השאלה "מהי גבריות?". האם גבריות היא היכולת להתאבק, לשתות בירה בכמויות וידיים מלאות גריז, או שזאת מחוייבות, היכולת להתחשב, להקשיב ולתמוך? כשדון, אחד העובדים במפעל מסרב לקבל את השינוי שצ'רלי מנסה לקדם (מגפיים נוצצים לגברים??? איפה ראיתם דבר כזה???) ובטח ובטח מסרב לקבל את לולה, הוא ולולה מתערבים: כל אחד מהם ייתן לשני משימה שלדעתו תוכיח "מי הגבר-גבר". המשימה של דון היא התאבקות ואילו המשימה של לולה לדון היא "לקבל מישהו כפי שהוא". אני יודעת מה חשבתם עכשיו. חשבתם "אה, נו ברור. בסוף דון יקבל את לולה כמו שהיא, כמה צפוי!". טעות בידכם. כי דון ילמד לקבל מישהו אחר כפי שהוא…. אבל ספוילרים עד כאן.

אז גבירותיי, רבותיי ואלה שטרם החליטו, בפעם הבאה שאתם בלונדון או ניו יורק ומתלבטים לאיזה מחזמר ללכת הפעם, שווה לבדוק את קינקי בוטס. אני מבטיחה לכם שאחריו תרצו לנער את האבק מהמגפיים על עקב שקניתם מתוך דחף רגעי והתביישתם לנעול…. וגם אם לא, לפחות השירים, שכתבה לא אחרת מאשר סינדי לאופר, יתנגנו לכם בפלייליסט עוד הרבה זמן…

אחרי 20 שנה – הארי פוטר: הספרים

גילוי נאות: הפעם הקודמת שקראתי את סדרת ספרי הארי פוטר הייתה כשהם יצאו אי שם בסוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000, אבל יחד עם ההתלהבות שאחזה בי כמו בכל הקוראים של התקופה, ולמרות ההנאה שבקריאתם, הם לא הפכו אותי לחובבת הז'אנר או לפוטרהאד. מבחינתי הם היו פשוט עוד ספרים כיפיים ברשימת הקריאה הגדולה שהייתה לי כמו אז גם היום. הייתי מה שנקרא "תולעת ספרים" והם פשוט היו בתפריט. וקראתי. אהבתי את הספרים הראשונים (ולפני שאתם שואלים, אז את השלישי במיוחד), אבל מהספר הרביעי הם נהיו כבדים (תרתי משמע). ענני המלחמה מול זה-שאין-לנקוב-בשמו שהחלו להתאסף מעל עולם הקוסמים העיקו על הנפש הטינייג'רית שלי שגם אם לא חיבבה במיוחד ספרי נוער קלילים ומטופשים, בכל זאת העדיפה ספרות שלא נשמעה לה כאילו נלקחה משיעורי ההיסטוריה על עליית הנאצים לשלטון ותיאוריות הגזע. זאת הייתה התקופה שבה גמעתי בשקיקה את הקלאסיקות. אז עוד לא ידעתי שהארי פוטר תהיה אחת מהן.

קלאסיקה, לפי ההגדרה של אחת המרצות לתרגום ספרות ילדים באוניברסיטה, היא ספרות שחוצה מיקום וזמן, וסדרת הספרים של הארי פוטר בהחלט הצליחה להפוך לקלאסיקה. היא הפכה לכזו לא משום שהם חוגגים כריסמס ואיסטר ומדברים אנגלית בריטית שהתרגלנו שהיא השפה של הקלאסיקות. גם לא בגלל שהיא לוכדת את הדימיון ונותנת לו כנפיים, חלומות על המכתב מהוגוורטס, ינשופים שמביאים דואר ויודעים למצוא אותך בכל מקום ושרביטים שבוחרים אותך. היא הפכה לכזו משום שבין כל הדברים הקסומים האלה היא מעגנת בתוכה עקרונות אנושיים שחוצים תרבויות ושפות. וזה, האנושיות שבספרים, מה שהופך את הסדרה לקלאסיקה שמהדהדת סביב העולם.

