שידור חוזר: מכה גלים – החלומות הגבוהים

כל אמרגן צעיר כוותיק יודע שפרסום שלילי עלול להיות מכה אנושה לו ולאמניו. כל אמרגן גם יודע שעם פרסום שלילי יש להתמודד במהירות ובנחישות. לאחר כמה מקרים שעלו לכותרות בקוריאה ומחוצה לה, בהם התביעה המפורסמת של חברי להקת DBSK והתאבדותה של השחקנית ג’אנג ג’ה יון (Jang Ja-Yeon), אשר חשפו את הצד הפחות זוהר של תעשיית הבידור הקוריאנית, החליטה התעשייה לעשות מעשה ולהתמודד עם הפרסום בדרך שהיא יודעת הכי טוב. היא הפיקה סדרת טלוויזיה עם מיטב הפנים המוכרות והאהובות על כל חובב KPOP, ובדרך גם ענתה לכל מקטרגיה באשר הם.

הסדרה “Dream High” עלתה לאוויר ב־2010 והזכירה לא מעט את הסדרה המיתולוגית “תהילה”. כל המרכיבים שם: בית ספר לאמנויות, מורה קשוחה למחול ושישה צעירים רעבים להצלחה בעולם הזוהר של ה־KPOP. הפנים של השחקנים הצעירים מוכרות לכל חובב KPOP. שניים מהם חברים בלהקת 2PM, אחת בלהקת Miss-A, אחת ב־T-ARA ושני הצעירים האחרים לא היו מוכרים עד לסדרה, אבל הפכו בהחלט לפנים מוכרות אחריה. בין המפורסמים האחרים ניתן למצוא את המייסד של סוכנות האמנים JYP, שגם הפיק את הסדרה; שניים מלהקת Super Junior בתכנית הרדיו שהם מקיימים, תכנית שקיימת גם במציאות, שבה מתארחות שתי דמויות בסדרה; ואת הפנים והסמל של הגל הקוריאני, לא אחר מאשר בה יונג ג’ון (Bae Yong-joon), כוכב “סונטת חורף”, שאף היה שותף להפקה.

אז מה יש כאן? דרמה? תכנית טלוויזיה? סוג של ריאליטי? ואולי בעצם הכול יחד? גבולות המציאות והתסריט מטושטשים בכוונה, והתחושה שמצטיירת אצל הצופה שכך, בדיוק כך מתנהלת התעשייה, לא מרפה לאורך כל הסדרה. כאשר ג’ין־קוק (Jin-gook) אומר לזוג מעריצות שמצלמות אותו שהוא לא מצליח לדבר עם הא־מי (Hye-mi) כבר שנה בגלל הלו”ז והמעריצות, נראה שלרגע הוא מזדהה לחלוטין עם הדמות שהוא משחק. בתור חבר בלהקת 2PM הוא יודע עד כמה הלו”ז של כוכבי KPOP עמוס לעייפה ועד כמה המעריצים, ובייחוד המעריצות, יכולים להפריע לנהל אורך חיים סביר עד כמה שניתן.

חוסר הזמן של האמנים לא היה הסוגיה היחידה שבה טיפלה הסדרה. פרשת השחקנית ג’אנג ג’ה יון שהתאבדה והאשימה את אמרגנה בניצול מיני זוכה לתהודה בדמות של יון בק הי (Yoon Baek-hee), אשר עוברת הטרדה מצד האמרגן שלה ומנסה להתאבד, ובדמות המורה למחול שאומרת: “ראינו כבר מקרים כאלה בעבר, התקשורת מעולם לא צידדה בקורבן”. ללא ספק הסדרה רומזת שהתאבדות היא לא הפתרון (וסוגיית ההתאבדויות בקוריאה היא משהו לכתבה אחרת), אבל סוג ההתמודדות עם מקרים כאלו אינו פשוט, ודאי וודאי במדינה שמרנית כמו קוריאה שבה מקרים של הטרדה מינית הם הס מלהזכיר.

