התשובה היא להיות

וודי אלן אמר פעם על ואגנר שהמוסיקה שלו טובה יותר מאיך שהיא נשמעת. בפרפראזה על המשפט הזה, המחזות של שייקספיר טובים יותר מאיך שהם כתובים. כמה מחשבות על קהל חדש והחיבה הבלתי מוסברת לשייקספיר, גם מאות שנים לאחר מותו.

אוליבר ויילס, המנהל האומנותי של פסטיבל ניו ברבג' לתיאטרון, מוצא את מותו בתאונת דרכים בערב הפתיחה של הפסטיבל. כדי למלא את מקומו נקרא לדגל ג'פרי טננט, שחקן שהיה פעם חלק מהפסטיבל אבל סבל מהתמוטטות עצבים במהלך הפקה של "המלט" ומאז חי על הקצה שבין "אמנות לשם האמנות" והתמוטטות עצבים שנייה. לקלחת הרותחת מצטרפת שחקנית דיווה שמאבדת את זה לפני כל הצגה (אבל מתנצלת), מנכ"ל חסר עמוד שדרה ששונא שייקספיר ואמריקאית עם עמוד שדרה חזק מדי שחושבים רק ביזנס ושחקן קולנוע אמריקאי פופולארי בתפקיד הראשי. או בקיצור, לא התנאים האידיאליים לבימוי מחזה בסדר גודל של "המלט".

כך מתחילה הסדרה הקנדית "Slings and Arrows" שעוקבת אחרי מאחורי הקלעים של פסטיבל ניו ברבג' על כל התככים והשטויות שנלוות לשחקנים, לתיאטרון ולמלחמה הבלתי נמנעת בין אנשי השיווק והמכירות לאנשי האמנות. שלושת העונות שלה, כל אחת בת שישה פרקים, עוסקות בהפקה של שלושה מחזות שייקספיריים: המלט, מקבת' והמלך ליר. אם אתם תוהים איך הטרגדיות השייקספיריות הגדולות עוברות מסך, אז לא רע בכלל.

התיאטרון בכלל והמחזות של ויליאם שייקספיר בפרט נתפסים כאמנות איכותית אבל לא כזו שאנשים הולכים לראות. המדיום של התיאטרון איבד את מקומו המרכזי מאז כניסת הקולנוע ועל אף שרבים רואים בו "איכות" ושחקני קולנוע שמחים לשחק בהפקות תיאטרון כדי לקבל חותמת של "איכות" הוא איננו מדיום פופולארי. הוא דורש מהקהל לעבוד קשה יותר על השעיית אי האמון מאשר קולנוע או טלוויזיה. התפאורה מוגבלת, מרומזת, מעידה על עולם גדול ורחב אבל לא מגלה ממנו הרבה ואין CGI שישלים את הפער. בעולם שמעמיס על הויזואליות יותר ויותר ומצמצם יותר ויותר את הצורך בדימיון, למדיום כמו התיאטרון קשה לשרוד.

למחזותיו של שייקספיר יש מקום של כבוד בעולם ההולך ונעלם של התיאטרון. הם נחשבים בעיני רבים פסגת היצירה המערבית, קלאסיקה, אבל מעטים בוחרים לנבור ולצלול אל מעמקי הטקסטים שלו. השפה מסובכת וישנה, הסיפורים נראים במבט ראשון ארכאיים ולא רלוונטיים והמעמד שלו כ"קלאסיקה" מדיף ריח נפטלין עבור הדורות הצעירים ומרחיק אותם. הוא לא "מגניב" כמו אמנים עכשוויים שמדברים על ההווי של המאה ה-21. אבל סוד הקסם של שייקספיר, ואחת הסיבות למה שרד 400 שנה הוא ביכולת שלו לתפוס משהו ברוח אדם, משהו אינהרנטי חוצה תרבויות ותקופות. אבל כדי להוכיח את זה ולשכנע את הצעירים, תחילה יש למצוא דרכים להביא אותם אליו. איך עושים את זה?

ישנן שתי דרכים להנגיש משהו מסובך לקהל הרחב. האחת היא פישוט, לעיתים עד כדי רידוד, של הטקסט והתכנים כדי לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר. גרסאות פשוטות יותר של המלט, שינוי מדיום (כל סרטי המלט לדורותיהם), הפיכת השפה והמיקום למודרניים (או אפילו לסרט מצוייר, ע"ע הטענות על "מלך האריות"). פישוט שכזה לעיתים קרובות מעוות את המקור ואף מטשטש אותו. אבל יש גם דרך אחרת. ניתן לנסות ולהסביר את הטקסט המקורי והרעיון מאחוריו בלי לפשט אותו ולרדד אותו. וזה בדיוק מה שהסדרה עושה.

במסווה של סדרה על מאחורי הקלעים של התיאטרון יש לא מעט קטעים שבהם ג'פרי מביים את השחקנים ומסביר להם את התפקיד שלהם, את הסצינה, את האווירה והרעיון שמאחורי הדמות. השחקנית של אופליה מתלוננת שהטקסט לא ברור ושקשה לעבוד איתו ובכך היא מביעה מה שרבים מרגישים כלפי הטקסטים של שייקספיר והשפה שבה הם כתובים. ג'פרי מסביר לה בסבלנות את הדמות של אופליה, את העובדה שהיא בעצם נערה צעירה מאוד ואת הקושי שלה להתמודד עם החיים לאחר שאחיה, והמלט ואביה אינם. גם המונולוג המפורסם של המלט מקבל טיפול שנותן לו עומק ונפח עמוקים יותר מהמשפט הראשון המפורסם שלו כאשר השחקן נאלץ להחליט האם המונולוג נאמר על ידי המלט בנו לבין עצמו או שהוא מודע להימצאותם של פולוניוס וקלודיוס בחדר. תסכימו איתי שהעובדה שמישהו שומע את הדברים משפיעה על דרך אמירתם…. הן המלט והן אופליה הופכים בזכות ההסברים של הבמאי להיות אנשים שקל להתחבר אליהם. ההתלבטות שעומדת בבסיס דמותו של המלט והייאוש והשגעון של אופליה שנותרה פתאום לבד בעולם צצים ועולים מבעד לשפה הארכאית ומקבלים מימדים אנושיים שניתן בקלות להבין משום שהם אינם ייחודיים לתקופתו של שייקספיר אלא מאפיינים את האדם באשר הוא אדם. האם לפעול עכשיו או לחכות? היא שאלה אוניברסלית ורלוונטית לתחומי חיים רבים, לא רק לנקמות על רצח אב בידי הדוד…

