המסך הקטן: גירי/האג'י – סקירה

אבן נזרקת למים בלונדון והאדוות מגיעות לטוקיו. צעיר יפני בן דודו של מאפיונר ידוע, נרצח עם חרב יפנית בבניין בלונדון. החרב היפנית הספציפית שתקועה בגבו לא נראתה מאז שאחיו של הבלש קנזו מורי נעלם לפני שנה. אבל הנה, האח שנחשב כמת חוזר פתאום מהמתים. מורי נשלח ללונדון כדי למצוא אותו ולהביא אותו לדין ביפן ובאותה הזדמנות למנוע מלחמת כנופיות שכן האח עבד עבור מאפיונר אחר וכולם יודעים שחיסול של מקורב לכנופית יאקוזה אחת תמיד גורר אחריו חיסול של מקורב לכנופיה אחרת אלא אם הנושא נפתר בצורה מכובדת… מורי מגיע ללונדון לחפש את אחיו ומוצא את הגורל שלו הולך ונשזר בגורלות של אנשים נוספים כמו רשת קורי עכביש שאיש אינו יודע אם יצאו ממנה וכיצד.

גירי/האג'י (Giri/Haji) היא הפקה משותפת של ה-BBC ונטפליקס.  שם הסדרה מהדהד דילמה שאיפיינה את התרבות של תקופת טוקוגאווה ביפן (1603-1868) ואולי במידה מסויימת עדיין מאפיינת את התרבות היפנית המודרנית. תוצרים תרבותיים רבים, בעיקר מחזות שונים, עסקו בדילמה שבין גירי (חובה) לבין נינג'ו (רגש). המעמדות החברתיים שהוכתבו מלמעלה עם  החובות והזכויות של כל מעמד בנפרד יצרו נוקשות שהובילה לא אחת להתנגשות בין החובות של המעמד לבין הרגש, בעיקר אהבה לבני מעמד שונה. גירי/האג'י מציג קונפליקט אחר – לא בין חובה לאהבה רומנטית אלא בין חובה לבושה או פגיעה בכבוד, ואם מחפשים נקודה מעניינת לניתוח, הרי ששם הסדרה מספק אחת שכזו. מה זה אומר על החברה שלנו שהדילמה שלנו איננה בין החובה שלנו, התפקיד שלנו, לבין אהבה, אלא בין החובה שלנו לבין הפגיעה בכבוד שלנו, בין חובה לבושה. האם בושה יכולה להיות מניע חזק כמו אהבה? וזה לא שאין אהבה בסדרה. יש. סוגים שונים שלה, רמות שונות. אהבה למשפחה, אהבה לבני זוג, אהבה שהפסידה לחובה, אהבה שהייתה והתקררה. אבל הדילמה העיקרית היא לא שם.

מימין לשמאל: וויל שארפ (רודני), קלי מקדולנד (שרה) וטקהירו הירה (קנזו).

גירי/האג'י היא סדרה מיוחדת, אבל הייחוד שלה לא נובע מה"מה" שלה, מהנושא שלה. בסופו של דבר זוהי סדרת מתח והעלילה די מוכרת. מתים שקמים לתחייה, חטאים ישנים שחוזרים לדרוש את עונשם, ויחסים שהולכים ונפרמים. אבל יש משהו ב"איך" שהיא בנויה שהוא עוצר נשימה. דבר ראשון, היא לא ממהרת. כמו מדיטציית זן היא לוקחת את הזמן, אבל לא גורמת לך להירדם. בכל רגע שרק נדמה שאולי עוד קצת ויעצמו העיניים נוחת מקל העץ של המאסטר ומזכיר לצופים לשמור על עירנות. יש בה מינון נכון של כל המרכיבים שהופך אותה למטעם לחיך והיא יוצאת דופן בשימוש שלה באמצעי הקולנוע. וכן, אמצעים קולנועיים זה המונח הכי מדוייק שאפשר למצוא לאופן שבו היוצרים משתמשים בכלים הויזואליים שהמדיום מאפשר. האסטטיקה שלה יפייפה, לעין וללב, ויש כמה סצינות שהן יצירתיות ואמיצות באופן יוצא מן הכלל, בייחוד כשמדובר בטלוויזיה. אחת כזו מגיעה לקראת הסוף. אבל עד כאן. אני לא מגלה לכם יותר.

גירי/האג'י היא לא סדרה פוליטית. אין בה ביקורת חברתית נוקבת על מצב החברה ביפן או באנגליה, על הכוח או היעדרו של רשויות החוק או ההשפעה של המאפיה היפנית על המשטרה. אין בה איזו התבוננות לתוך החברה הבריטית או הצגה של האקזוטיקה היפנית. באופן אולי יוצא דופן מהסדרות שעושות כותרות בשנים האחרונות אין בה הרגשה של ייאוש מתמשך מהעולם ומבני האדם שמאכלסים אותו ובסופה אנחנו לא נשארים עם פקעת הדוקה שיושבת לנו כמו אבן על הלב. יש בה, for a lack of a better word, אנושיות מורכבת, אבל בו בזמן גם פשוטה. יש בה דמויות קיצון ודמויות שבהרכב אחר של הגורל יכולנו להיות אנחנו. יש בה אוסף של אנשים שנפגשו במקרה ומצאו את עצמם הופכים לקבוצה, לאלומה מאוחדת כלשהי, אלומה שכמו שניפגשה במקרה, כך גם תתפזר. אבל בין לבין, יש בה משהו שנכנס ללב ונשאר שם. משהו שבאופן קסום, תופס משהו מאוד אנושי, חוצה יבשות ותרבויות, ואולי אפילו זמן.

