דוקטור, אני רק שאלה

חבר טוב אמר לי פעם שאני גיקית של דברים לא גיקיים. כמובן, ההגדרה של "גיק" רחבה מאוד ולמעשה יכולה לכלול אינסוף תחומי עניין, אבל בהכללה גסה גיקים הם חובבי פנטזיה, מדע בדיוני, קומיקס ומשחקי מחשב. אף אחד מהם לא כוס התה שלי. והנה יום אחד מצאתי את עצמי צופה בלא אחרת מאשר סדרת ההארד-קור מדע בדיוני "ד"ר הו". כן, כן. נסיעה בזמן, פלנטות וגלקסיות אחרות, יצורים לא אנושיים, אדון זמן, טרדיס, ו-sonic screw driver. יושבת וצופה. פרק אחר פרק. עונה אחרי עונה. אפילו אני הופתעתי. ומשום שהתאהבתי בסדרה (ולא רק בדיוויד טננט) ניסיתי להבין מה סוד הקסם. מה יש בסדרה שמושך גם אנשים כמוני, אנשים שהם ומד"ב… איך לומר… לא חברים קרובים. בכל זאת, סדרה מ-1963 ועד היום עם איזה הפסקונת קטנה באמצע…
אז הנה כמה מחשבות.

הז'אנר של מדע בדיוני הוא עצום במגוון האפשרויות שלו. הוא אולי הז'אנר המושלם לבחון בו תשובות אפשריות לשאלה "ומה אם…?" עזבו רעיונות בנאליים כמו "ומה אם יש חיים בפלנטות אחרות?" או "ומה אם החייזרים מתקדמים מאיתנו טכנולוגית?" השאלות המרתקות באמת הן השאלות על החברה האנושית. "ומה אם האנושות תהפוך לאנשי פלדה נטולי רגשות? האם זה שדרוג?" או "ומה אם נהפוך את כל המכוניות לאוטומטיות?" או "ומה אם כל החדשות שאנחנו שומעים יגיעו ממקור אחד והוא יכול להיכנס ישר לראש שלנו ולדעת כל מה שאנחנו יודעים?" ויש גם שאלות על האופי האנושי ומניעיו. "ומה אם יש יצורים שמונעים משנאה לכל מי שהוא לא הם?" (Dalek) "או "ומה אם יש יצורים שבנויים רק למלחמה?" (Santaren) העובדה שזהו מד"ב ולא פנטזיה שומרת על קשר כלשהו עם המציאות ובכך לא מאפשרת לפטור את התשובות כבדיה ותו לא. היכולת של המד"ב להאיר סכנות אפשריות בחברה האנושית הוא אחת מנקודות החזקה של הז'אנר.

המגוון העצום של המדע הבדיוני מאפשר לו להיות מפתיע. יכול להיות שהתפניות בעלילה עדיין מפתיעות אותי משום שלא צפיתי במספיק תוצרים מהז'אנר, ובכל זאת יש בו משהו מרענן. קומדיה רומנטית, מתח, אקשן הכל מתחיל להיות צפוי בשלב מסויים. טרם הגעתי לשלב הזה עם המדע הבדיוני. קצת כמו המלוות של הדוקטור, הסיפורים עדיין מפתיעים אותי. יש רצון להמשיך לפרק הבא ולגלות עוד עולם. מצד שני, הדגש בסדרה הוא לא המדע הבדיוני. הדוקטור לרוב משתמש במונחים סמי-מדעיים אבל לא הקומפניון ולא הצופים מצליחים לעקוב אחריו. הסיפור האנושי, אם אפשר להגיד ככה כשמדובר ביצורים לא אנושיים, הוא העיקר ולסיפור אנושי כל אחד יכול להתחבר.

דמותו האניגמאטית ועם זאת המוכרת של הדוקטור היא עוד נקודה לזכות הסדרה. לכל אחד יש את השחקן החביב עליו, זה שלדעתם גילם את הדוקטור בצורה מושלמת, אבל אם נשאיר את סוגיית השחקן לרגע בצד, יש משהו בדמות של הדוקטור שקוסם לצופה. הוא קשיש חכם ועם זאת ילד. נושא על כתפיו את היקום כולו, אבל חסר אחריות לעיתים. ראה פלנטות וחוות מלחמות, אבל מתלהב מהמין האנושי ולא הופך לציני ומריר. קל מאוד לחבב אותו ולהמשיך אחריו להרפתקאות. מצד שני, יש בו משהו שבור ובודד מאוד. האחרון לאדוני הזמן שנגזר עליו להסתובב ביקום, כשכל חבריו הם בני אדם שקמלים ונמוגים ומתים והוא ממשיך לחיות אחרי כל אחד מהם. מכל הפלנטות והגלקסיות אין אפילו מקום אחד שהוא יכול לקרוא לו "בית" והידיעה שבמו ידיו הרס את הזן שלו כדי למנוע גהנום מקננת בשני הלבבות שלו ללא הרף, גם אם זה היה הדבר הנכון לעשות. יש בדמותו משהו שמעורר הערצה וחמלה בו זמנית.