הסדרה מצליחה לחזיר את העניין בשייקספיר, להפוך אותו לברור יותר או לפחות למשהו שאפשר לומר עליו "זה נשמע מעניין, בואו נלך לבדוק את זה" (ואפילו המנכ"ל הסקפטי משתכנע בסוף). ועם כל זאת הסדרה עצמה איננה שייקספיר. שייקספיר במיטבו כשהוא מוצג על הבמה. בכך יש אמת ברעיון של מרשל מקלוהן על כך ש"המדיום הוא המסר". המדיום של התיאטרון הוא האידיאלי לשייקספיר משום שהקשר המיידי בין השחקנים לקהל, האנרגיה שעוברת בהופעה החיה על הבמה יוצרת את חלק מהקסם השייקספירי, קסם שנעדר מהקריאה היבשה של הטקסטים שלו כפי שעושים הצעירים במסגרת שיעורי הספרות. אבל הסדרה עושה את הצעד הראשון לקראת החזרה של הקהל הצעיר יותר לתיאטרון ולמחזות האלמותיים של מי שנחשב לגדול המחזאים, ויליאם שייקספיר.

מודעות פרסומת

אשתי הפוליטיקאית – השחיתות של הטובים ביותר היא הנוראית מכולן

פוליטיקה היא עסק מלוכלך. היא אדם לאדם זאב במסווה של ידידות. היא משחקי כוח והישרדות על חשבון אחרים. "נאמנות", "כבוד", חברות", כולן מילים ריקות. "כולם אומרים בפרלמנט דבר אחד ועושים דבר אחר. אלה כללי ההתקשרות." אבל בסופו של דבר מדובר באנשים, ומשום שמוסר לא תלוי בתחום העיסוק, יש דברים שלא עושים.

איידן הוינס (דיוויד טננט) התפטר מהפרלמנט במחאה על מדיניות הממשלה והעומד בראשה, אך למעשה היה זה אמור להיות תחילתו של המרוץ לצמרת. חברו מזה 20 שנה, ברוס באביש (אד סטופרד), גם הוא חבר פרלמנט, שתמך בהחלטתו להתפטר ואף דרבן אותו למהלך, בגד בו והסיר את תמיכתו ברגע הקריטי ובכך למעשה זרק את איידן מהפוליטיקה. בעוד כוכבו של איידן דועך, הקריירה הפוליטית של אשתו, פרייה (אמילי ווטסון), נוסקת. האם יצליח לחזור לפוליטיקה? ואיך ישפיעו שינויי הכוחות בחוץ על "הזוג הנוצץ" של ווסטמינסטר?

איידן הוינס ומאחוריו אשתו פרייה וחברו הטוב ברוס באביש.

איידן הוינס ומאחוריו אשתו פרייה וחברו הטוב ברוס באביש.

"אשתי הפוליטיקאית" (The Politician's Husband) מצליחה בשלושה פרקים לגעת במגוון שלם של נושאים מבלי לתת תחושה של פיזור. עבודה ובית, פוליטיקה ומשפחה, יחסי כוחות מגדריים ושחיתות, מערכות יחסים וילדים עם צרכים מיוחדים. אבל בין כל זה, בראש ובראשונה זהו סיפור על גיבור טראגי יווני-שייקספירי כמעט והרפרנסים רבים. בכך אולי השם האנגלי "בעלה של הפוליטיקאית" הולם את הסדרה יותר.

לאחר הבגידה של ברוס, איידן מקמט בהפגנתיות צילום משותף ישן שלהם ומצטט מתוך "הסוחר מונציה": "את הנבלה שתלמדו אותי אוציא לפועל … ואגדיל עוד לעשות בה יותר מכל אשר למדתי" (מתוך התרגום של אברהם עוז). כמו במחזה, איידן מחפש נקמה על הבגידה של ברוס, אבל בעוד שבמחזה הנקמה לא צולחת, הנקמה של איידן בברוס מצליחה בגדול אבל באיזה מחיר! מקור שמו של איידן (Aiden) הוא באל השמש האירי ופירוש המילה היא "לוהט", ואכן לאחר הבגידה ניצתים באיידן פחדים ישנים וחדשים ומעירים בו אש שמעכלת בדרכה לא רק אותו אלא גם את מי שנקרה בדרכו.

איידן, אחרי הכשלון הפוליטי

איידן, אחרי הכשלון הפוליטי

איידן הוא גיבור טראגי קלאסי כמעט: רם מעלה, אב דואג ובעל אוהב. אבל בניגוד לטרגדיה היוונית שבה הגורל או האלים קובעים מראש שכל ניסיונותיו של הגיבור לשנות את גורלו יעלו חרס, התחושה כאן היא שלו רק בחר איידן שלא להניח לעצמו להיגרר אחרי הנקמה והקנאה (והנה גם המפלצת ירוקת העין מ"אותלו" נכנסת לתמונה) הדברים היו מתגלגלים אחרת. איידן לא מונע על ידי ערך מוסרי כלשהו, הוא מונע על ידי נקמה ופחד. הוא יודע שבמעשיו הוא פוגע באנשים שקרובים לו, בראש ובראשונה באשתו וביחסיהם, ובכל זאת מגיע לשלב שבו הוא מצדיק אותם בעיני עצמו בטענה ש"כך עושות ועושים כולם" וש"מגיע לו (לברוס)". אבל העובדה ש"כולם אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר" לא הופכת את ההתנהלות שלו למוסרית או מקובלת על הדעת. זה לא תירוץ טוב מספיק להשחתה של המידות הטובות (ואין כמו סוף הסדרה כדי להוכיח את זה). הטרגדיה הנוראית של "אשתי הפוליטיקאית" היא לא שהאלים או הגורל מביאים לאבדנו של איידן אלא שהוא עצמו, במו ידיו, הורס את הדברים שהיו לו החשובים ביותר – אהבתה של אשתו ויחסיו עם אביו.