חברים – אלבום האוסף

השיח המודרני מדבר הרבה על ההשפעה של הרשתות החברתיות על חיינו. מאשימים אותן ברעות חולות כאלה ואחרות, מדברים על השפעתן על המסחר והפוליטיקה, ועל רידוד של חברויות ומערכות יחסים, אל מול היכולת לשמור על קשר עם חברים רחוקים, ליצור קשר עם אנשים חדשים ולשתף בהווי היום יום ולחלוק דברים שאנחנו אוהבים עם אחרים. אבל על אף שספירת הלייקים והחברים הדיגיטלית היא תופעה חדשה, הרעיון של "ריכוז חברים" במדיה אחת אינו חדש ולמעשה שורשיו נעוצים כבר במאה ה-16 בגרמניה אז התפתח המנהג של "אלבומי חברות".

"אלובמי חברות" או בשמם הלטיני alba amicorum, כשמם כן הם, ספרונים קטנים (בערך בגודל A5-A6) שבהם חברים כותבים אחד לשני הקדשה, ציטוט, חתימה, ציור, שיר ואפילו תווים. הנושאים שהקטעים עסקו בהם נעו מהקדוש לדברי חולין, מציטוטים מהתנ"ך ועד שירי יין, מקטעי שירה יפה ועד בדיחות אישיות. באמצע המאה ה-16, כאשר המנהג רק התחיל, היו מצרפים את החתימות והתמונות לספרים קיימים, אבל עם השנים התחילו להקדיש ספרים עם דפים ריקים במיוחד לאלבומי חברות.

d75918718f

גודל ממוצע של אלבום חברים

בדומה לפייסבוק, גם אלבומי החברות התחילו בקרב הסטודנטים והתפשטו לאחר מכן לדיפלומטים, סוחרים ומוזיקאים. הסטודנטים אספו חתימות והקדשות מחברים לספסל הלימודים ומפרופסורים וכללו תיאורים, התייחסויות ודימויים של הלימודים אבל גם הפנאי באוניברסיטאות. בתמונות: שלושה סטודנטים מעשנים במעונות וקבוצה של סטודנטים שעסוקים במשחק שתיה. משום שסטודנטים נהגו להסתובב בין אוניברסיטאות באירופה, האלבומים כללו גם תמונות נוף ממקומות אחרים וכמובן גם הקדשות של חברים שפגשו במדינות השונות בהן ביקרו.

 

לעיתים יכלול האלבום "תמונת פרופיל", כלומר דיוקן (או דיוקן עצמי) ויהיה התאריך שבו התחיל האלבום (קרי: תאריך הצטרפות לפייסבוק). בדרך כלל יצרף בעל האלבום גם כיתוב או פניה ישירה לקורא בבקשה להוסיף משהו לאלבום. כריסטוף קארל קלאוזנר כתב "כתוב מה שיעלה על רוחך, התהילה שלך תהיה לנצח". רבים מהדברים שנכנסו לאלבומי החברות העידו על חלופיותם של החיים. חברים מהלימודים שאיתם לא נשמר יותר קשר, אנשים שפגשנו במסעות באירופה במדינות שאליהן לא נחזור. ועם זאת, אלבומי החברות שימור את שמותיהם של אנשים ואת ההקדשות שלהם לזמן רב יותר ממה שזיכרון אנושי בודד יכול, ובכך נתנו לכתובים חיי נצח. באחד האלבומים נראה אדם שמצייר את דיוקן חברו והכיתוב אומר "זיכרון קטן זה נועד להזכיר לעולמים לבעלי האלבום את חברו, פרנץ סטנגל מקולבינגן".

D2mj8pYX4AALCEX

זוג חברים לוחצים יד מעל לב מעשן. סימן לחברות.

האלבומים כללו מגוון של מדיה. היו כמובן חתימות, ציטוטים ושירים, אבל גם ציורים, הדפסים, רקמות, מגזרות נייר ואפילו תווים, כאשר הרעיון היה לפנות לכל חמשת החושים. למשל, תמונות של טבע דומם נועד להזכיר טעמים. חבר של גאורג פרידריך בנהיים כתב קטע מקאנון מכנסיית סנט פול וביקש ממנו לזמזם את המגינה כדי להזכיר לעצמו את אנגליה בה נפגשו השניים. על אף שאי אפשר היה לשתף לינקים ליוטיוב, מצאו בני התקופה דרך לצטט קטעים מוסיקה כדי להזכיר אירועים משותפים וחוויות משותפות.

add-ms-17487-f046r-1549386236

קאנון מקתדרלת סנט פול

הציטוטים והתוספות לאלבום סודרו בדרך כלל לפי המעמד של הכותב, כך שאחד האלבומים למשל כלל חתימה של מי שעתיד להיות המלך צ'ארלס הראשון, אבל חתימתו הייתה רק השניה משום שבאותה תקופה עוד היה נסיך, ולפניו הייתה חתימה של פרדריק החמישי, מי שהיה מלך בוהמיה. האלבומים הללו אמנם היו אישיים באופיים, אבל כמו הפרופילים המודרניים הם גם היו פתוחים לעיני מבקרים וחברים והיוו לא רק זכרונות מחברים אלא גם דרך ליצור תדמית, להראות קשרים ולבסס מעמד חברתי.

gondola-venice-02-cologne-album-ca1600

ציור עם חלק נפתח של גונדולה עם הכיתוב רומנטי באיטלקית

בדומה לדברים נוספים, אלבומים אלה אפיינו יותר את הגברים מאשר הנשים בתקופה, ואלבומי הנשים שכן היו דמו יותר לאלבומי חתימות או ספרי אורחים. בניגוד לגברים, שהאלבומים שלהם היו עדות לקשרים וחברויות חדשות שנרקמות במהלך מסעותיהם, אלבומי הנשים כללו בעיקר הקדשות של חברים קיימים, עדות למעמד של האישה בחברה אליה היא משתייכת. אלובמה של מרי וון מטריקס, למשל, כלל הקדשות מאנשי חצר משום שאביה השתייך לחצרו של וויליאם הראשון, נסיך אוראנז'.