all_

ואולי הנקודה הטובה ביותר לזכות הסדרה היא שהיא לא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי. הדוקטור, גם אם לרוב מוטלת עליו האחריות להציל את עולם, לא רואה בעצמו גיבור נוסח הגיבורים הפטריוטיים של מארוול, למשל. ברוב המקרים הוא חושב תוך כדי תנועה, אין לו תכנית מראש, וגם בכך קל מאוד לחבב אותו. למי מאיתנו התכניות עובדות כמו שתכננו? השנינות הבריטית הופכת את הסדרה לסדרה כיפית, לא מלודרמה, לא משהו הופך קרביים, אלא תכנית לכל המשפחה שאפשר לצפות בה יחד. העולם עומד להיחרב בערב חג המולד והדוקטור עסוק בלברר אם הגוף החדש שלו מוצא חן בעיני רוז. או בפרק הראשון של העונות החדשות שבו הדוקטור פוגש את רוז ובאמצע הכאוס של בובות הראווה אומר לה: "נעים מאוד, רוז טיילור, נוסי על נפשך." העולם מתפרק והבריטים מוצאים זמן לנימוסים והליכות ולשתיית תה.

"ד"ר הו" מצא את הנוסחא שבין רצינות לשטוטניקיות, בין מחשבות פילוסופיות לקלילות וכיף. אלה הנקודות שלי. מה הסיבות שלכם?

בלקפול – סקירה

כשחושבים על מיוזיקל חושבים על ברודווי או לונדון או יותר סביר להניח Glee או גריז. חושבים על דרמה, חושבים על רומנטיקה וככל הנראה לא חושבים על תעלומות רצח וקזינו. אבל זה בדיוק מה שקורה בסדרה הבריטית "בלקפול" (Blackpool)  – שילוב של תעלומה משטרתית, דרמה משפחתית ומיוזיקל. איך השילוב המעט ביזארי הזה עובד יחד? מסתבר שלא רע.

בדומה לסדרות מוזיקליות אחרות, גם כאן השירים מקדמים את העלילה, מציגים רעיון, או מגלים דבר מה על עולמן הפנימי של הדמויות. בניגוד לסדרות מוזיקליות אחרות, כאן השחקנים שרים עם השיר המקורי, ובאופן כלשהו נעלמת חוויית השירה האמיתית לטובת משהו שדומה יותר לליפסינק (Lipsync), אבל הדבר לא פוגע בהנאה מהסדרה.

ריפלי הולדן (דיוויד מוריסי) מקווה להפוך את העיירה מנומנמת בלקפול ללואס וגאס של בריטניה. יש לו שאיפות גדולות, הוא מלהיב את חברי הקהילה ופותח מרכז שעשועים עם מכונות מזל (Arcade) בתקווה לפתוח בעתיד הקרוב מלון עם קזינו. בערב הפתיחה הוא תופס בחור צעיר שמנסה לתמרן את אחת המכונות ומתעמת איתו. כעבור יומיים אותו בחור נמצא מת במרכז השעשועים של הולדן. פיטר קרלייל (דיוויד טננט), שוטר סקוטי, מגיע לעיירה ומקבל את תיק הרצח, ובמהלך הזמן נדמה שיש לו עניין אישי להכניס את הולדן מאחורי סורג ובריח. בינתיים הולדן מגלה שבתו יוצאת עם אדם בגילו, בנו מסתבך בפלילים ואשתו משום מה נראית יותר מאושרת מכפי שנראתה שנים…

כביכול סיפור לדרמה טיפוסית, אולי אפילו משל מוסרי על אדם שחשב שהוא מלך וגילה שהוא קבצן, אחד שחשב שהוא יכול לסובב את העולם אבל גילה שלעולם יש חוקים משלו, ובעיקר על אדם שחצן שהצופה רק מחכה לראות אותו נופל לבוץ. אבל הסדרה רחוקה מלהיות הקלישאה שהיא הייתה יכולה להיות. פשוט משום שהדמויות לא מתיישבות עם הסטריאוטיפים הכל כך צפויים.

blackpool_tv-516570101-large

גם הולדן וגם קרלייל מעוררים סלידה וסימפטיה בו זמנית. בנעוריו היה הולדן ביריון ונהג להתעמר בנבזיות בילדים בכיתה. כשהתבגר והתעשר האמין שכסף וכריזמה יכולים לקנות הכל – נשים, פקידים ואת אמונם של אנשי בלקפול. הוא לא בעל אוהב במובן הקיטשי של המילה אבל הוא אוהב את אשתו ומשפחתו ויעשה הכל כדי להגן עליהם. קל להעריך אותו על המחויבות שלו לשלום משפחתו ועל הרצון שלו להצליח ובאותה מידה קל לסלוד מדרכיו לנהל את העניינים.

גם את קרלייל קל לחבב. הוא מתאהב, להפתעתו, ויש באהבה שלו לנטלי, אשתו של הולדן, משהו שהופך אותו משוטר בשליטה לגבר מעט חסר אונים, כמו נער שמתאהב לראשונה. מצד שני, הוא משקר לנטלי לגבי העיסוק שלו ולגבי הסיבה הראשונית לפגישה ביניהם ומנסה בדרכים יצירתיות ולא תמיד כשרות להוציא את בעלה מהתמונה.