כמו בכל רומן טוב, דמויות המשנה בסדרה מאירות צדדים בדמותו של איידן. אשתו, פרייה (שנקראת על שם אלת האהבה והפיריון הסקנדינבית), שנתנה לבעלה את הבמה ונשארה מאחורי הקלעים במשך שנים, היא סלחנית ומכילה יותר ממנו. היא מכירה בכך שבני אדם טועים ובוחרת שלא לסגור חשבונות או להיגרר לחילופי האשמות. אביו של איידן, מתפקד כקול ההיגיון ומנסה להחזיר את בנו לדרך הישר, לגרום לו לראות גם את הצד של אשתו, לקחת אחריות על מעשיו ולשמור על ההגינות והיושרה שלו. בנו של איידן, נוח, מספק הצצה מרתקת אל אופיו של איידן. נוח סובל מאוטיזם בתפקוד גבוה (אספרגר). הוא מתקשה להבין רגשות של אחרים ולא מסתדר עם שינויים. כמוהו, גם איידן מתקשה להבין את הרגשות של אשתו ושל אביו ולהתחשב בהן וגם הוא סולד משינויים. אבדן המקום שלו בפוליטיקה והחשש לאבד את מקומו בליבה של אשתו לטובת מחזר ותיק (גם אם לא אהוב) מביא אותו לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור, בכל מחיר.

אם מחפשים דוגמא לטרגדיה נוספת הרי שהיא בקשר של איידן עם בנו. אביו של איידן אומר לו שהוא השקיע את כל מרצו וזמנו בפוליטיקה של ווסטמינסטר לאחר שאבחנו את נוח עם אוטיזם, ככל הנראה מתוך רצון לברוח מהצורך להתמודד עם האבחון וההתמודדות היומיומית בבית. איידן עונה לו ש"אני לעולם לא אוכל לגעת בחייו כמו שאת נגעת בשלי" ואביו אומר לו "לעולם אל תגיד לעולם לא". ואכן, אחת הסצנות הנוגעות ביותר ללב מגיעה לקראת הסוף, כשדווקא הבן האוטיסט מבין את רגשותיו של אביו ומביא לו את רובוט הצעצוע שלו, אותו רובוט אשר עוזר לו עצמו להתמודד עם הסביבה והאנשים בה.

aiden-and-robot

איידן עם הרובוט של בנו, נוח

הרגשות כלפי הגיבור משתנים לאורך הסדרה ונעים מהבנה והזדהות לסלידה ולבסוף למידה מסוימת של רחמים. ההבנה של הכעס של איידן כלפי הבגידה של החבר והרצון לתקוף חזרה, עוברים לסלידה כשהוא תחילה מנסה לנצל את אשתו כדי לנקום בברוס ואף מוציא את הכעס שלו עליה כשהיא לא "עובדת לפי התכנית" ולבסוף לרחמים משום שאדם טוב איבד בגלל הטיפשות והעקשנות שלו עצמו את כל הדברים שאהב. "השחיתות של הטובים ביותר היא (באמת) הנוראית מכולן" (Corruptio Optimi Pessima).

aiden-and-freya-poster

 

קצרצרים – "שעתם היפה" ו"חיבור פשוט"

שעתם היפה (בריטניה, 2016)

סרטים טובים הם סרטים מרובדים. סרטים שעוסקים ביותר מנושא אחר ומציגים מגוון של דמויות וסיפורים. סרט כזה הוא "שעתם היפה" (Their Finest) שעלה לאחרונה למסכים בארץ. הסרט עוקב אחר קטרין קול (ג'מה ארטרטון), בחורה צעירה מויילס שמגיעה בעקבות בן הזוג שלה ללונדון ומקבלת הזדמנות לעבוד על תסריט למחלקת הסרטים במשרד ההסברה. השנה 1940, שיא ההפצצות על לונדון, שיא המלחמה מול גרמניה הנאצית והיטלר, טרם הכניסה של ארה"ב למלחמה האירופאית. היא נשכרה כדי לכתוב את ה"ברברת", שיחות הנשים, אבל הכישרון שלה והיכולת שלה לרכך את האגו הגברי כשצריך קונה לה מקום מרכזי יותר ויותר.

מצד אחד זהו סרט על תסריטאית צעירה שמקבלת הזדמנות לעבוד על סרט תמורת משכורת בתקופת המלחמה משום שכל הגברים הצעירים בצבא והיא מנצלת את ההזדמנות כדי לבנות לעצמה קריירה, חיים וביטוי עצמי. אין ספק שבהכללה זהו סרט על הנשים במלחמה, שבעליהן ובניהן נשלחו לחזית והן היו צריכות למצוא דרכים לכלכל את עצמן ואת משפחתן. נוסף על דמותה של קול ישנה גם דמותה של סופי סמית' (הלן מקרורי) שאחיה נהרג והיא תופסת את מקומו בתור הסוכנת של אמרוז היליארד (ביל ניי), שחקן מבוגר שגם מקבל הזדמנות משום שהצעירים אינם והתאומות הצעירות שהמלחמה מאפשרת להן למצוא מפלט מאב מתעלל בכך שהן מצטרפות לגדוד המכונאיות. כולן נשים שמקבלות הזדמנות כי הגברים לא בסביבה ומוצאות דרך להתפתחות אישית ושבירת תקרת הזכוכית.