P71215-163711

שולחן עם ספרי הארי פוטר בשפות שונות

נקודות זכות כמובן יש לתת לסופרת, ג'יי קיי רולינג. היכולת שלה לכתוב סיפור בשפה שהיא בו בזמן יומיומית ועם זאת מתובלת במילים חצי מומצאות ששורשיהן בלטינית או יוונית הופכת את השפה למרובדת ולכזו שתמיד יש מה לגלות בה. היכולת שלה להפוך לשלה מסורת ארוכת שנים של חקר בלשנות, בוטניקה, אסטרולוגיה, אסטרונומיה, זואולוגיה, היסטוריה ומסורת ארוכת שנים של הקסום, ולשלב אותם באופן שאינו מרגיש מאולץ או דידקטי מדי הופכת את הספרים לנוחים וזורמים לקריאה. אבל על כך באחד הפוסטים הבאים…

העולם של רולינג אינו מורכב ויש שיגידו אפילו פשטני. קל יחסית לדעת מה טוב ומה רע. זה לא אומר שלעשות את הדבר הנכון הוא דבר קל ובהחלט לא אומר שכולם עושים את מה שנכון. להפך, הדמויות הכה אנושיות של רולינג טועות לא פעם בין אם מתוך תפיסת עולם מוטעית, כעס רגעי או נקמנות גרידא. הדמויות המורכבות, אלה שאי אפשר לסכם ולקטלג במילה אחת, הן שהופכות את הספרים האלה למרתקים. הדמויות העיקריות לעולם אינן "רעות" או "טובות" בלבד. סנייפ, סיריוס, דמבלדור, כמובן, אבל גם הארי, רון והרמיוני, השילוש הקדוש של הסדרה, אינם חפים מחסרונות. הטינייג'ריות המיוסרת של הארי-"אף-אחד-לא-מבין-אותי" יכולה לשגע פילים, הרמיוני עולה על העצבים בתור know-all  וחוסר הביטחון העצמי של רון גורם לנו לעיתים לרצות להעיף לו סטירה מצלצלת ולהגיד pull yourself together, young man. אבל זה בדיוק מה שהופך אותם לדמויות שניתן להזדהות איתן.

בסופו של דבר, הארי פוטר הוא ספר התבגרות, coming of age. ילד יתום שמגלה בגיל 11 שיש עולם שלם שונה מזה שהוא מכיר ושהוא שייך אליו, שלאט לאט מגלה את המקום שלו ותפקידו בעולם הזה ויותר מזה, מוכן לקחת על עצמו את התפקיד. אנחנו גדלים יחד עם הארי מספר לספר, מתבגרים יחד איתו, מגלים יחד איתו רבדים נוספים של העולם ומתוודעים יחד איתו למורכבות שלו. השנאה שלנו לסנייפ ומעלליו מקבלת תפנית עם התגלית בספר השביעי וגם אם לא גורמת לנו לסלוח לו על שישה ספרים של התאכזרות להארי לפחות מביאה אותנו להבנה מורכבת של דמותו. ההערכה שלנו לדמבלדור הולכת ונסדקת כמו האמונה של הארי, יחד עם הארי, בדומה אולי להתפכחות של ילדים מההאדרה של הוריהם. היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, היכולת לעשות את הדבר הנכון גם אם המחיר עליו גבוה, האומץ לעשות את הדבר הנכון והיכולת לפתוח את הלב ולסמוך, כולם דברים שלומדים, בתקווה, תוך כדי התבגרות.

רולינג מצליחה לתאר בפירוט שובה לב את העולם הפנימי של הילדים הטינייג'רים על כל מגוון הרגשות האנושי. אהבה לסוגיה, כמובן, אבל גם שנאה, קנאה, כעס, חוסר אונים, הכרת תודה, תחושת חשיבות עצמית, אשמה, עלבון, רחמים, נדיבות, סליחה, הערצה, סלידה, חוסר בטחון…. אנחנו חווים עם הארי את כל הקשת ולכולם יש מקום. בימים שבהם אנחנו מתקשרים באימוג'י ועסוקים בליצור מצג של "הכל דבש" שיכנס לאורך של סטטוס קריא בפייסבוק, כמה חשוב לתת מקום גם לרגשות השליליים ולאפשרויות השונות להתמודדות איתם. יש לא מעט דוגמאות של דמויות שמתמודדות עם כעס, קנאה או עלבון בדרכים לא אפקטיביות החל מבריחה מאחריות וכלה בנטירת טינה ארוכת שנים שפוגעות לא רק בפוגע אלא גם בנוטר הטינה. זה בסדר לכעוס, להתעצבן, לעיתים אפילו לומר דברים לא במקום, או להפך לומר דברים במקום אבל שהאחרים מעדיפים לא לשמוע. אבל חשוב לדעת לסלוח. לדעת להביט קצת מעבר לעצמך ולראות ולהבין את האחר. לדעת להניח את העניינים האישיים בצד ולהביט בתמונה הגדולה. ההבנה הזאת היא אחד הסימנים של התבגרות. לקיחת האחריות על עצמך מחד והיכולת לא להיות קטנוני מאידך. זה מה שהארי לומד ובתקווה אולי, גם אנחנו איתו.