הטכנולוגיה של היום מאפשרת לרבים ליצור קשרים וחברויות חוצות יבשות ואזורי זמן בזכות האינטרנט והרשתות החברתיות. העולם הגדול הופך להיות קטן כגודל מסך הטלפון החכם שבכף היד. ועם כל הקדמה הטכנולוגית, ישנם דברים שעוברים כחוט השני בהיסטוריה של החברה האנושית וגם אם המדיה משתנה, הרעיון נשאר זהה. הרצון להיות חלק, להשתייך, להשוויץ בקשרים ובחברים ולאסוף תזכורות על חוויות משותפות, בדיחות פרטיות, וזכרונות מתוקים.

 

ג'סיקה ג'ונס, קילגרייב ונבלים אחרים

"הנבל הכי טוב של מארוול", "הנבל הכי מפחיד של מארוול", "הרשע הכי מפחיד בטלוויזיה", ההופעה של דיוויד טננט בתור קילגרייב, הנבל בג'סיקה ג'ונס של נטפליקס, זיכתה אותו במחמאות רבות והוא אכן דמות מפחידה שאנחנו מקווים לא לפגוש לעולם. אבל ברזומה של טננט יש תפקיד נוסף, דומה מאוד לדמות שלו בג'סיקה ג'ונס, דמות שאולי אפילו מפחידה יותר: ברנדון בחיוך סודי (Secret Smile). הנה ההסבר מדוע.

ג'סיקה ג'ונס, היא אחת מסדרות הנטפליקס של מארוול. כמו גיבורים נוספים של מארוול, יש לה טראומה בעבר והיא מרוויחה את לחמה בתור חוקרת פרטית, מעיפה מכות לכל מיני פרחחים ושותה (הרבה יותר מדי) בשביל לשכוח. בניגוד לחלוקה הפשוטה וברורה של טוב-רע שמאפיינת את הסרטים של מארוול, הסדרה מנסה ליצור תמונה קצת יותר מורכבת, הצילום יותר חשוך, הנושאים יותר כבדים (וזוכים לקצת יותר דיון). הנמסיס שלה, ומי שאחראי לפוסט טראומה שלה, הוא קילגרייב, פסיכי לא קטן שמסוגל לשלוט באנשים דרך מחשבה.

חיוך סודי (ITV ,Secret Smile, 2005) מבוסס על ספר באותו שם שכתב הצמד ניקי פרנץ' (ניקי ג'רארד ושון פרנץ'). המיני-סדרה מגוללת את סיפורה של מירנדה שפוגשת יום אחד בחור נאה וצעיר בשם ברנדון. הוא מקסים אותה והם מבלים לילה אחד ביחד. משום מה הוא מסיק מכך שזה נותן לו זכות על חייה והוא משתלט עליהם בלי בושה. כשהיא מבהירה לו שהיא לא מעוניינת הוא מחליט למצוא דרכים אחרות להגיע אליה.

gallery-1502975829-kilgrave-jessica-jones-on-set

קילגרייב מנסה לשכנע את ג'סיקה להיות שלו

הדימיון בין שתי הדמויות, זו של קילגרייב וזו של ברנדון, ברורים לעין. שניהם נבלים, מנצלים את הנשים שמסביבם ומרכזים את כל מרצם בניסיון להשיג את האחת שהם בחרו. הסוף, אם אסתכן בספויילר, הוא גם דומה, כשהנשים מערימות על הגברים ומנצחות אותם. אבל אם אתם שואלים מי משניהם מפחיד יותר, ברנדון או קילגרייב, אין שאלה בכלל. על אף שהסדרה של מארוול מציגה כמה וכמה סצינות אלימות גרפיות למדי, הדמות המפחידה יותר היא דמותו של ברנדון.

אחת הסיבות לכך קשורה לז'אנר של הסדרות. ז'אנר הקומיקס שבו יש לגיבורים כוחות-על מכריז על עצמו כלא-מציאותי. בדומה ל-MCU, אנחנו מודעים לכך שהדמויות הן רק דמויות ומתייחסים אליהן בהתאם. אנחנו יכולים "לקרוא" את הסיפור בצורה מטאפורית או סימבולית, לטעון שהן בעצם מייצגות משהו בעולם האמיתי שלנו אבל העובדה שזהו אינו ריאליזם שומרת עלינו מפני האסונות והנוראות שמתרחשים בתוך עולם הסדרה. חיוך סודי שונה. הסדרה היא סדרה ריאליסטית ועל כן היא מציגה עולם שבו הדברים יכולים ועלולים להתרחש. הסיכוי הזה, האפשרות שדמותו של ברנדון לא רחוקה מהמציאות כפי שהיינו רוצים מפחידה יותר. האיום שברנדון מהווה למירנדה ממשי והוא הופך להיות ממשי גם עבור הצופים.

0dc792f06a8bf004286ec13a1edf4c78

ברנדון מנסה את אותו דבר עם מירנדה

שיטת הפעולה של ברנדון וקילגרייב זהה. שניהם נראים "נורמליים", צעירים, נאים, מקסימים. דבר במראה שלהם לא רומז על המוח המעוות שמסתתר בראשם (פרט לעובדה שבקומיקס קילגרייב הוא ה"האיש הסגול", אבל הדיון הוא על הסדרה ובסדרה הוא נראה רגיל). שניהם משתמשים במניפולציות שונות ומגוונות כדי לגרום לסובבים אותם לעשות כרצונם. נכון, לקילגרייב יש כוחות שמאפשרים לו לכפות את רצונו על אנשים, אבל כשרון המניפולציה של ברנדון לא נופל ממנו. ההבדל היחיד הוא שאצל קילגרייב אתה יודע שאתה לא רוצה לבצע את הוראותיו אבל אין לך את הכוח להתנגד ואילו אצל ברנדון הוא גורם לך לחשוב שהרצונות שלו הם למעשה בחירה חופשית שלך. ובשני המקרים האנשים היחידים שרואים את הכוח שלהם הם אלה שהיו תחת השפעתם והשתחררו ממנה.