אבל יותר מכל הסרט הזה הוא סרט על קולנוע, על עשיית סרטים, ועל חשיבותו של הקולנוע והשפעתו על האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות. המשימה שמונחתת על הצוות הקטן הוא להפיק סרט שיכול להפיח תקווה מחודשת בכוחות הבריטים העייפים ההולכים ומתייאשים מהמלחמה. קטרין נשלחת לראיין זוג תאומות שעליהן נכתב בעיתונות שהגיעו בסירה קטנה עד צרפת כדי לעזור לחיילים הבריטים הנסוגים להגיע לאנגליה, אבל היא מגלה שהאמת שונה ממה שנכתב בעיתון. "אל תתני לאמת ולעובדות לעמוד בדרכו של סרט טוב" אומר לה שותפה לכתיבה, טום באקלי. ואכן, הסרט עוקב אחרי הבנייה של העלילה והדמויות, והשינויים שהם עורכים בהתאם למשאבים, לדרישות חיצוניות ולצורך של הסרט להיות מרגש ומשעשע ומעודד, תהליך שהולך ומרחיק אותה מהאמת העובדתית אבל יוצר סרט שמצליח לרגש. הסרט הזה הוא פנינה מהנה. קולנוע על מלחמה שאינו על מלחמה.

 

חיבור פשוט (ארה"ב, 2017)

חיבור פשוט הוא סיפור קלאסי כמעט על המחיר שמשלמים ילדים על החלומות של הוריהם. במוקד הסערה הפעם: ילדה בת שבע, גאון במתמטיקה.

פרנק מגדל את אחייניתו מרי לאחר מותה של אחותו. כשהיא מגיעה לגיל בית ספר הוא שולח אותה לכיתה א' והמורה שלה מגלה שיש לתלמידה החדשה שלה כישרון יוצא דופן למתמטיקה. התעקשותו של פרנק להשאיר את מרי בבית הספר הרגיל ולא לשלוח אותה לבית ספר למחוננים על אף הצעה מפתה ומלגה מלאה מביאה אותו להתנגחות עם אמו שנאבקת בו על משמורת על מרי כדי שזו תוכל לפתח את התחום המתמטי.

כביכול, הסרט הוא עוד סרט בז'אנר הסרטים על ילדי פלא מחוננים שמדי פעם צצים על המסך. הדילמה אותה דילמה. האם לתת לה לפתח את התחום בו היא מחוננת או להתעקש על חינוך "רגיל" שאולי פחות מרתק אבל מאפשר לה לרכוש כישורים חברתיים חשובים לחיים בחברה אנושית. ובכל זאת, הסרט איננו רק זה, משום הדילמה היא אמנם "טובת הילד", אבל הסרט מציג עמדה מעניינת.

סבתה של מרי, אף היא מחוננת במתמטיקה, ויתרה על קריירה במחקר אקדמי לטובת גידול ילדים ולא עשתה את זה בלב שלם. מתוסכלת מחוסר היכולת שלה להשיג את מה שרצתה, היא דחפה את בתה לאותם הגבהים ברגע שגילתה שגם בתה מחוננת. אבל הבת מתה… ועכשיו, כשהנכדה מחוננת נקתרה בדרכה ההזדמנות שוב לחזור לעולם האקדמיה דרך הנכדה… הסרט מביע עמדה מעניינת כלפי הדיון בגורלם של ילדי הפלא. הסבתא כביכול מציגה את הגישה שמעודדת אותם להיות מיוחדים ולהתפתח בתחום המחוננות ואילו פרנק הוא איש החיים הפשוטים ומבקש להעניק למרי חיים רגילים ככל שניתן. אבל נדמה שהעמדה של הסרט היא שכל עוד התחום מעניין את הילד, אין מניעה להשקיע ולדרבן אותו. אבל אם ההצלחה ילד הפלא היא שאיפה של ההורה בלבד… זה עלול להזיק יותר מאשר להועיל.

 

דוקטור, אני רק שאלה

חבר טוב אמר לי פעם שאני גיקית של דברים לא גיקיים. כמובן, ההגדרה של "גיק" רחבה מאוד ולמעשה יכולה לכלול אינסוף תחומי עניין, אבל בהכללה גסה גיקים הם חובבי פנטזיה, מדע בדיוני, קומיקס ומשחקי מחשב. אף אחד מהם לא כוס התה שלי. והנה יום אחד מצאתי את עצמי צופה בלא אחרת מאשר סדרת ההארד-קור מדע בדיוני "ד"ר הו". כן, כן. נסיעה בזמן, פלנטות וגלקסיות אחרות, יצורים לא אנושיים, אדון זמן, טרדיס, ו-sonic screw driver. יושבת וצופה. פרק אחר פרק. עונה אחרי עונה. אפילו אני הופתעתי. ומשום שהתאהבתי בסדרה (ולא רק בדיוויד טננט) ניסיתי להבין מה סוד הקסם. מה יש בסדרה שמושך גם אנשים כמוני, אנשים שהם ומד"ב… איך לומר… לא חברים קרובים. בכל זאת, סדרה מ-1963 ועד היום עם איזה הפסקונת קטנה באמצע…
אז הנה כמה מחשבות.