T-ARA

הסדרה גם לא חוששת לרמוז על מעורבות השוק האפור בתעשיית הבידור בקוריאה. גו הא־מי (Go Hye-mi) נאלצת לוותר על החלום ללמוד בג’וליארד בניו יורק כדי להתקבל לבית הספר לאמנויות “קירין” ולהחזיר את החוב למלווה בריבית שהותיר לה אביה לפני שברח לארה”ב. המלווה בריבית מוצג כשלומיאל מגוחך, ועל אף שהוא מוצג כלא מזיק במיוחד ואף מסייע לששת הצעירים להגשים חלום, קשה להאמין שקו העלילה הזה הוא פרי מוחו הקודח של התסריטאי. אין ספק שרבים רוצים נתח מתעשייה שמגלגלת מיליונים בשנה.

Miss A

אם לרגע חשבתם שהסדרה מסתכלת רק פנימה לקוריאה, טעות בידכם. סוגיית הגל הקוריאני ביפן, סוגיה לא פשוטה בהתחשב בהיסטוריה בין שתי המדינות, מקבלת כאן טיפול בצורת קרב רחוב מוזיקלי בין הקבוצה הקוריאנית, שהגיעה ליפן לצלם קליפ ללהקה יפנית מקומית. מי מנצח בקרב הרחוב ומה יהיה בסופם של ששת החולמים הצעירים? תוכלו לצפות בסדרה ולגלות. אין ספק שהמוזיקה, בזכות כל הדברים הנפלאים שהיא מביאה לבני האדם, תעזור ותנצח!

השאלה אם הסדרה שיפרה את התדמית של תעשיית הבידור בעיני הקוריאנים ודאי עוד תישאר פתוחה. אבל דבר אחד בטוח: הסדרה הייתה הצלחה מסחררת. היא זכתה בפרס אירופי נחשב לסדרות טלוויזיה ורד הזהב (Rose D’Or) בקטגוריית הנוער, והיא הסדרה הקוריאנית הראשונה שזוכה בפרס זה. נוסף על כך הופקה לה עונה שנייה שעלתה לאוויר ב־2012, ובימים אלה שוקדים ביפן על גרסה יפנית. בכל מקרה, קברניטי התעשייה יכולים לחכך ידיהם בהנאה ולסמן הצלחה. לפי מה שאומרים עליה חבריי הקוריאנים, הסדרה אמנם הגבירה את הרצון של הצעירים לנסות את כוחם בעולם הבידור, אך דיון מעמיק בתופעות הלוואי של תעשיית הבידור והמחיר שהיא גובה מאמניה כנראה לא יתרחש בעקבותיה.

Dream High

פורסם לראשונה באתר iAsia ב-2012.

שידור חוזר: מכה גלים – הפעם זו באמת מכה

באמונה הפופולארית במערב, הסמל של ין ויאנג מייצג את העובדה הניצחת שבחיים אין טוב בלי רע. ואכן כך הדבר. לפחות בכל הקשור ל”גל הקוריאני”. ההצלחה המסחררת של האמנים הקוריאנים, שחקנים וזמרים, גובה מהם לעיתים מחיר כבד מדי, מחיר שלא כולם מוכנים לשלם. חוזים ארוכי טווח אשר מיטיבים רק עם חברות הבידור בהן הם חתומים, מעריצים להוטים מדי, ואנטי-מעריצים להוטים לא פחות ולחץ מנטאלי עצום הם רק חלק ממנת חלקם של האמנים הקוריאנים. גם לוון, כמו לכל מטבע, יש שני צדדים.