שני הגברים מקסימים אבל אלימים, עושים רושם אוהב אבל שתלטנים ומבקשים לשלוט בכל תנועה של האישה שאיתם. הם לא מודעים ולא מכירים ברעיון שלנשים (ולצורך העניין גם לגברים) יש רצונות משל עצמן, שהם צריכים להתחשב ברצונות האלה ושההחלטה עליהן היא של הנשים ושלהן בלבד. הם הקצנה של הגברים שרואים באישה פרס, רכוש שניתן לעשות בו כרצונם. ומשום שגברים כאלה קיימים, דמותו של ברנדון מטרידה יותר ומפחידה יותר. אבל, וזהו אבל חשוב, הסדרות האלה נועדו, בין היתר, להעלות מודעות לקיומם של אנשים מסוג זה ולהאיר את הדרכים בהן הם פועלים.

אין ספק שקילגרייב הוא דמות מטרידה אבל העובדה שזהו קומיקס לא ריאליסטי מאפשרת לנו להרגיש בטוחים איתו ואפילו, בסצינות בודדות מאוד, להבין את הדמות שלו ואת מניעיה, גם אם לא לתרץ את מעשיו. ברנדון לעומתו לא נותן לנו את מעטפת הביטחון הזאת. הריאליזם שלו הוא הוא אשר הופך אותו למפחיד יותר מ"האיש הסגול" משום שהאיום שהוא מציב אמיתי. בסופו של דבר, שתי הסדרות ושתי הדמויות הן תמרור אזהרה, מראה סיפורית של מציאות קיימת.

טרילוגיית "כל הנשמות" – סקירה

חלומו של כל היסטוריון הוא היכולת לנסוע בזמן לתקופה אותה הוא חוקר ולגלות "איך היא באמת". משום שלמרות כל המאמצים, מכונות זמן עדיין אפילו לא בגרסת בטא, כל שנותר להיסטוריון הוא להשתמש במה שההיסטוריה הותירה אחריה: מסמכים ויומנים, עדויות וראיונות, ספרים וארכיאולוגיה. אבל מדי פעם, מרשים לעצמם ההיסטוריונים לחלום וכשנחה עליהם הרוח הם כותבים סיפורת. וזה בדיוק מה שעשתה ד"ר דבורה הארקנס.

טרילוגיית כל הנשמות (All Souls Trilogy) היא סדרת ספרים שסובבת סביב מכשפה וערפד וספר עתיק וחמקמק שרבים חושבים שייתן תשובות לכל שאלותיהם ומאוויהם. דיאנה בישופ היא היסטוריונית חוקרת אלכימיה אשר מגיעה לאוקספורד לשנת מחקר. בין הספרים שהיא מזמינה בספריית הבודליאן מגיע טקסט אלכימי ייחודי, כרך 782 של אליאס אשמול (Elias Ashmole), שנחשב אבוד למעלה מ-150 שנה. אבל היא מצליחה למצוא אותו. וברגע שהיא מצליחה למצוא אותו, העולם הבטוח והמוכר היה כלא היה. דיאנה היא מכשפה, אבל היא מסרבת להשתמש בכוחותיה, להסתודד עם מכשפות אחרות או לראות בעצמה חלק מתוך העולם של היצורים. את כל חייה בילתה בניסיון להיות כאחת האדם, בת אדם רגילה, היסטוריונית, אקדמאית. אבל הספר שמצאה מביא לפתחה יצורים שלא חשבה שתרצה בקרבתם, מעלה באוב סיפורים ישנים ויריבויות עתיקות יומין ומאלץ אותה להתעמת עם כוחותיה ועם מי שהיא.

a-discovery-of-witches

תרזה פאלמר (דיאנה) ומתיו גוד (מתיו) מהעיבוד לטלוויזיה

הארקנס, בעצמה היסטוריונית שאת עבודת הדוקטורט שלה כתבה על מדע וקסם באנגליה האליזביתנית, יוצרת עולם שבו מכשפות, ערפדים ושדים חיים לצד בני האדם. במילותיה שלה, הרעיון עלה לה כשראתה מדף שלם של ספרים שעוסק בשדים, מכשפות וערפדים בשדה תעופה במקסיקו, וחשבה שלמרות שהם מציגים תמונת מצב שבה היצורים האלה חיים בקרבינו, "אני מעולם לא פגשתי אותם!" ואז היא חשבה שאם זה המצב, יכול להיות שהם חיים בקרבינו בלי שנשים לב ואז "מה הם עושים ביום יום"? התרבות הפופולארית מלאה בתיאורים של אירועים יוצאי דופן שלהם הם אחראים אבל מה הם עושים בשאר הזמן? ההיסטוריה לימדה אותנו שיצורים ששוברים את הנורמה, הם יצורים שיש להעניש ולהקיא מקרב החברה. מה עושה מיעוט נרדף שחושש להתגלות, פן הפחד של בני האדם מפני השונה יביא להתפרצות נוספת של אלימות מדממת?

deb harkness

ד"ר דבורה הארקנס

הסדרה היא שילוב של פנטזיה, היסטוריה ורומנטיקה. היא נעה בין ההווה המודרני לאנגליה האליזבתנית ולפראג של המאה ה-16, וכוללת בתוכה דמויות, אירועים ואמונות מוכרות מההיסטוריה של אירופה. המלכה אליזבת' כמובן, אבל גם School of Night, שחבריו היו משוררים ומחזאים בני התקופה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה רודולף השני ואפילו המהר"ל מפראג. ציד המכשפות באנגליה, בסקוטלנד ובגרמניה מקבל כאן ביטוי, כמו גם רשת המרגלים שהפעיל וויליאם ססיל בשם המלכה ואפילו האגדה היהודית על "הגולם מפראג".

בדומה לז'אנר הפנטזיה, ניתן להשהות את אי האמון ולצלול אל תוך הסיפור כמו שהוא, אבל אפשר גם לקרוא אותו מטאפורית ולראות מה הוא יכול ללמד אותנו על עולם שלנו. הספר כולל דוגמאות שונות של מה זאת משפחה, החל מדודותיה של דיאנה וכלה במשפחה הגדולה והמורכבת של מתיו. הוא דן בשאלות של פחד ואומץ המעורבבים זה בזה בתהליך של גילוי עצמי וגם גילויים של אחרים. הוא מציג את החשיבות של אמון הדדי, וגם את הקושי שבו. וכמובן גם מה קורה כששלטון תאב יותר מדי כוח ואמנות חברתיות בנות מאות שנים קובעות מה יקרה בין אנשים פרטיים.