הז'אנר של מדע בדיוני הוא עצום במגוון האפשרויות שלו. הוא אולי הז'אנר המושלם לבחון בו תשובות אפשריות לשאלה "ומה אם…?" עזבו רעיונות בנאליים כמו "ומה אם יש חיים בפלנטות אחרות?" או "ומה אם החייזרים מתקדמים מאיתנו טכנולוגית?" השאלות המרתקות באמת הן השאלות על החברה האנושית. "ומה אם האנושות תהפוך לאנשי פלדה נטולי רגשות? האם זה שדרוג?" או "ומה אם נהפוך את כל המכוניות לאוטומטיות?" או "ומה אם כל החדשות שאנחנו שומעים יגיעו ממקור אחד והוא יכול להיכנס ישר לראש שלנו ולדעת כל מה שאנחנו יודעים?" ויש גם שאלות על האופי האנושי ומניעיו. "ומה אם יש יצורים שמונעים משנאה לכל מי שהוא לא הם?" (Dalek) "או "ומה אם יש יצורים שבנויים רק למלחמה?" (Santaren) העובדה שזהו מד"ב ולא פנטזיה שומרת על קשר כלשהו עם המציאות ובכך לא מאפשרת לפטור את התשובות כבדיה ותו לא. היכולת של המד"ב להאיר סכנות אפשריות בחברה האנושית הוא אחת מנקודות החזקה של הז'אנר.

המגוון העצום של המדע הבדיוני מאפשר לו להיות מפתיע. יכול להיות שהתפניות בעלילה עדיין מפתיעות אותי משום שלא צפיתי במספיק תוצרים מהז'אנר, ובכל זאת יש בו משהו מרענן. קומדיה רומנטית, מתח, אקשן הכל מתחיל להיות צפוי בשלב מסויים. טרם הגעתי לשלב הזה עם המדע הבדיוני. קצת כמו המלוות של הדוקטור, הסיפורים עדיין מפתיעים אותי. יש רצון להמשיך לפרק הבא ולגלות עוד עולם. מצד שני, הדגש בסדרה הוא לא המדע הבדיוני. הדוקטור לרוב משתמש במונחים סמי-מדעיים אבל לא הקומפניון ולא הצופים מצליחים לעקוב אחריו. הסיפור האנושי, אם אפשר להגיד ככה כשמדובר ביצורים לא אנושיים, הוא העיקר ולסיפור אנושי כל אחד יכול להתחבר.

דמותו האניגמאטית ועם זאת המוכרת של הדוקטור היא עוד נקודה לזכות הסדרה. לכל אחד יש את השחקן החביב עליו, זה שלדעתם גילם את הדוקטור בצורה מושלמת, אבל אם נשאיר את סוגיית השחקן לרגע בצד, יש משהו בדמות של הדוקטור שקוסם לצופה. הוא קשיש חכם ועם זאת ילד. נושא על כתפיו את היקום כולו, אבל חסר אחריות לעיתים. ראה פלנטות וחוות מלחמות, אבל מתלהב מהמין האנושי ולא הופך לציני ומריר. קל מאוד לחבב אותו ולהמשיך אחריו להרפתקאות. מצד שני, יש בו משהו שבור ובודד מאוד. האחרון לאדוני הזמן שנגזר עליו להסתובב ביקום, כשכל חבריו הם בני אדם שקמלים ונמוגים ומתים והוא ממשיך לחיות אחרי כל אחד מהם. מכל הפלנטות והגלקסיות אין אפילו מקום אחד שהוא יכול לקרוא לו "בית" והידיעה שבמו ידיו הרס את הזן שלו כדי למנוע גהנום מקננת בשני הלבבות שלו ללא הרף, גם אם זה היה הדבר הנכון לעשות. יש בדמותו משהו שמעורר הערצה וחמלה בו זמנית.

all_

ואולי הנקודה הטובה ביותר לזכות הסדרה היא שהיא לא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי. הדוקטור, גם אם לרוב מוטלת עליו האחריות להציל את עולם, לא רואה בעצמו גיבור נוסח הגיבורים הפטריוטיים של מארוול, למשל. ברוב המקרים הוא חושב תוך כדי תנועה, אין לו תכנית מראש, וגם בכך קל מאוד לחבב אותו. למי מאיתנו התכניות עובדות כמו שתכננו? השנינות הבריטית הופכת את הסדרה לסדרה כיפית, לא מלודרמה, לא משהו הופך קרביים, אלא תכנית לכל המשפחה שאפשר לצפות בה יחד. העולם עומד להיחרב בערב חג המולד והדוקטור עסוק בלברר אם הגוף החדש שלו מוצא חן בעיני רוז. או בפרק הראשון של העונות החדשות שבו הדוקטור פוגש את רוז ובאמצע הכאוס של בובות הראווה אומר לה: "נעים מאוד, רוז טיילור, נוסי על נפשך." העולם מתפרק והבריטים מוצאים זמן לנימוסים והליכות ולשתיית תה.

"ד"ר הו" מצא את הנוסחא שבין רצינות לשטוטניקיות, בין מחשבות פילוסופיות לקלילות וכיף. אלה הנקודות שלי. מה הסיבות שלכם?

בלקפול – סקירה

כשחושבים על מיוזיקל חושבים על ברודווי או לונדון או יותר סביר להניח Glee או גריז. חושבים על דרמה, חושבים על רומנטיקה וככל הנראה לא חושבים על תעלומות רצח וקזינו. אבל זה בדיוק מה שקורה בסדרה הבריטית "בלקפול" (Blackpool)  – שילוב של תעלומה משטרתית, דרמה משפחתית ומיוזיקל. איך השילוב המעט ביזארי הזה עובד יחד? מסתבר שלא רע.

בדומה לסדרות מוזיקליות אחרות, גם כאן השירים מקדמים את העלילה, מציגים רעיון, או מגלים דבר מה על עולמן הפנימי של הדמויות. בניגוד לסדרות מוזיקליות אחרות, כאן השחקנים שרים עם השיר המקורי, ובאופן כלשהו נעלמת חוויית השירה האמיתית לטובת משהו שדומה יותר לליפסינק (Lipsync), אבל הדבר לא פוגע בהנאה מהסדרה.