עולם הבידור הקוריאני טומן בחובו קסם: קסם של הצלחה מסחררת בתוך קוריאה, ואף הצלחה בינלאומית. אבל כמו בסדרה המיתולוגית “תהילה” (FAME), להצלחה יש מחיר, והאמנים הקוריאנים מתחילים להזיע למענה הרבה לפני שהם עולים על הבמה בהופעת הבכורה שלהם. מרבית הלהקות הקוריאניות הן תוצר של חברות הפקה גדולות כמו SM Entertainment  ו-YG Entertainment, אשר מרכיבות אותן מצעירים מוכשרים, שעברו את האודישנים של החברה. תהליך האיתור הוא ארוך, וצעירים רבים, ששואפים להגשים חלום ולהפוך לזמרים, מכתתים את רגליהם מאודישן לאודישן. עד כאן אין זה שונה מכל תעשיית בידור אחרת בעולם.

DBSK (TVXQ) בימיהם כחמישה חברים בלהקה

אודישנים, חוזים ותביעות

אם נכנסים לאתר הרשמי של אחת מחברות ההפקה הגדולות בקוריאה, SM Entertainment, ללשונית של “אודישן“, ניתן לראות הצעה מפתה מאוד לאנשים מכל רחבי העולם לבוא ולהיבחן. תחומי העניין והדרישות לאודישנים כתובים בקוריאנית, אנגלית, יפנית וסינית, לנוחיותם של החולמים הצעירים. הסעיף האחרון, תחת הכותרת “הטבות מיוחדות”, אומר כי החברה תכסה את כל ההוצאות של האמן, מרגע הגיוס שלו לחברה ועד להופעת הבכורה. בלשונית המידע על החברה מפורטים כל הצוותים אשר מקיפים את האמן, ודואגים לכל הדרוש להצלחתו: צוות האחראי על האודישנים, צוות האחראי על ההכשרה, צוות הקובע את הקונספט של האמן, צוות אחר האחראי על בחירת השירים הטובה ביותר עבור האמן, וכן צוות האחראי על יחסי הציבור. נראה שבדיוק כמו ש-SM כתבו בעמוד האודישנים: “רק תגיעו”.

מאחורי האריזה הנוצצת ישנם כמובן דברים נוספים. החברה משקיעה כספים וזמן בהכשרה של האמנים שלה, בשיעורי פיתוח קול, מחול ואף שפות (בעיקר יפנית ואנגלית) כמו גם במעטפת הלוגיסטית, והיא רוצה שזה ישתלם לה. על כן, החוזה של האמן עם החברה הוא חוזה ארוך טווח, 13 שנים בדרך כלל, במהלכם הוא מתחייב ללו”ז שהחברה קובעת עבורו ולהשתתפות בתכניות ובהופעות ואירועים בקוריאה ומחוצה לה, שיידרשו ממנו לטובת קידום הלהקה. הקנסות על הפרת החוזה מגיעים לפי שלוש מהסכום שהושקע בהכשרה, ופי שתיים מסכום ההפסד המוערך כתוצאה מהפסקת פעילות הלהקה, סכומים שלאמנים הצעירים אין אפשרות לשלם. בדרך זו, מגבילה החברה את יכולת המיקוח של האמנים על תנאיהם וכובלת אותם לתנאיה היא.

אפשרויות הקידום האישי בחברה מוגבלות מאוד. צוות האחראי על בחירת הקונספט של הלהקה והשירים שיתאימו לקונספט זה, אינו מתחשב ברצונותיהם של חברי הלהקה עצמם. סעיף בחוזה עם החברה קובע שכל הזכויות על השירים יהיו שייכות לחברה, זאת גם במידה שהשירים נכתבו על ידי הזמרים עצמם. אבל גם על השירים שהלהקה מבצעת, לא מקבלים חברי הלהקה תמלוגים. החוזה אומר שרק אם האלבום ימכור מעל ל-500 אלף עותקים, מספר שקשה מאוד להגיע אליו, אזי יקבלו הזמרים אחוז קטן עד מאוד מהרווחים (ויש האומרים שהסכום עומד על כ-1% בלבד).