מכשפות, ערפדים ודימויים פופולאריים

סדרת הספרים מתייחסת ומשחקת עם הדימויים הפופולאריים הנפוצים בכל הקשור לערפדים, מכשפות ושדים. הארקנס מנצלת את חוסר ההכרות של דמויות שונות עם הערפדים והמכשפות, משום שלא באו איתם במגע במשך עשרות שנים (אמרנו אמנות חברתיות עתיקות?), ודרך השאלות שלהם מציגה את הגישה שלה לכל אותן אגדות ומיתוסים. לערפדים שלה אין ניבים, הם לא נבהלים משום, ואחד מהם אפילו נוצרי קתולי (אז גם הצלב לא מפחיד אותו). הם לא ישנים בארון קבורה, יכולים להסתובב לאור יום ובשום אופן לא נוצצים בשמש. מצד שני, היא מציינת את אותם גרגרים של אמת שנמצאים בבסיס המיתוסים, ונותנת טעימה מאיך נוצרים מיתוסים שמזינים ומשמרים פחד מפני השונה. גם המכשפות של הארקנס אינן לובשות שחור, רוכבות על מטאטא ומבלות את היום בלחישת מילות קסם מעל קדירות מבעבעות. לא רק זה, אלא שהמילה "מכשפה" (Witch) מתייחסת לגברים ונשים כאחד, ובכך שוברת את הקישור ההיסטורי הנושן שבין נשים לכישוף.

זאת אולי הסיבה העיקרית למה העטיפה של הספר הראשון והיחיד מתוך הטרילוגיה שתורגם לעברית חוטאת כל כך לטרילוגיה. בניגוד לספרים ולפירוש המרענן שהם נותנים לעולם העל טבעי ויצוריו, העטיפה הולכת על צרות אופקים המגבילה את העולם המורכב של הספרים. בניגוד לעטיפות להן זכו הספרים בתרגומים לשפות אחרות, בהן הדגש הוא על העולם המורכב והמגוון של היצורים ועל האווירה שבו, העטיפה העברית שמה על הכריכה אישה. ולא סתם אישה! כל הדימויים ששויכו למכשפות לאורך ההיסטוריה מגולמים כאן: אנחנו מניחים שהאישה היא מכשפה בגלל שם הספר (ליל כל המכשפות), היעדר הפנים מרמז על כך שכל הנשים הן מכשפות והלבוש והצבעים מרמזים על היותה פתיינית שזוממת להפיל גברים ברשתה. הרידוד המחריד לדמות של דיאנה והתעלמות משאר הדמויות הלא פחות מרכזיות ממנה, מזכיר לנו שאמנם 2012 (שנת יציאת התרגום), אבל לא הרבה השתנה באופן שבו מייצגים ומציגים כאן נשים.

 

אם מתחשק לכם להיכנס לעולם של כל הנשמות אבל אין לכם זמן או סבלנות לטרילוגיית ספרים עבי כרס באנגלית, תשמחו ודאי לגלות שהטרילוגיה עובדה לטלוויזיה. העונה הראשונה, “A Discovery of Witches” בהפקת SKY1, כוללת שמונה פרקים ועוקבת אחרי הספר הראשון העונה לאותו שם. בתפקידים הראשיים תרזה פאלמר (Teresa Palmer) ומתיו גוד (Matthew Goode) וסביבם עוד כמה וכמה פרצופים מוכרים שהופכים את הקאסט המדויק להפליא והכימיה בין כולם לתענוג לצפייה. המוסיקה הנפלאה של רוב ליין (Rob Lane) מוסיפה לאווירה הקסומה של הסיפור ולמתח ההולך ונבנה לאורך הפרקים. העונה הראשונה הצליחה לעשות את מה שעיבודים רבים כל כך נכשלים בו: להפיק גרסה של הסיפור שנאמנה מספיק למקור הספרותי אבל עומדת בזכות עצמה. העונה הראשונה הייתה מועמדת לפרס "סדרת הדרמה החדשה הטובה ביותר" בטקס פרסי הטלוויזיה הבריטית ושתי העונות הבאות כבר אושרו להפקה. עכשיו רק נותר או לקרוא את הספרים או לחכות בסבלנות לעונות הבאות.

המסך הקטן – There She Goes

יום. צילום של כניסה לבית. קולות של אנשים וילדים מתארגנים ליציאה. בכי סרבן של ילדה או ילד, קשה לדעת מבעד לדלת הסגורה. אנחנו מזדהים, למי מאיתנו לא היו את הרגעים האלה שהילדים מסרבים להתארגן, או לצאת, או מעדיפים להתרעם ולבכות על משהו שלא קשור בדיוק לפני שאנחנו יוצאים כולנו. הדלת שנפתחת מגלה שמאחורי קולות הבכי העיקשים עומדת ילדה בת 9, רוזי. אנחנו עוצרים לרגע. הרי זה לא הגיל שבו ילדים רק בוכים בלי לדבר….

רוזי בת ה-9 סובלת מתסמונת כרומוזום נדירה שגורמת לה לקשיי למידה ותקשורת קשים. היא אינה מדברת כלל. מוציאה את חוסר שביעות רצונה דרך נשיכות, שופכת בקבוק חלב על הראש מתוך משחק, מורידה את השמלה במסעדה כי היא מציקה לה, או סתם כי לא נוח לה. בקיצור, ילדה מיוחדת. וזה לא קל לגדל ילדה מיוחדת.