נטלי, הצלע השלישית והנשית במשולש הזה, מתחילה את הסדרה כאישה ואמא ששמה את משפחתה מעל הכל, אבל קצת מאבדת את עצמה. היא עובדת ב"Samaritans", ארגון שדומה לער"ן, ומנסה דרך העבודה לבנות לעצמה זהות נוספת, שלא תלויה בתפקידיה החברתיים. הכניסה של קרלייל לחייה מעוררת בה את הצורך להיות שוב אינדווידואל, להיות שוב "נטלי". הגילוי שלה בנוגע לעיסוקו האמיתי יוצר אצלה קונפליקט, כמובן, שנפתר דווקא בזכות בעלה שרואה באושר שלה ערך עליון.

נדמה שהסיפור בסופו של דבר הוא סיפור על הפרט והמערכת וציפיותיה, ולא משנה אם זאת המערכת המשפטית, המערכת הכלכלית או המשפחתית. כל אחת מהדמויות, נטלי, הולדן וקרלייל, נאבקים ב"דרך המקובלת" להתנהג. עבור כל אחד מהם, בחירה ב"דרך המקובלת", בדרך שבה מצפים מהם להתנהג, תוביל לסבל. הגשת כתב אישום נגד הולדן, מה שמצופה מקרלייל לעשות, הייתה מפרקת את המשפחה של הולדן ונטלי, סותמת את הגולל על האהבה של נטלי וקרלייל ומחסלת את הקריירה של קרלייל משום שהממונים עליו היו מגלים שהוא היה מעורב רגשית עם אשתו של החשוד העיקרי. אבל הדמויות מוצאות את הדרך לעקוף את המערכת ולפתור את התסבוכת בינם לבין עצמם כך שגם אם הם לא פועלים לפי הדרך הנכונה כביכול לכולם יש סיכוי אמיתי לאושר.

על אף שהסדרה קלילה היא מציגה נושא מורכב. השאלה הנצחית על האם לפעול לפי תכתיבי החברה או האינטרס האישי, האם לעשות את "הדבר הנכון" שהחברה רואה כנכון על אף הסיכוי לאבד הכל, או לעשות את הדבר הלא נכון ולהשאיר לעצמך את הסיכוי לאושר. יש דרכים כיפיות לדון בשאלות גדולות.

 

קרלייל והולדן בדו קרב מוסיקלי.

קצרצרים: מנהל לילה – סקירה

יו לורי העיד על עצמו שהוא חובב מושבע של ג'ון לה-קארה ושאהב בתור נער לגמוע בשקיקה את ספריו. עם נפילת חומת ברלין ושבירתו של מסך הברזל, חשש לורי שלה-קארה לא יכתוב יותר רומני ריגול. אבל ריגול הוא אחד המקצועות שמלווים את האנושות מראשיתה. "ידע זה כוח", וכשמדובר במלחמות ויחסי כוחות בין מדינות ובין אנשים, על כמה וכמה.

ג'ונתן פיין (טום הידלסטון) עובד כמנהל לילה בבית מלון בקהיר. ערב אחד יוצרת איתו קשר אחת מנשותיו של פרדי חמיד, אחד הבנים של המשפחה הכי עשירה ומשפיעה בקהיר ומבקשת ממנו לצלם עבורה מסמכים. דרכה הוא מתוודע לעסקאות נשק בלתי חוקיות בין פילנטרופ בריטי בשם ריצ'רד אונסלו רופר (יו לורי) לבין משפחת חמיד וחבריה. הימים ימי "האביב הערבי" במצריים והרחוב הערבי בהחלט לא זקוק לעוד נשק. פיין מצלם את המסמכים ומעביר אותם לחבר בשגרירות הבריטית. אבל התוצאות של "המעשה הנכון" הזה הרסניות ולא צפויות לפיין. כעבור כמה חודשים, הפעם במלון נידח ויוקרתי בשווייץ, מצטלבות דרכיו של פיין עם ריצ'רד רופר בכבודו ובעצמו ושוב פיין מחליט לא לשתוק, אבל הפעם כשסוכנת ביון בריטית (אוליביה קולמן) יוצרת איתו קשר הוא מוכן לקפוץ למים העמוקים – להסתנן לארגון של רופר ולהרוס את יכולתו למכור נשק, קונבנציונאלי ולא קונבנציונאלי, לכל המרבה במחיר.

מימין לשמאל: יו לורי, אוליביה קולמן, אליזבת' דביקי, טום הידלסטון

מימין לשמאל: יו לורי, אוליביה קולמן, אליזבת' דביקי, טום הידלסטון

בין הספר לבין הסדרה יש כמה הבדלים. בסדרה, פיין היה חייל באפגניסטן ולא באירלנד, המפעיל שלו מטעם סוכנות הביון הבריטית הוא למעשה מפעילה, אנג'לה בור אותה מגלמת בהצלחה רבה אוליביה קולמן.  הרקע להתרחשות עבר מיערות הסמים של אמריקה הלטינית בשנות ה-90 ל"אביב הערבי" של 2011 וגם הסוף שונה (באישורו של לה-קארה). התוספת של אנג'לה בור מוסיפה אלמנט מרענן לדרמת הריגול על המסך. זה מנער מעט את הסקסיזם שנהוג בספרים כאלה, נוסח ג'יימס בונד ונערת בונד, אבל גם נותן לסדרה מעט יותר רוך ואנושיות. לא עוד שני גברים שמנסים לגבור אחד על השני בפקחות וערמומיות, אלא המחיר האנושי שמסביב לתחרות הזו. אבל הנושא של אתיקה ועולם הצללים נותרו בעינם.