תנאים אלה עמדו במרכז תביעות משפטיות מפורסמות מאוד בקוריאה, מצד להקות כמו Super Junior ו-DBSK, שהאשימו את SM על הלו”ז הנוקשה והצפוף שלהם, ועל כך שהם חשים כאמצעי להשגת רווחים מצד החברה ותו לא. והם לא היו היחידים. החבר הסיני של להקת סופר ג’וניור, האן-קיונג (Han Kyung), תבע את חברת SM על כך שהלו”ז הצפוף שהם קבעו לו, גרם לפגיעה חמורה בבריאותו. לטענת התביעה, האן קיונג לא קיבל אף יום של חופש בשבוע מאז הופעת הבכורה של הלהקה בשנת 2005. גם המקרה של שלושת חברי DBSK, קים ג’ה ג’ונג (Kim Jae Joong), פארק יוצ’ון ( Park Yoochun) וקים ג’ונסו (Kim Joonsu), שתבעו את החברה לאור הלו”ז הצפוף והנוקשה שלהם, שהשפיע לרעה על מצב בריאותם, עורר עניין ציבורי גדול. באחד הבלוגים אף נאמר, שאם זה המצב בלהקה מספר אחת של קוריאה, קשה לדמיין כמה קשה המצב בלהקות מפורסמות אך מצליחות פחות. גם האן-קיונג מסופר ג’וניור וגם שלושת חברי להקת DBSK ציינו בתביעה את התנאים והקנסות על הפרת החוזה, ואת הקושי שזה גורם בניסיון להיטיב את תנאיהם בחברה.

סופר ג'וניור

מעריצי KPOP

עולם המעריצים של הKPOP ברחבי אסיה הוא נושא עליו ודאי עוד ידובר כאן, אך יש לציין כי מלבד הערצה ואהדה, הוא אינו נעדר תופעות פחות נעימות. תופעת האנטי-מעריצים, אשר משקיעים את מרצם וזמנם בשנאה כלפי להקה כזו או אחרת ייחודית לתעשייה זו.  באחד המקרים, אנטי-מעריצה נתנה ליונהו, מלהקת DBSK, לשתות מיץ עם דבק בתוכו, דבר אשר הביא לאשפוזו (ליונהו שלום). אבל גם החיבה הגדולה שרוחשים המעריצים ללהקות עוברת לעיתים את הגבול ומקשה על האמנים לנהל חיים רגילים (עד כמה שאפשר).

 

יונהו מ-DBSK

 

התאבדויות בעולם הבידור הקוריאני

מאז תחילת “הגל הקוריאני” בשנות ה-2000 מספר לא מבוטל של אמנים מפורסמים התאבדו. אמנם קוריאה מדורגת ראשונה במספר ההתאבדויות במקרב מדינות ה-OECD (נכון ל-2009), והתאבדויות אינן נדירות בה, אך המספר העצום יחסית של מפורסמים קוריאנים שהתאבדו, מעלה שאלות על מידת האנושיות מאחורי האריזה הנוצצת של תעשיית הבידור הקוריאנית. העיתון “צ’וסון אילבו” (Chosun Ilbo) התייחס לתופעה וסיבותיה באחד ממאמרי המערכת ביולי 2010.

אחת ההתאבדויות המפורסמות והמזעזעות ביותר שידעה התעשייה, הייתה התאבדותה של השחקנית, ג’אנג ג’ה יונג (Jang Ja-Yeon), ששיחקה בגרסתה הקוריאנית של הסדרה המפורסמת “Boys over Flowers”. היא הותירה אחריה מכתב התאבדות, בו היא מאשימה את אמרגנה, קים סונג-הון (Kim Sung-hoon), על שהכריח אותה לקיים יחסי מין עם אנשים משפיעים בתעשייה. באותה עת שהה אמרגנה ביפן, שם מצא מקלט זמני מאישום על הטרדה מינית של דוגמן. המוות שלה היה ההתאבדות השביעית בקרב אמנים קוריאנים תוך חצי שנה, סטטיסטיקה מדאיגה לכל הדעות. בעקבות מכתב ההתאבדות התרבו בתקשורת הטענות על יחס משפיל ומפלה מצד תעשיית הבידור כלפי האמנים, ובעיקר האמניות הידועות שלה, ואילו המשטרה פתחה בחקירה נגד האמרגן.