There she Goes, בהפקת BBC Four מגוללת את סיפורה של רוזי, אביה סיימון, אמה אמילי ואחיה בן. היא מבוססת על הסיפור האוטוביוגרפי של הכותב, שון פיי (Shaun Pye), ופורשת על פני חמישה פרקים בני חצי שעה את ההתמודדות היומיומית של המשפחה עם רוזי. הסדרה נעה בשני צירי זמן: 2006 כשרוזי נולדה ו-2015, כשרוזי בת תשע, ומראה לסירוגין את הקשיים של ההתחלה ואת הנקודה אליה הגיעה המשפחה, כמשפחה, לאחר 9 שנים.

4284

Simon (David Tennant), Ben (Edan Hayhurst), Rosie (Miley Locke) and Emily (Jessica Hynes). Photograph: Colin Hunter/BBC/Merman Productions

אבל על אף האופטימיות, הסדרה היא לא צפייה קלה. היא נוגעת בעצבים חשופים, בדברים שעוברים במחשבה אבל לעיתים רחוקות נאמרים ולעיתים עוד יותר רחוקות מוצגים על מסך הטלוויזיה. "את מכירה את הסצינה בסוף 'בחירתה של סופי'? 'את יכולה לשמור את אחד מהילדים שלך'? אני אשמור את בן, תודה", אומר סיימון לקולגה לעבודה כשהם יושבים בפאב השכונתי, בעוד אמילי מטפלת ברוזי בבית. "לך הביתה", היא אומרת. אבל סיימון לא נלהב לחזור הביתה משום שהחזרה הביתה הופכת את ההתמודדות ואת המצב של רוזי לאמיתי. "למה אני לא יכולה להתאבל על הילדה הנורמלית שהייתה אמורה להיות לי? מה קורה אם הילדה שלך לא בסדר, אבל לא מספיק לא בסדר כדי למות?" שואלת אמילי את סיימון ערב מאוחר אחד כשהוא עומד במטבח ושותה יין מבקבוק. על אף התפיסה הרווחת שאמהות היא אינסטינקט, אמילי מתקשה לאהוב את ביתה הקטנטונת. לא לנערה הזאת היא התפללה כשהיא וסיימון החליטו להביא ילד שני.

משום שזאת סדרה בריטית, גם ברגעים הקשים ביותר ישנו זיק של הומור שמקל על ההתמודדות, משחרר קצת לחץ ומחבר את המשפחה יחד. בסוף השיחה הקשה במטבח, סיימון אומר לאמילי שאם ימצאו מה לא בסדר עם רוזי ויקראו לסינדרום בשם, הוא מבקש שיקראו לו על שמו, "אני אהיה מר טורט הבא". אמילי מצטערת לאכזב אותו ומציינת שככל הנראה יקראו לתסמונת על שם הרופא שיגלה אותה… "ובכל מקרה, לא יקראו לה 'תסמונת חתיכת חרא'"… גם אם הנטייה הטבעית שלנו לזוע מעט בכיסא באי נחת לנוכח הומור על נושא שאיננו מצחיק, אל לנו לשכוח שהומור הציל רבים ברגעים קשים, והיה ועודנו משמש ככלי להתמודדות. 

פרט לקושי של המשפחה, מוצג בסדרה גם היחס של השכנים והאנשים מסביב למשפחה. השכן, כריס, סבלני מאוד לטריקת הדלתות של רוזי ואף מציע לבוא ועזור לשפץ את החור בקיר שהיא עשתה. האנשים במסעדה אליה הם באים לחגוג לבן יום הולדת בוהים בהם והתנהגות הלא רגילה של רוזי, אבל שותקים. המלצרית מנסה לעזור ומסכימה שיקנו פיצה במקום אחר ויביאו אותה רק כדי שרוזי תסכים לאכול. גם אם חוסר הנוחות מורגש, גם של האורחים וגם של המשפחה, הרי שהחלל הפומבי מכיל וסבלני (או לפחות הביקורת נשמרת בלב). 

הסדרה מזכירה במעט את הספר "שטום" של ג'ם לסטר שסקרנו כאן בבלוג בעבר. בשני המקרים מוצגת התמודדות יומיומית עם ילדים עם צרכים מיוחדים בצורה מאוד אמיתית, כנה, חשופה ולא מתפשרת או מתייפייפת. אין רצון ליפות או להקל על הקוראים או הצופים או להעביר את המציאות ריטוש נוסח פוטושופ רק כדי שיצטלם יפה. אבל יש חשיבות גדולה בלהראות על המסך התמודדות ריאליסטית ולו רק כדי אולי לפתח במעט את שריר הסובלנות והקבלה של האחר.

הכתר – גיבורים ששווה להעריץ

בשיחת חולין אקדמית שהייתי עדה לה לאחרונה שאל חוקר יפני את חבריו המערביים בנוגע ליחסם של הבריטים אל מוסד המלוכה. הן אם אתם בעד הכתר וחושבים שזה יפה שיש דמות מרכזת ומאחדת והן אם חושבים שזה מוסד שאבד עליו הכלח והגיע הזמן שיפסיק לבזבז את כספי הציבור, ההערכה שם. באופן מרתק, ואולי ייחודי, בבריטניה המודרנית מוסד המלוכה מוערך ואהוב, ותמיכה במלוכה לאו דווקא כוללת בתוכה דעות לאומניות כפי שקורה לעיתים קרובות במדינות אחרות בהן יש מלוכה. אבל ה"רויאלס" כפי שהם נקראים בפי המקומיים, מרתקים את הציבור במשך מאות שנים, רחוקים ובלתי מושגים אבל אנושיים להחריד לפעמים. ולכן אין זה פלא שגם היום ממשיכים להפיק סרטים והסדרות על המשפחה ואנשיה.

royal-family-2017-trooping-of-the-color-1524831581

"הכתר" (The Crown), הסדרה הנפלאה של נטפליקס, היא תמהיל מאוזן של דרמה פוליטית, דרמה היסטורית וסיפור אישי. היא עוקבת אחרי חייה של המלכה אליזבת השנייה מרגע הכתרתה למלכה (או קצת לפני), דרך הלמידה שלה את התפקיד ואת מקומה במארג הפוליטי-חברתי של הממלכה והעונה השנייה מגיעה עד לתחילת שנות ה-60 העליזות.