על אף שהספרים נתפסים כספרות נוער, הדיונים הרבים בקבוצות הפייסבוק השונות וההרצאות הרבות בכנסים השונים מעידים על כך שגם כעבור 20 שנה תמיד יש משהו לגלות. יש בה מגוון שלם של דמויות עם אופי שונה ותפיסות שונות על החיים, מרבית הדמויות בה מורכבות וניתנות לפירוש מכל מיני בחינות מה שהופך את הדיונים למרתקים ופורים. המבוגרים אולי יעריכו גם את הביקורת החברתית והביקורת על משרדי הממשלה והתקשורת שרולינג מציגה דרך הדמויות בספרים (שרי הקסמים וריטה סקיטר), בדרך הכל כך מוכרת מהספרות לדורותיה של העברת ביקורת דרך הרחקה של מושא הביקורת מהמוכר אל המרוחק. "משהו רקוב בממלכת דנמרק" (חלילה לא בבריטניה).

ספרות טובה היא ספרות מרובדת וככזו היא יכולה להתאים לכל גיל. יש דברים שנאהב ונבין בגיל הנעורים ויש דברים שיהדהדו בנו כשנקרא כמבוגרים. בקריאה הראשונה אהבתי את הספר השלישי מכל הסדרה וככל שהספרים הפכו לכבדים יותר בנושא ובמשקל כך חיבבתי אותם פחות ואת השביעי כמעט שסיימתי מתוך כורח בלבד. בקריאה השנייה, עכשיו, כשעברו אי אלו שנים מאז וגם אני התבגרתי, אני מוצאת דווקא את הספרים האחרונים, את הפינאלה, מרתקים יותר משם ששם דברים מתחילים להתבהר מחד אבל גם להוכיח את מורכבותם מאידך. בכך כוחה של סדרת הספרים ובשל כך היא קלאסיקה, שגם אם בעיני אחדים עדיין איננה עומדת באותו מדף כמו טווין, או אוסטן או טולקין, רק תנו לה קצת זמן והיא תעמוד שם.

1212389048_4

מקור: גוגל.

 

מאוחדים – 60 שנה אחרי

ב-6 בפברואר 1958, לפני שישים שנה, התרחש אחד האירועים הזכורים ביותר בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד. זה לא היה זכייה בגביע או אליפות, זה היה אסון. באותו יום, מטוס עם הקבוצה שהמריא ממינכן בחזרה לאנגליה התרסק. 8 חברי הקבוצה שלושה חברי צוות ממנצ'סטר יונייטד ומספר כתבי ספורט נהרגו. 8 מתוך 10. כמעט כל הקבוצה.

זאת הייתה הקבוצה הראשונה שגדלה במועדון, על אף שלא כולם גדלו במנצ'סטר. נערים צעירים ששיחקו כדורגל בשכונה, הפכו להיות קבוצת נוער וגדלו להיות קבוצת הבוגרים של מנצ'סטר יונייטד. הם זכו לכינוי "התינוקות של באזבי" (Busby Babes) על שמו של מאט באזבי שמצא והחתים אותם. כשבאזבי, שהיה בעברו שחקן במדי מנצ'סטר סיטי וליברפול, לקח על עצמו לנהל את הקבוצה ב-1945 היא הייתה במצב קשה. שנות השלושים השאירו אותה על סף פשיטת רגל וההפצצות של הגרמנים הרסו את המגרש של יונייטד והם חלקו מגרש עם מנצ'סטר סיטי היריבה. למרות ההצלחות של הקבוצה (גביע ב-1948), הקבוצה הלכה והזדקנה, ובאזבי ראה הזדמנות להזרים קצת אנרגיה צעירה למערכת. לאט לאט התחלפו השחקנים בקבוצה. הגיל הממוצע של הקבוצה החדשה היה 22  והיא הביאה כבוד גדול למועדון במשחקים וזכיות – אליפות בעונה 1951/2 לראשונה מזה 4 שנים.