ריפלי הולדן (דיוויד מוריסי) מקווה להפוך את העיירה מנומנמת בלקפול ללואס וגאס של בריטניה. יש לו שאיפות גדולות, הוא מלהיב את חברי הקהילה ופותח מרכז שעשועים עם מכונות מזל (Arcade) בתקווה לפתוח בעתיד הקרוב מלון עם קזינו. בערב הפתיחה הוא תופס בחור צעיר שמנסה לתמרן את אחת המכונות ומתעמת איתו. כעבור יומיים אותו בחור נמצא מת במרכז השעשועים של הולדן. פיטר קרלייל (דיוויד טננט), שוטר סקוטי, מגיע לעיירה ומקבל את תיק הרצח, ובמהלך הזמן נדמה שיש לו עניין אישי להכניס את הולדן מאחורי סורג ובריח. בינתיים הולדן מגלה שבתו יוצאת עם אדם בגילו, בנו מסתבך בפלילים ואשתו משום מה נראית יותר מאושרת מכפי שנראתה שנים…

כביכול סיפור לדרמה טיפוסית, אולי אפילו משל מוסרי על אדם שחשב שהוא מלך וגילה שהוא קבצן, אחד שחשב שהוא יכול לסובב את העולם אבל גילה שלעולם יש חוקים משלו, ובעיקר על אדם שחצן שהצופה רק מחכה לראות אותו נופל לבוץ. אבל הסדרה רחוקה מלהיות הקלישאה שהיא הייתה יכולה להיות. פשוט משום שהדמויות לא מתיישבות עם הסטריאוטיפים הכל כך צפויים.

blackpool_tv-516570101-large

גם הולדן וגם קרלייל מעוררים סלידה וסימפטיה בו זמנית. בנעוריו היה הולדן ביריון ונהג להתעמר בנבזיות בילדים בכיתה. כשהתבגר והתעשר האמין שכסף וכריזמה יכולים לקנות הכל – נשים, פקידים ואת אמונם של אנשי בלקפול. הוא לא בעל אוהב במובן הקיטשי של המילה אבל הוא אוהב את אשתו ומשפחתו ויעשה הכל כדי להגן עליהם. קל להעריך אותו על המחויבות שלו לשלום משפחתו ועל הרצון שלו להצליח ובאותה מידה קל לסלוד מדרכיו לנהל את העניינים.

גם את קרלייל קל לחבב. הוא מתאהב, להפתעתו, ויש באהבה שלו לנטלי, אשתו של הולדן, משהו שהופך אותו משוטר בשליטה לגבר מעט חסר אונים, כמו נער שמתאהב לראשונה. מצד שני, הוא משקר לנטלי לגבי העיסוק שלו ולגבי הסיבה הראשונית לפגישה ביניהם ומנסה בדרכים יצירתיות ולא תמיד כשרות להוציא את בעלה מהתמונה.

נטלי, הצלע השלישית והנשית במשולש הזה, מתחילה את הסדרה כאישה ואמא ששמה את משפחתה מעל הכל, אבל קצת מאבדת את עצמה. היא עובדת ב"Samaritans", ארגון שדומה לער"ן, ומנסה דרך העבודה לבנות לעצמה זהות נוספת, שלא תלויה בתפקידיה החברתיים. הכניסה של קרלייל לחייה מעוררת בה את הצורך להיות שוב אינדווידואל, להיות שוב "נטלי". הגילוי שלה בנוגע לעיסוקו האמיתי יוצר אצלה קונפליקט, כמובן, שנפתר דווקא בזכות בעלה שרואה באושר שלה ערך עליון.

נדמה שהסיפור בסופו של דבר הוא סיפור על הפרט והמערכת וציפיותיה, ולא משנה אם זאת המערכת המשפטית, המערכת הכלכלית או המשפחתית. כל אחת מהדמויות, נטלי, הולדן וקרלייל, נאבקים ב"דרך המקובלת" להתנהג. עבור כל אחד מהם, בחירה ב"דרך המקובלת", בדרך שבה מצפים מהם להתנהג, תוביל לסבל. הגשת כתב אישום נגד הולדן, מה שמצופה מקרלייל לעשות, הייתה מפרקת את המשפחה של הולדן ונטלי, סותמת את הגולל על האהבה של נטלי וקרלייל ומחסלת את הקריירה של קרלייל משום שהממונים עליו היו מגלים שהוא היה מעורב רגשית עם אשתו של החשוד העיקרי. אבל הדמויות מוצאות את הדרך לעקוף את המערכת ולפתור את התסבוכת בינם לבין עצמם כך שגם אם הם לא פועלים לפי הדרך הנכונה כביכול לכולם יש סיכוי אמיתי לאושר.

על אף שהסדרה קלילה היא מציגה נושא מורכב. השאלה הנצחית על האם לפעול לפי תכתיבי החברה או האינטרס האישי, האם לעשות את "הדבר הנכון" שהחברה רואה כנכון על אף הסיכוי לאבד הכל, או לעשות את הדבר הלא נכון ולהשאיר לעצמך את הסיכוי לאושר. יש דרכים כיפיות לדון בשאלות גדולות.

 

קרלייל והולדן בדו קרב מוסיקלי.

קצרצרים: מנהל לילה – סקירה

יו לורי העיד על עצמו שהוא חובב מושבע של ג'ון לה-קארה ושאהב בתור נער לגמוע בשקיקה את ספריו. עם נפילת חומת ברלין ושבירתו של מסך הברזל, חשש לורי שלה-קארה לא יכתוב יותר רומני ריגול. אבל ריגול הוא אחד המקצועות שמלווים את האנושות מראשיתה. "ידע זה כוח", וכשמדובר במלחמות ויחסי כוחות בין מדינות ובין אנשים, על כמה וכמה.