ג'ונתן פיין על רקע האביב הערבי במצריים

ג'ונתן פיין על רקע האביב הערבי במצריים

יו לורי ידוע בעיקר כשחקן קומי, אבל ב"מנהל לילה" הוא מגלם דווקא את הנבל, ריצ'רד "דיקי" רופר. הוא מתואר על ידי לה קארה בספר כ"אדם הגרוע ביותר בעולם" (The worst man in the world), הגדרה מעט מוזרה לאדם מוצלח ופילנטרופ. הוא חי את החיים הטובים עם אישה צעירה וצוות נאמנים תוך כדי מכירת נשק לגורמים מפוקפקים וכנופיות טרור שונות, כנופיות שאיתן הצבא הבריטי נלחם. כשחושבים על סוחרי נשק מדמיינים טרוריסטים עם מסכות ורובים, נוסח הסרטונים של דעא"ש, אולי. אבל הנבל של לה-קארה לובש חליפות יקרות ובחסות הממשלות המערביות, מאפשר להמון הזועם להשיג נשק יותר ויותר קלטני ולהרוג יותר ויותר אנשים. "כשהוא ראה את הילדים נפגעי הסארין נאבקים לנשום הוא לא ראה ילדים, הוא ראה הזדמנות עסקית", כך אומרת עליו אנג'לה בור. האדם הנורא ביותר בעולם הוא זה שמשתמש בכוחו והשפעתו כדי לזרוע הרס בעוד הוא יושב בטוח מהצד ונהנה. קל לחלק את העולם לטובים ורעים כשהטובים לבושים חליפות ושותים שמפניה על יאכטה ואילו הרעים מתרוצצים בעולם עם פצצות ורובים וכנראה מדברים ערבית. אבל מה אם האנשים הנושאים באחריות הם לובשי החליפות?

האיש הנורא ביותר בעולם, בחליפה יקרה

האיש הנורא ביותר בעולם, בחליפה יקרה

הסדרה מטילה את האחריות על רופר ועל סוכניו בביון הבריטי שיודעים אבל מעלימים עין תמורת סכום סמלי נאה. האצבע המאשימה מופנית לא רק אל הפילנתרופ הבריטי שתורם לחברה ביד אחת והורס אותה בידו האחרת אלא גם לממשלות שנהנות מהמלחמה ולאנשים שיושבים בהן ומדברים גבוהה-גבוהה בעולם בעודם נותנים יד להרג של אלפים, הכול  לטובת הכיס הפרטי במסווה של טובת המדינה.  כתוביות הפתיחה שהן יצירת מופת בפני עצמה, יוצרות כבר מדקות הפתיחה את הקשר בין העושר והיוקרה של רופר לבין עיסוקו הצדדי והרווחי. בעולם שבו נדמה שהתדמית חשובה יותר מהתוכן, הסדרה מעלה כמה נקודות למחשבה. איך נגמר קרב הענקים הזה? תצטרכו לצפות ולגלות.

סערה בכוס תה

איך אתם שותים את התה שלכם? ובבקשה, אל תגידו שאתם "אנשים של קפה"… תה. איך אתם מעדיפים את התה שלכם? ירוק? שחור? שחור עם חלב? עם סוכר? בלי סוכר? ואולי בכלל חליטת צמחים? בשבילנו לרוב תה הוא העדפה, מצב רוח או אפילו מצב בריאותי (מי אמר קמומיל לכאב בטן ולא קיבל?) אבל יש מדינות שבהן תה זה עניין לאומי כבד-משקל, כזה שאם לא תשתו נכון ידונו אתכם ברותחין…

יפן ידועה בעולם בין היתר בזכות טקס התה שלה (Cha no yuu). על אף שטקס התה היה נהוג ביפן במשך מאות שנים, הגרסה המוכרת ביותר שלו משויכת לאדם בשם סן נו ריקיו (Sen no Rikyuu) שחי במאה ה-16. את טקס התה למד מגיל צעיר וכבר בגיל 19 פגש מורים דגולים של הטקס, ואף הוזמן לשרת את אודה נובונגה, המאחד הראשון של יפן והסמוראי החזק ביותר בתקופתו. לאחר מותו של נובונגה, שירת סן נו ריקיו את המאחד השני, טויוטומי הידיושי, אבל חילוקי דעות ביניהם הביאו לפרידת דרכיהם (בלשון המעטה).