עבור עיר הפועלים, כדורגל הוא בילוי נפוץ. המועדון הוא הגאווה של האנשים אבל הוא לא מעליהם. הוא גדול יותר אבל מורכב מהם. הוא חלק ממארג החיים של מנצ'סטר. השלם גדול מסך חלקיו, אבל בלי חלקיו הוא לא היה שלם. האסון אמנם היה של מנצ'סטר יונייטד אבל הוא היה גם אסון של העיר, אסון של הכדורגל ואסון של אנגליה. היו שאמרו שהמועדון ספג מכה אנושה. הליגה האנגלית הציעה למנצ'סטר יונייטד לקחת הפסקה ולסגור את המועדון זמנית. המועדון היה על סף פשיטת רגל, לא היה כסף לשחקנים חדשים אבל דווקא בשעה הקשה הזו המועדון היה חייב להמשיך. כך ציווה המנהל שלה, מאט באזבי. ג'ימי מרפי, יד ימינו של באזבי, לקח את המושכות לאחר האסון ו-10 שנים בלבד אחריון מנצ'סטר זכתה בגביע האלופות.

בשנת 2011 יצא הסרט "United" שמגולל את סיפורה של מנצ'סטר יונייטד והאסון שפקד אותה ב-1958. הסרט עוקב אחרי הסגן מנהל של הקבוצה, ג'ימי מרפי (דיוויד טננט) והשחקנים שלה אבל הוא לא סרט אישי במובן של דמות אחת או שתיים שתופסות את מרכז הפוקוס של העלילה על אף שתפקידו של ג'ימי ושל השחקן צ'רלטון משמעותי יותר משל אחרים. ההפך הוא הנכון. כמו משחק כדורגל טוב שבו לכל אחד יש תפקיד וזה המארג של הקבוצה הוא שהופך אותה למה שהיא, כך גם הסרט. יותר משהסרט מתמקד באנשים המיוחדים שהרכיבו את המועדון באותה תקופה הוא מתמקד במועדון, ברוח של המועדון ובתחייה שלו מהאסון לאחת הקבוצות הטובות באנגליה ובאירופה.

הסרט הוא בעיקרו סרט על התמודדות עם אסון ואיך ספורט, ובמקרה הזה, כדורגל יכול להוות גורם מציל ומאחד. הוא נוגע בכל השאלות והתהיות שמלוות אנשים ששרדו אסון. תחושת האשמה (באזבי, שהתעקש לשכור את המטוס הפרטי כדי להביא את הקבוצה לאנגליה בזמן למשחק ליגה), תחושת האשמה של השורדים (שני חברי הקבוצה ששרדו את ההתרסקות, שניהם חזרו לשחק בקבוצה אחר כך) וכמובן המנהל ג'ימי שהתיישב למרר בבכי במדרגות בית החולים בארץ זרה ותהה איך ממשיכים אחרי זה. אבל הם מצאו את הכוח להמשיך, כי לחדול היה אומר להוסיף עוד שמות לרשימת המתים. עבור השוער הארי גרג, הכדורגל היה ההצלה שלו, הדבר היחיד ששמר על השפיות שלו לאחר האסון.

אבל המשפט החשוב ביותר שאומרת דמותו של ג'ימי הוא "איך שנהיה בעתיד יתבסס על איך אנחנו מתנהגים היום" ("How we are in the future will be founded on how we behave today"). ראשית, משום שהייתה זו ההחלטה של מנצ'סטר להמשיך שהביאה את המועדון להצלחות שלו. הכדורגל הפך להיות המוקד של האנרגיה, מטרה, לזכר ההרוגים, לטובת המועדון ולטובת העיר. לולא התעקשו להמשיך, ספק אם היו מגיעים למעמד אליו הגיעו. שנית, כדורגל, כמו כל ספורט אחר, ואולי יותר מאחרים הוא ספורט של אמוציות. היציעים המודרניים (ואולי גם הישנים) מלאים בכינויי גנאי וקללות כנגד הקבוצה היריבה ולא מעט אלימות לסוגיה. אבל כמו כל דבר, זה עניין של החלטה. כדורגל יכול להוות מוקד הזדהות, כוח, רוח והוא יכול להיות סיבה לכוחנות ופלגנות. ההחלטה היא בידי המועדון והמעריצים. מה שהמועדון יהיה מחר, תלוי במה שיעשה היום. נקודה למחשבה.