הסדרה זכתה לשבחים ולא בכדי. הייתי אומרת שהשימוש במדיום האודיו-ויזואלי כמעט קולנועי, אם זה לא היה רומז שמעמדה של הטלוויזיה עדיין נמוך מזה של הקולנוע. זה כבר שנים לא ככה. מבלי לפתח את הדיון הזה כאן, השימוש במדיום, בעריכה, בצילום, בקומפוזיציה, נותן תוצאה אסטטית לעין שתורמת לאפקט הרגשי של הסצינות הבודדות והסדרה כולה. גם הכתיבה אנושית, יפה ומרגשת. לא פרופגנדה לטובת משפחת המלוכה אבל גם לא הטלת רפש נוסח צהובונים וחיפוש רייטינג זול. זה חבל דק להתהלך עליו והם מצליחים לעילא ולעילא. דוגמא לפרק כזה הוא פרק 9 בעונה הראשונה, שעוסק, בין היתר, בציור הדיוקן של צ'רצ'יל בידי אמן מודרניסט, וכשמתפתחת ביניהם שיחה, שיחה בין שני אנשים שלא רגילים לדבר על רגשות וכאב, הם מגלים ששניהם חולקים עצב משותף. היכולת המופלאה של הבריטים לכתוב רגעים אנושיים, עמוקים, מכה בבטן הרכה גם בלי אלימות ברוטלית וצבע אדום משפריץ על המצלמה, מתבטא גם כאן, ומזכיר שאלימות היא לא חותמת של איכות ואפשר אחרת.

כדאי להגיד גם כמה מילים על הדמות הראשית, המלכה, שמציגה דמות נשית חזקה, חכמה, רגישה. פמיניזם לא צעקני, לא "אני אעשה מה שבא לי ומי הפטריארך שיגיד לי אחרת???" אלא "אני המלכה ומתפקידי לדאוג שכל הדברים יעשו כפי שצריך" גם אם זה כולל לתת שטיפה הגונה לראש הממשלה ולשרים. היא מוגבלת לא על ידי הגברים בחייה אלא על ידי כללי ההתנהגות והמחויבויות של המלכה. דווקא הגברים במשפחה מתוסבכים יותר. "אני מלכה כבר 10 שנים והיו לי שלושה ראשי ממשלה. כולם גברים שאפתנים, חכמים, אמיצים, ואף אחד מהם לא סיים קדנציה מלאה…" לבעלה, פיליפ מאונטבאטן, יש קשר בעייתי עם אביו ואחיות עם קשר לשלטון הנאצי. גם צ'ארלס, ששנותיו כילד מוצגות בשני העונות הראשונות, לא בדיוק נופל לתוך הקטגוריה של "נסיך" כפי שהוריו, ובעיקר אביו היו רוצים. לא שהנשים פחות מתוסבכות, ראה ערך אחותה של אליזבת, מרגרט, אבל אין ספק שהגברים יוצאים בשן ועין מהייצוגים שלהם בסדרה.

elle-the-crow-the-royals-1514558568

מימין לשמאל: מאט סמית' בתפקיד פיליפ וקלייר פוי בתפקי אליזבת

המלכה, ומוסד המלוכה הם אולי סממן בריטי, אבל אנשיו לאו דווקא בריטים. משפחות המלוכה של אירופה ידועות בנישואין לשם שימור נכסים, נוחות, קשרים. אהבה היא לא פקטור כשמדובר במעמדות האלה. שאלות בנוגע לשייכות ללאום עולים במסווה סביב דמותו של פיליפ, שמגיע ממשפחה עם שורשים יוונים ומסתכלים עליו כנטע זר, אבל הנה הוא הפך להיות חלק ממשפחת המלוכה הבריטית. ההצגה של המורכבות של משפחת המלוכה יכולה לומר הרבה כנגד כל רגשי הלאומנות העולים לאחרונה בבריטניה עם השיח סביב מהגרים והגירה ובאופן כללי במקומות אחרים.

השאלה היא כמובן האם אנחנו רוצים את הגיבורים שלנו, נשגבים מעם או קרובים ומובנים. האם אנחנו רוצים שמשפחת המלוכה, שבמשך השנים קיבלה צידוק אלוהי, תהפוך פתאום לקרובה מדי, "רגילה מדי", נאבקת איתנו ביום-יום המאתגר של מעמד הביניים ומטה. יותר מזה, האם אנחנו נשמח לאידם כשנראה אותם מוכתמים, את שמם נגרר בבוץ מעל דפי העיתונים, "עם כל הגדולה שלהם הם לא יותר טובים מאיתנו", או שמא להפך, נעדיף להמשיך ולהאמין שבעולם הציני, האינטרסנטי, האובר-פוליטי עדיין יש אנשים ומוסדות שמשמרים את הערכים שהיינו רוצים שיהיו לכולנו?

התרגלנו קצת לגיבורים שאינם גיבורים. אנטי-גיבורים, נאבקים, פשוטים, נאנקים תחת עול החיים. או לחילופין אצילים שנגלים לעינינו במלוא כיעורם, זוכים לתיעוב, לזלזול, להתנשאות ולשמחה לאיד שלנו, גורמים לפשוטי העם לחוש עליונות משל היותם טובים ומוסריים יותר. מזמן לא היו לנו על המסכים גיבורים כמו של פעם. אצילים שניתן כה בקלות להעריך, לכבד, לאהוב, להעריץ אפילו. קל לאהוב את מי שטועה יותר מאת מי שצודק והטלוויזיה במאה ה-21 הפכו את הזלזול וזריקת הרפש למשהו ששווה זמן אוויר. "הכתר" מוכיחה שאפשר לעשות טלוויזיה טובה ומרגשת בלי אלימות ועם הרבה אנושיות ושאולי בכל זאת אנחנו זקוקים מדי פעם למישהו שניתן להעריך ולשאוף להדמות לו.