ג'ונתן פיין (טום הידלסטון) עובד כמנהל לילה בבית מלון בקהיר. ערב אחד יוצרת איתו קשר אחת מנשותיו של פרדי חמיד, אחד הבנים של המשפחה הכי עשירה ומשפיעה בקהיר ומבקשת ממנו לצלם עבורה מסמכים. דרכה הוא מתוודע לעסקאות נשק בלתי חוקיות בין פילנטרופ בריטי בשם ריצ'רד אונסלו רופר (יו לורי) לבין משפחת חמיד וחבריה. הימים ימי "האביב הערבי" במצריים והרחוב הערבי בהחלט לא זקוק לעוד נשק. פיין מצלם את המסמכים ומעביר אותם לחבר בשגרירות הבריטית. אבל התוצאות של "המעשה הנכון" הזה הרסניות ולא צפויות לפיין. כעבור כמה חודשים, הפעם במלון נידח ויוקרתי בשווייץ, מצטלבות דרכיו של פיין עם ריצ'רד רופר בכבודו ובעצמו ושוב פיין מחליט לא לשתוק, אבל הפעם כשסוכנת ביון בריטית (אוליביה קולמן) יוצרת איתו קשר הוא מוכן לקפוץ למים העמוקים – להסתנן לארגון של רופר ולהרוס את יכולתו למכור נשק, קונבנציונאלי ולא קונבנציונאלי, לכל המרבה במחיר.

מימין לשמאל: יו לורי, אוליביה קולמן, אליזבת' דביקי, טום הידלסטון

מימין לשמאל: יו לורי, אוליביה קולמן, אליזבת' דביקי, טום הידלסטון

בין הספר לבין הסדרה יש כמה הבדלים. בסדרה, פיין היה חייל באפגניסטן ולא באירלנד, המפעיל שלו מטעם סוכנות הביון הבריטית הוא למעשה מפעילה, אנג'לה בור אותה מגלמת בהצלחה רבה אוליביה קולמן.  הרקע להתרחשות עבר מיערות הסמים של אמריקה הלטינית בשנות ה-90 ל"אביב הערבי" של 2011 וגם הסוף שונה (באישורו של לה-קארה). התוספת של אנג'לה בור מוסיפה אלמנט מרענן לדרמת הריגול על המסך. זה מנער מעט את הסקסיזם שנהוג בספרים כאלה, נוסח ג'יימס בונד ונערת בונד, אבל גם נותן לסדרה מעט יותר רוך ואנושיות. לא עוד שני גברים שמנסים לגבור אחד על השני בפקחות וערמומיות, אלא המחיר האנושי שמסביב לתחרות הזו. אבל הנושא של אתיקה ועולם הצללים נותרו בעינם.

ג'ונתן פיין על רקע האביב הערבי במצריים

ג'ונתן פיין על רקע האביב הערבי במצריים

יו לורי ידוע בעיקר כשחקן קומי, אבל ב"מנהל לילה" הוא מגלם דווקא את הנבל, ריצ'רד "דיקי" רופר. הוא מתואר על ידי לה קארה בספר כ"אדם הגרוע ביותר בעולם" (The worst man in the world), הגדרה מעט מוזרה לאדם מוצלח ופילנטרופ. הוא חי את החיים הטובים עם אישה צעירה וצוות נאמנים תוך כדי מכירת נשק לגורמים מפוקפקים וכנופיות טרור שונות, כנופיות שאיתן הצבא הבריטי נלחם. כשחושבים על סוחרי נשק מדמיינים טרוריסטים עם מסכות ורובים, נוסח הסרטונים של דעא"ש, אולי. אבל הנבל של לה-קארה לובש חליפות יקרות ובחסות הממשלות המערביות, מאפשר להמון הזועם להשיג נשק יותר ויותר קלטני ולהרוג יותר ויותר אנשים. "כשהוא ראה את הילדים נפגעי הסארין נאבקים לנשום הוא לא ראה ילדים, הוא ראה הזדמנות עסקית", כך אומרת עליו אנג'לה בור. האדם הנורא ביותר בעולם הוא זה שמשתמש בכוחו והשפעתו כדי לזרוע הרס בעוד הוא יושב בטוח מהצד ונהנה. קל לחלק את העולם לטובים ורעים כשהטובים לבושים חליפות ושותים שמפניה על יאכטה ואילו הרעים מתרוצצים בעולם עם פצצות ורובים וכנראה מדברים ערבית. אבל מה אם האנשים הנושאים באחריות הם לובשי החליפות?

האיש הנורא ביותר בעולם, בחליפה יקרה

האיש הנורא ביותר בעולם, בחליפה יקרה

הסדרה מטילה את האחריות על רופר ועל סוכניו בביון הבריטי שיודעים אבל מעלימים עין תמורת סכום סמלי נאה. האצבע המאשימה מופנית לא רק אל הפילנתרופ הבריטי שתורם לחברה ביד אחת והורס אותה בידו האחרת אלא גם לממשלות שנהנות מהמלחמה ולאנשים שיושבים בהן ומדברים גבוהה-גבוהה בעולם בעודם נותנים יד להרג של אלפים, הכול  לטובת הכיס הפרטי במסווה של טובת המדינה.  כתוביות הפתיחה שהן יצירת מופת בפני עצמה, יוצרות כבר מדקות הפתיחה את הקשר בין העושר והיוקרה של רופר לבין עיסוקו הצדדי והרווחי. בעולם שבו נדמה שהתדמית חשובה יותר מהתוכן, הסדרה מעלה כמה נקודות למחשבה. איך נגמר קרב הענקים הזה? תצטרכו לצפות ולגלות.