סן נו ריקיו

סן נו ריקיו

עד לתקופתו של סן נו ריקיו, היה טקס התה בעיקר נחלתו של המעמד העליון. כלי האירוח היו בדרך כלל חרסינה סינית יקרה מה שהפך את הטקס למרהיב אבל גם מרוחק מרוב העם. סן נו ריקיו הפך את טקס הזה לטקס זן, חיבר אותו עם המסורת הבודהיסטית שבמידה מה בזה להנאות העולם הגשמי והחולף בו אנו חיים ובכך ייתר את הצורך בראוותנות שהתלוותה אליו.

עם השנים הפך טקס התה לטקס של ממש, מרובה כללי עשה ואל תעשה. סן נו ריקיו עצמו כתב חיבור בן 100 נקודות בהן פירט את כללי טקס התה. כלי התה צריכים להיות פשוטים, "מה שיש בבית, אבל אם יש כלים יפים לתה אין להחביא אותם ולנהוג כאילו אינם". המים צריכים להיות רתוחים והתה הירוק, שמגיע בצורת אבקה, צריך להיות בלי גושים. את תנועת המזיגה של התה יש לעשות מהמרפק ולא מהמותן, יש לקחת מים מתחתית הקומקום, אין למלא מדי את כף המזיגה המיוחדת ואין להרים אותה גבוה מדי (כמה למלא בדיוק וכמה זה גבוה מדי? לא כתוב). טקס התה הוא הצגה של ממש ולכל תנועה בו יש תזמון נכון. אם המבצע יהיה מהיר מדי או איטי מדי או "חזק" מדי או "חלש" מדי יאמרו עליו שיש לו מקצב "מקצב תה רע".

טקס התה נערך בדרך כלל בביתן שמיועד ובכל ביתן ישנו Tokonoma, שקע ומובלעת בקיר שבה מציגים סידור פרחים (איקבנה) ו/או קליגרפיה. גם סידור הפרחים וגם הקליגרפיה חייבים להתאים לעונות השנה או לאירוע שמציינים. אם ב Tokonoma יש שיר אין להציג שירים נוספים בחדר. אם חזרתם זה עתה מצפייה בפריחת הדובדבן (Hanami) אין להציג ב-Tokonoma  ציורי פרחים או ציפורים. ואם וכאשר אתם מתבוננים ובוחנים את המוצג ב-Tokonoma עליכם לשבת במרחק של כמטר ממנו.

ואם כל הכללים הללו הוציאו לכם את כל החשק לתה, אל דאגה! בסוף הטקסט (סעיף 97) כותב סן נו ריקיו שטקס התה כולל סך הכל הרתחה של המים, הכנת התה ושתייתו. זה הכל. ריבוי הכללי בטקס הם כמו תרגילי סולמות לפסנתרן. עליו לתרגל ולהקפיד כדי שבבוא היום יוכל לתת לאצבעות לרוץ על המקלדת כאוות נפשו. כך גם טקס התה – עלינו ללמוד את הכללים כדי שנוכל בבוא היום להקדיש מחשבה לדברים החשובים באמת.

טקס תה

אם חשבתם שתה ירוק כולל טקס מעיק וטעם מר ואתם תסתפקו בתה שחור בריטי, דעו שגם לו יש כללים. ג'ורג' אורוול (כן, אותו אחד שכתב את 1984) פרסם ב-1946 מאמר קטן ב-Evening Standard תחת הכותרת "A Nice Cup of Tea", שבו הוא מונה 11 נקודות שהופכות תה בריטי לתה טוב. ברוך השם לא 100…

ג'ורג' אורוול

ג'ורג' אורוול

הכלים של התה הבריטי, לפי אורוול, דווקא צריכים להיות חרסינה ולכלול כוס גבוהה (שבה התה שומר על חום ביתר קלות), צלוחית, קומקום וקנקן תה. גם לטקס של אורוול יש כללים. על התה להיות מסוג תה הודי או צאלון. תה סיני (ירוק) הוא חסכוני משום שאינו דורש חלב, אבל אין לו את יתרונותיו של התה השחור. "הוא לא גורם לשותה לחוש עצמו רם יותר, אמיץ יותר או אופטימי יותר לאחר שתייתו".

יש להכין אותו בכמויות קטנות כדי שיהיה חזק (וישיג את כל אותם היתרונות שמנה מעלה) ובשום אופן אין להוסיף לו סוכר. מבחינת החלב, אורוול מכיר בשתי אסכולות נפוצות. האחת היא גישת ה"חלב תחילה" שבה מוזגים תחילה את החלב ולאחר מכן מוסיפים את התה והאחרת "תה תחילה" שבה מוזגים תחילה את התה ורק אחר כך את החלב. אורוול עצמו תומך נלהב של אסכולת ה"תה תחילה" וטוען שזאת משום שאז ניתן לוסת את כמות החלב שאנו מוזגים בתה. עם זאת, אין ויכוח על כך שהתה הבריטי הוא תה עם חלב.

אז בפעם הבאה שאתם מכינים תה, חישבו עליו היטב והקפידו על הכללים: הרתחת מים, הכנת תה ושתייתו.

לרוויה!