חיות הפלא 2 או מה שנקרא: "המשך יבוא…" (מתישהו)

כשסקרנו כאן בבלוג את הסרט הראשון בסדרת הסרטים החדשה של ג'יי קיי רולינג, חיות הפלא והיכן למצוא אותן, דנו בגבול ההולך ומטשטש בין הטלוויזיה לקולנוע. הסרט הראשון היה מעין אקספוזיציה לסדרה של חמישה סרטים ובא להציג את הדמויות העיקריות בסדרה. אכן הוא היה כזה, אבל אם ציפינו שהסרט השני, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד, יספק מעט יותר בשר, ובכן… עלינו לחשב מסלול מחדש.

fantastic beasts

ראשית עלי לומר, כדי שלא יצטייר חלילה כאילו מדובר בביקורת קוטלת, שהסרט הוא תענוג לצפייה. אם אתם מאנשי ה"תמונה אחת שווה אלף מילים" הוא מספק 134 דקות של תאווה ויזואלית לעיניים. הנופים מדהימים, וסצינות כמו במשרד הקסמים הצרפתי הן תענוג לצופים (ואני מנחשת שהיו גם תענוג לאנשי ה-CGI. או סיוט). גם המוסיקה, כמובן, נפלאה. היא משרתת את הסרט בצורה יעילה ואף יכולה לעמוד בזכות עצמה בשורה אחת עם קלאסיקות אחרות שנכתבו בעקבות סיפורים או מחזות. "המנגינה של הדוויג" כבר מזמן איננה רק של הדוויג ולמעשה הפכה לסימן ההכר של כל עולם הקסמים של רולינג. ההשמעה שלה בפתיחה של סרטי חיות הפלא מאותת לצופים שהנה הם חזרו לעולם הקוסמים שהם אוהבים. ואין ספק, כיף לחזור לעולם הקוסמים של רולינג.

אם נניח לרגע את הביקורת בצד (כי היא תגיע עוד מעט, מבטיחה לכם), כיף לפגוש שוב את הדמויות שלמדנו לאהוב. ניוט סקמנדר (אדי רדמיין) מקסים כהרגלו. אלבוס דמבלדור (ג'וד לאו) הוא תוספת נהדרת. דמבלדור של לאו הוא מיושב בדעתו ולא נוטה להיסטריה כמו דמבלדור של סרטי הארי פוטר על אף שהוא צעיר יותר והיינו מצפים שיטה קצת יותר לאימפולסיביות שמאפיינת את הגיל. זה נחמד מאוד גם לפגוש שוב את טינה וקוויני וג'ייקוב, וכמובן את קרידנס ונגיני, שהיא אולי ההפתעה הכי גדולה בתוספת לדמויות הקיימות.

Fantastic-Beasts-Crimes-Of-Grindelwald-Featurette-Hogwarts

אבל דווקא בגלל הקאסט הנהדר, החסרונות של הסרט כואבים כל כך. בשונה מספרי וסרטי הארי פוטר, לסרטים של חיות הפלא אין קשת סיפורית שעומדת בפני עצמה. כל סרט הוא כמו פרק גדול מדי, מתוקצב מדי ומצועצע מדי של סדרת טלוויזיה, רק שבמקום לחכות שבוע עד הפרק הבא אנחנו מחכים שנה ומשהו. הוא גם נגמר, כמו בטלוויזיה, בסוג של קליף-האנגר קל, שנועד להחזיק את הקהל חושב ורעב לפרק הבא. הגם שסוף הסרט אמור לספק את הקליימקס המתבקש, וויזואלית ומוסיקלית הוא בהחלט מספק משהו שכזה, מבחינת העלילה (ועל כן גם התגובה הרגשית שלנו) כולנו מודעים לזה שזה לא סוף אלא רק התחלה של משהו אחר.

כמו בסדרה טלוויזיה, הסרט בונה על ההיכרות המוקדמת שלנו עם הדמויות. את הדמויות הראשיות אנחנו מכירים מהסרט הקודם, ואת התוספות של נגיני ודמבלדור אנחנו מכירים מסרטי הארי פוטר. אבל זאת בדיוק הבעיה. אף אחת מהדמויות לא עוברת איזושהי התפתחות. כולם איפה שהם היו כשעזבנו אותם בסרט הקודם (לפעמים too much so). ניתן היה בקלות יחסית לבחור שהסרט הזה יעסוק בקרידנס וברצון שלו למצוא את הוריו ואת זהותו. זה היה נותן לסרט עמוד שדרה שסביבו ניתן לחבר את שאר הדמויות. הרי ממילא הוא די מרכז הסיפור… ניתן היה למשל, לתאר קצת יותר את הקשר שלו עם נגיני ודרך זה גם לספר עליה קצת יותר ממה שמספר בעל הקרקס לקהל. נגיני היא דמות שאנחנו מכירים היטב ופיתוח של הסיפור שלה כאן, לפני שהפכה לנחש ולהורקרוקס המפורסם של וולדמורט היה נותן לסרט מעט יותר נפח רגשי. גם הקשר שלה עם קרידנס היה יכול לתת לסרט מעט יותר מאשר הרומן-לא רומן של ניוט וטינה. הבחירה לנסות ולהתרכז ברביעייה המוכרת פלוס הדמויות החדשות יצרה סרט של "תפסת מרובה – לא תפסת". ריבוי דמויות וקווי עלילה שכאלה הולמים את הטלוויזיה יותר מאשר את הקולנוע.

5bedcc9e48eb121288342128

בסופו של דבר, כן, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד הוא סרט נהדר לקולנוע. הוא מנצל היטב את הרוחב של המסך ואת הסאונד של האולם, שנותן לו את הבמה המושלמת לגרנדיוזיות האודיו-ויזואלית שהוא נהנה לספק. ואם אתם מעריצים של הארי פוטר ואוהבים לבלות את הזמן בעולם הקוסמים של רולינג (בינינו, מי לא?) הוא בהחלט מספק את הסחורה. במונחים של עלילה או קתרזיס? כנראה שנצטרך לחכות לסרט החמישי….