סערה בכוס תה

איך אתם שותים את התה שלכם? ובבקשה, אל תגידו שאתם "אנשים של קפה"… תה. איך אתם מעדיפים את התה שלכם? ירוק? שחור? שחור עם חלב? עם סוכר? בלי סוכר? ואולי בכלל חליטת צמחים? בשבילנו לרוב תה הוא העדפה, מצב רוח או אפילו מצב בריאותי (מי אמר קמומיל לכאב בטן ולא קיבל?) אבל יש מדינות שבהן תה זה עניין לאומי כבד-משקל, כזה שאם לא תשתו נכון ידונו אתכם ברותחין…

יפן ידועה בעולם בין היתר בזכות טקס התה שלה (Cha no yuu). על אף שטקס התה היה נהוג ביפן במשך מאות שנים, הגרסה המוכרת ביותר שלו משויכת לאדם בשם סן נו ריקיו (Sen no Rikyuu) שחי במאה ה-16. את טקס התה למד מגיל צעיר וכבר בגיל 19 פגש מורים דגולים של הטקס, ואף הוזמן לשרת את אודה נובונגה, המאחד הראשון של יפן והסמוראי החזק ביותר בתקופתו. לאחר מותו של נובונגה, שירת סן נו ריקיו את המאחד השני, טויוטומי הידיושי, אבל חילוקי דעות ביניהם הביאו לפרידת דרכיהם (בלשון המעטה).

סן נו ריקיו

סן נו ריקיו

עד לתקופתו של סן נו ריקיו, היה טקס התה בעיקר נחלתו של המעמד העליון. כלי האירוח היו בדרך כלל חרסינה סינית יקרה מה שהפך את הטקס למרהיב אבל גם מרוחק מרוב העם. סן נו ריקיו הפך את טקס הזה לטקס זן, חיבר אותו עם המסורת הבודהיסטית שבמידה מה בזה להנאות העולם הגשמי והחולף בו אנו חיים ובכך ייתר את הצורך בראוותנות שהתלוותה אליו.

עם השנים הפך טקס התה לטקס של ממש, מרובה כללי עשה ואל תעשה. סן נו ריקיו עצמו כתב חיבור בן 100 נקודות בהן פירט את כללי טקס התה. כלי התה צריכים להיות פשוטים, "מה שיש בבית, אבל אם יש כלים יפים לתה אין להחביא אותם ולנהוג כאילו אינם". המים צריכים להיות רתוחים והתה הירוק, שמגיע בצורת אבקה, צריך להיות בלי גושים. את תנועת המזיגה של התה יש לעשות מהמרפק ולא מהמותן, יש לקחת מים מתחתית הקומקום, אין למלא מדי את כף המזיגה המיוחדת ואין להרים אותה גבוה מדי (כמה למלא בדיוק וכמה זה גבוה מדי? לא כתוב). טקס התה הוא הצגה של ממש ולכל תנועה בו יש תזמון נכון. אם המבצע יהיה מהיר מדי או איטי מדי או "חזק" מדי או "חלש" מדי יאמרו עליו שיש לו מקצב "מקצב תה רע".

טקס התה נערך בדרך כלל בביתן שמיועד ובכל ביתן ישנו Tokonoma, שקע ומובלעת בקיר שבה מציגים סידור פרחים (איקבנה) ו/או קליגרפיה. גם סידור הפרחים וגם הקליגרפיה חייבים להתאים לעונות השנה או לאירוע שמציינים. אם ב Tokonoma יש שיר אין להציג שירים נוספים בחדר. אם חזרתם זה עתה מצפייה בפריחת הדובדבן (Hanami) אין להציג ב-Tokonoma  ציורי פרחים או ציפורים. ואם וכאשר אתם מתבוננים ובוחנים את המוצג ב-Tokonoma עליכם לשבת במרחק של כמטר ממנו.

ואם כל הכללים הללו הוציאו לכם את כל החשק לתה, אל דאגה! בסוף הטקסט (סעיף 97) כותב סן נו ריקיו שטקס התה כולל סך הכל הרתחה של המים, הכנת התה ושתייתו. זה הכל. ריבוי הכללי בטקס הם כמו תרגילי סולמות לפסנתרן. עליו לתרגל ולהקפיד כדי שבבוא היום יוכל לתת לאצבעות לרוץ על המקלדת כאוות נפשו. כך גם טקס התה – עלינו ללמוד את הכללים כדי שנוכל בבוא היום להקדיש מחשבה לדברים החשובים באמת.

טקס תה

אם חשבתם שתה ירוק כולל טקס מעיק וטעם מר ואתם תסתפקו בתה שחור בריטי, דעו שגם לו יש כללים. ג'ורג' אורוול (כן, אותו אחד שכתב את 1984) פרסם ב-1946 מאמר קטן ב-Evening Standard תחת הכותרת "A Nice Cup of Tea", שבו הוא מונה 11 נקודות שהופכות תה בריטי לתה טוב. ברוך השם לא 100…

ג'ורג' אורוול

ג'ורג' אורוול

הכלים של התה הבריטי, לפי אורוול, דווקא צריכים להיות חרסינה ולכלול כוס גבוהה (שבה התה שומר על חום ביתר קלות), צלוחית, קומקום וקנקן תה. גם לטקס של אורוול יש כללים. על התה להיות מסוג תה הודי או צאלון. תה סיני (ירוק) הוא חסכוני משום שאינו דורש חלב, אבל אין לו את יתרונותיו של התה השחור. "הוא לא גורם לשותה לחוש עצמו רם יותר, אמיץ יותר או אופטימי יותר לאחר שתייתו".

יש להכין אותו בכמויות קטנות כדי שיהיה חזק (וישיג את כל אותם היתרונות שמנה מעלה) ובשום אופן אין להוסיף לו סוכר. מבחינת החלב, אורוול מכיר בשתי אסכולות נפוצות. האחת היא גישת ה"חלב תחילה" שבה מוזגים תחילה את החלב ולאחר מכן מוסיפים את התה והאחרת "תה תחילה" שבה מוזגים תחילה את התה ורק אחר כך את החלב. אורוול עצמו תומך נלהב של אסכולת ה"תה תחילה" וטוען שזאת משום שאז ניתן לוסת את כמות החלב שאנו מוזגים בתה. עם זאת, אין ויכוח על כך שהתה הבריטי הוא תה עם חלב.

אז בפעם הבאה שאתם מכינים תה, חישבו עליו היטב והקפידו על הכללים: הרתחת מים, הכנת תה ושתייתו.

לרוויה!