"יום המודעות לרווקוּת" AKA וולנטיינס דיי

מכר ישן נהג לקרוא לוולנטיינס דיי "יום המודעות לרווקות" (Single Awareness Day). "יום שכמו תיבת נוח, משווק לזוגות או לחיפוש זוגיות ומביא עם כל הלבבות האדומים והמתנות העטופות גם מעט עצבות ובעיקר חוסר נחת לאלה שעדיין מחפשים או שכבר התייאשו. אבל מבחינתינו, לא משנה אם אתם מבלים אותו לבד או ביחד, הנה המלצה לשני סרטים שאולי עוד יחזירו לכם את האמונה במין האנושי ובאהבה.

לפני שניפרד (Before We Go, ארה"ב, 2014)

ניו יורק. 1:30 בלילה, תחנת הגרנד סנטרל. בחור צעיר מנגן בחצוצרה. על פניו חולפת בריצה בחורה צעירה. הטלפון שלה נופל ומתרסק על הרצפה. "היי, הטלפון שלך…" הוא צועק אחריה. היא איחרה את הרכבת. התיק שלה נגנב ויחד איתו גם הכסף והמסמכים. היא תקועה בניו יורק אובדת עצות. הגורל הפגיש את ברוק וניק ואת השעות של הלילה הם מבלים בהליכה ברחובות ניו יורק, בחיפוש אחר התיק של ברוק, ובשיחה. שיחה מהסוג שפותח את הלב כמו שרק שיחה עם זרים יכולה להיות.  מה יחליטו לעשות כשיעלה האור?

"לפני שניפרד" הוא פרויקט הבימוי הראשון של כריס אוונס (AKA קפטן אמריקה). אוונס תיאר את הבחירה שלו בסרט הזה בתור פרויקט ראשון כניסיון למצוא סרט שהוא לא "יותר מדי מסובך, משהו שאני יכול להתמודד איתו" והפרויקט באמת לא שאפתני מדי. שתי דמויות ראשיות שמסתובבות ברחובות ניו יורק וחושפות לאט לאט את חייהן ואת מה שהביא אותן לניו יורק וללילה הזה.

before-we-go.36750

הצילום של הסרט לא חף מבעיות. המצלמה הקופצת יוצרת תחושה כאילו יש עוד דמות ברקע, זו שמחזיקה מצלמה ופולשת לתוך הפרטיות של שתי הדמויות. אבל דמות כזו לא קיימת ועל כן חוסר היציבות של התמונה המצולמת פוגמת מעט באווירה של הסרט. אוונס עצמו אמר שהבימוי היה מאתגר לא רק משום שזוהי הפעם הראשונה שבה הוא מתנסה בבימוי אלא גם משום שהוא עצמו שחק בתפקיד הראשי ועל כן השליטה שלו מכיסא הבמאי הייתה מוגבלת. אבל מכל חוויה לומדים, ולפרויקט הבא שלו הוא אמר שהוא ישאף לשחק פחות ולביים יותר.

שעיית אי האמון ההתרחשויות בסרט מותחות מעט את הרעיון של ה (suspension of disbelief). נדמה שמי שכתב את התסריט השתעשע עם כל מיני מצבים שניו יורק מאפשרת. לפגוש אדם זר ולבלות איתו לילה בהסתובבות בעיר. לקבל כתובת לא נכונה מחבר, להגיע לאירוע סופר רשמי ופשוט לנגן ולשיר שם בהחלטה של רגע. לנסות ולהשיג את התיק הגנוב חזרה מחבורה מפוקפקת של אנשים ולחטוף מהם אגרוף. לדבר על החיים עם פסיכולוג שלא הצליח לישון. הסרט ריאליסטי ולא ריאליסטי בו זמנית. משהו מהקסם של העיר דבק בו. אבל הקסם הזה הוא מה שמעלה את המחשבה, מה אני הייתי עושה לו אני במקום ברוק או במקום ניק?

"לפני שניפרד" הוא סרט רומנטי מתוק, תמים, וקיטשי כמו שהוליווד כבר מזמן לא מפיקה. הסיפור של הדמויות מתגלה לאט לאט, וככל שהדמויות לומדות יותר זו על זו גם הצופה לומד על הדמויות יותר ויותר עם כל סצינה. במידה מסויימת, הדמויות והצופה נמצאים יחד בתחילה של ההרפתקה ומגלים בהדרגה את סיפורן. במובן הזה, המצלמה הקופצת משרתת את המטרה ויוצרת תחושה כאילו הצופה, הוא הוא שמחזיק בה ועוקב אחר ברוק וניק בשיטוטיהם הליליים. גם אם אין זאת יצירת מופת, זהו סרט נעים מאוד, אנושי בצורה הכי יפה של המילה, ודרך נפלאה להעביר ערב לבד או ביחד, איך שתבחרו.

כלה בהסוואה (The Decoy Bride, בריטניה, 2011)

לורה טיילור היא שחקנית מפורסמת ומוצלחת שרק מבקשת להתחתן בשקט עם הסופר האהוב עליה ג'יימס ארבר. התקשורת מצידה מתה לסקופ שהיא מנסה להשיג בכל הדרכים האפשריות והבלתי אפשריות. בניסיון נואש להימלט מהמצלמות, מבקשת לורה את מארגני החתונה לארגן אותה באי האג בסקוטלנד, מקום התרחשותו של הרומן המוצלח של בעלה לעתיד. אבל לצערם הרב, התקשורת מגלה את המיקום ומגיעה כמו ארבה כדי לתפוס תמונה טובה של הזוג.

מארגני החתונה מבינים שמה שצריך זה הסחת דעת טובה. הם בוחרים את קייטי, נערה לא יפה במיוחד מהאי, שזה עתה חזרה הביתה לאחר אירוסין שעלו על שרטון, לגלם את הכלה בחתונה "בכאילו" כדי לרצות את הכתבים, אבל אז מסתבר שהטקס נערך כמתוכנן והיא וג'יימס… נשואים.

במאמצים למצוא את לורה שברחה מהכתבים ומסתתרת באי ולהתגרש בזמן כדי להתחתן עם האישה הנכונה, מבלים ג'יימס וקייטי יום מלא תהפוכות ותגליות של האי ואחד של השני ושל עצמם את עצמם.

the_decoy_bride_2011_7447374

The Decoy Bride הוא קומדיה רומנטית, מתוקה וחיננית, מהסוג הקיטשי שפעם, בשנות ה-90 גרם לנו לצאת עם טישיו בסופה וכיום כולנו ציניים מדי ואירוניים מדי מכדי ללכת לראות בקולנוע. פרט לנוף הקסום של האי בסקוטלנד והמבטא הסקוטי בשילוב חמת החלילים והחצאית כמובן, הסרט לא שונה בהרבה מקומדיות רומנטיות קלאסיות (לחלק היא אולי תזכיר את "נוטינג היל". בכל זאת, ספרים ושחקניות). אבל בתוך כל הציניות של המאה ה-21, קצת תזכורת של קיטש תמיד יכולה להועיל. זאת לא תמימות, זאת האמונה בטוב.

 

ברואדצ'רץ' – לא רק חוק וסדר

התלבטתי מה לכתוב על ברואדצ'רץ' (Broadchurch). השנים באקדמיה לימדו אותי לחפש את "המסר", "המטרה", "כוונת המשורר", "המניע" ו"המשמעות" בכל תוצר תרבותי שאנחנו נתקלים בו. אם זה לא מוציא לכם את החשק "להיתקל" ב"תוצרים תרבותיים", אני לא יודעת מה כן. אבל דיוויד טננט, השחקן הראשי, שאמר באחד מהראיונות שהיופי במשחק הוא היכולת לספר סיפור, הזכיר לי שלא כל סיפור חייב להיות משל.

broadchurch1

רצח של נער בן 11 מזעזע את אמות הסיפים של העיירה השקטה ברואדצ'רץ. הוא היה נער שכולם הכירו. חבר טוב של הבן של השוטרת הטובה ביותר בעיירה, חילק עיתונים בבוקר, היה שותף בצופי ים. ואם לא הכירו אותו הרי הכירו את המשפחה, עיירה קטנה, בכל זאת.

אלק הארדי (טננט) מגיע לעיירה לאייש את תפקיד החוקר הראשי, תפקיד שנשמר, או כך הובטח, לשוטרת מספר אחת של העיירה, אלי מילר (אוליביה קולמן). הארדי מגיע כבר עם מטען, בעברו הקרוב תיק רצח לא פתור שלא נותן לו מנוח והוא מגיע לעיירה הקטנה עם כל הציניות והסקפטיזם של חוקר גדול. "אל תאמיני לאף אחד" הוא אומר למילר שמחליטה להצטרף לחקירה למרות הכל. אבל מילר מוצאת את ההנחיה הזו קשה במיוחד. כולם מכירים את כולם בעיירה הקטנה, וקשה להעלות על הדעת שאחד מהם הוא הרוצח.

הרצח הוא נקודת הפתיחה של הסדרה שבעודה עוקבת אחר התפתחות החקירה, שמה דגש גם על ההשפעה של האירוע על כל העיירה כולה וההתמודדות השונה של האנשים עם אבל ואובדן. היא גם מציפה דילמות גדולות. העיתון המקומי וכתביו מוצאים את עצמם נקרעים בין הרצון לפרסם סיפור טוב לבין שמירה על פרטיות המשפחה בזמן כה רגיש. בני הזוג, ההורים, שהסדקים בנישואים שלהם הולכים וגדלים ככל שמתבררים עוד פרטים על הרצח. האחות, שקיבלה את התווית "האחות של הילד שנרצח" ומצאה את עצמה בן רגע מופרדת מחבריה שלא ידעו איך להתנהג בסביבתה. סוחר העיתונים שהחשדות כנגדו מעלות סוד מעברו ומביאות להרבה דעות קדומות לצוף על פני השטח. הכומר של העיירה שמחפש את מקומה של הכנסייה בעיירה שמחפשת תשובות להרבה מדי שאלות, חלקן מופנות גם כלפי אלוהים. וכמובן השוטרים שרוצים להביא למציאת הרוצח בידיעה שהיותו אחד מאנשי העיירה תביא מזור חלקי בלבד לכל תושביה.

שתי העונות של הסדרה הן כמו "חוק וסדר". העונה הראשונה עוקבת אחרי החקירה והתגליות שלה ואילו העונה השנייה עוקבת אחרי המשפט הבלתי נמנע ותוצאותיו. אבל בניגוד לסדרות בסגנון "חוק וסדר" שבהן המוקד הוא החקירה וברור מאוד מי הטובים ומי הרעים, ברואדצ'רץ' עוסקת בהשפעת הרצח על הקהילה כולה. כל אחת מהדמויות מורכבת, סובלת, מתוסבכת, והצילום הקולנועי כמעט מאפשר הצצה לעולמן הפנימי דרך קלוז-אפים, מונטז'ים וטשטוש.

למי שמחפש סיפור מתח טוב, שאולי לא הכי קליל, אבל בהחלט נכנס ללב, ברואדצ'רץ' היא אופציה מצויינת.

 

סקירת ספרות – "המרגלים של וורשה"

יש משהו מיוחד בלקרוא ספר כשאתה יודע את הסוף מראש. לא, אני לא מדברת על ספויילרים, אני מדברת על היסטוריה.

"המרגלים של וורשה" (Spies of Warsaw) מאת אלן פירסט (Alan Furst) מתרחש בוורשה בדיוק לפני מלחמת העולם השנייה. וורשה של השנים האלה מנהלת חיים כפולים. חיי החברה הגבוהה של הדיפלומטיה הזרה, מסיבות קוקטייל ודיונים על הא ועל דא, ומתחת לפני השטח כולם מרגלים אחרי כולם .רוסים, בולשביקים ולא, פולנים, צרפתים, גרמנים, איטלקים. קשה לדעת על מי לסמוך והכלל הוא אל תסמוך על אף אחד

גיבור הסיפור הוא ז'אן פרנסואה מרסייה, הנספח הצבאי של צרפת לפולין שבמסגרת עיסוקו הרגיל של מילוי דוחות ונוכחות באירועי חברה נחשבים מנהל גם קשר עם מהנדס גרמני מאחד ממפעלי הטנקים של גרמניה הנאצית, שמעדכן אותו מדי כמה זמן בהתקדמות הגרמנית. לאחר שהגסטפו עולה על עקבותיו של המהנדס ומרסייה מאבד את איש הקשר שלו, הוא נאלץ לנסוע לגרמניה ולרגל בעצמו אחר תרגיל התמרון של הטנקים הגרמנים כדי להשיב את כבודו האבוד במשרד ההגנה הצרפתי. נדמה שהחיים יזמנו לו עוד הזדמנויות כאלה.

מרסייה איננו מרגל רגיל. הוא מחזיק בתפקיד דיפלומטי רשמי מטעם הצבא ונדמה שיותר ממה שהוא רוצה הוא נגרר בעל כורחו אל עולמם של המרגלים, תחילה עם המהנדס, לאחר מכן הוא נחלץ לעזרתם של המרגלים הרוסים שנסים על נפשם מפני הרדיפות של סטאלין ולבסוף מסתכן במשימה כדי ליצור קשר עם גרמני מתנגד המשטר בתוך הצבא הנאצי. הוא מצליח בכל משימותיו, וגם חייו האישיים מתארגנים היטב כשהוא מנהל מערכת יחסים עם אנה סקרבק, עורכת דין בחבר הלאומים, אבל למרות הכל אין בספר תחושה של התעלות.

"המרגלים של וורשה" יוצא דופן בקרב רומני הריגול הרגילים. בעוד שרומן ריגול רגיל שם דגש על השפעתו של המרגל וחשיבותו בשקלול הגדול של האירועים כמו גם השפעתו לטובה על המתרחש, "במרגלים של וורשה" שולטת הרגשת אין אונים כללית. לא משנה כמה מצליח מרסייה, כמה תריז יצליחו הצרפתים לתקוע בגלגלי הטנקים הגרמנים, כמה מתנגדיו של היטלר ינסו לטרפד את תכניותיו, הכל מועד לכישלון. לא רק הקוראים שמכירים את ההיסטוריה של אירופה יודעים שהמאמץ של הדמויות לשווא, גם הדמויות עצמן מרגישות שהמלחמה בוא תבוא ושגלגלי ההיסטוריה ינועו כדרכן מבלי להתחשב באנשים שבדרך. נדמה שכל פעם שמרסייה מתבונן סביבו וחושב "מה יקרה לאנשים האלה אם תפרוץ מלחמה?" הוא יודע עמוק בפנים שמלחמה אכן תפרוץ. וכשבערב השנה החדשה הוא מאחל "ש-1938 תהיה שנה טובה יותר" גם הוא וגם הקוראים יודעים שהיא לא תהיה כזו. יותר משהספר הוא על ההיסטוריה של אירופה, הוא על האנשים שלמרות כל מאמציהם, ההיסטוריה צחקה עליהם.

עטיפת הספר עם השחקנים דיוויד טננט וג'נט מונטגומרי כמרסייה ואנה בעיבוד של הספר ב-BBC.

עטיפת הספר עם השחקנים דיוויד טננט וג'נט מונטגומרי כמרסייה ואנה בעיבוד של הספר ב-BBC.