ג'אנג ג'ה יונג. למעלה מימין: ג'אנג בתפקידה ב"בנים על פני פרחים"

עבור המעריצים של הגל הקוריאני בקוריאה ומחוצה לה, עולם הזוהר הקוריאני מתגלה מדי פעם כעולם עכור כביצה, בה טובעים האמנים הצעירים. אך אל תטעו לחשוב כי כל זה נעלם מעיני הבכירים בתעשיית הבידור. “את תגובת התעשייה לא ניתן היה להשיג עד מועד סגירת הגיליון”, אבל היא ודאי לא תאחר להגיע.

שידור חוזר: מכה גלים – הכיבוש הקוריאני

סונטת חורף והגל הקוריאני ביפן

“הגל הקוריאני” (ביפנית 韓流 (Hanryu, הכה ביפן בשנת 2003, כאשר ערוץ NHK היפני שידר את הדרמה “סונטת חורף” (Winter Sonata), אשר הופקה על ידי רשת הטלויזיה הגדולה ביותר בקוריאה KBS. הדרמה מגוללת את סיפורם של ג’ונג יו-ג’ין (Jeong Yoo-jin) וקאנג ג’ון-סאנג (Kang Joon-sang) אשר נפגשים לראשונה כאשר הוא עובר בית ספר ומגיע לבית הספר בו היא לומדת. הם קובעים להיפגש בערב חג המולד אך הוא נקלע לתאונת דרכים ולא מגיע. כעבור שנים, כאשר היא עומדת להתחתן עם חברה מילדות, היא פוגשת במקרה מישהו שדומה מאוד לאהובה הישן. משם כל עולמה משתנה כאשר היא מגלה שהוא אכן אותו אדם, אך הוא סובל מאבדן זיכרון בעקבות תאונת הדרכים שעבר. הדרמה זכתה לפופולאריות עצומה ואף שודרה בשנית עוד באותה שנה. NHK ניצלו את ההצלחה של הסדרה כדי להפיק ספרים המבוססים על התסריט, DVD ,CD, ספרי לימוד קוריאנית וכן קונצרט המבוסס על פסקול הסדרה, אשר זכו אף הם להצלחה גדולה ביפן.

בעקבות הצלחה זו שידרו NHK גם את הסדרה ההיסטורית “היהלום שבכתר”, סדרה הממוקמת בתקופת צ’וסון ומספרת על נערה שנאבקה כדי להפוך ולהיות אשת חצר בחצר המלך בדומה לאמה המנוחה. גם סדרה זו זכתה להצלחה מסחררת, ובמשאל שערך אסהי שימבון (Asahi Shimbun) בשנת 2008, זכתה דרמה זו לתואר הדרמה הקוריאנית הפופולארית ביותר ביפן, עוקפת בדרך את “סונטת חורף”.

בה יונג ג'ון, כוכב "סונטת חורף"

השחקנים של “סונטת חורף” הפכו בן-לילה לפנים מוכרות בכל רחבי אסיה, וביפן בפרט. צופות הסדרה הוסיפו את הכינוי “סאמה”, תוספת של כבוד, לשמו של השחקן הראשי, בה יונג-ג’ון (Bae Yong-joon), והוא זכה לכינוי יון-סאמה (yon-sama) בעיקר מפי הצופות הנלהבות של הסדרה, בעיקר נשים מעל גיל שלושים. בשנת 2004, שנת שיא הצלחתה של הסדרה, כ-5000 מעריצות נלהבות כבנות-עשרה, רובן נשים בוגרות, המתינו לו בהתרגשות בשדה התעופה, כאשר הגיע לראשונה ליפן בעקבות ההצלחה.

גם השחקן המשני ב”סונטת חורף”, פארק יונג הא (Park Yong Ha), זכה לעדנה ביפן. בהיותו גם זמר הוא הוציא מספר אלבומים ביפנית ואף הופיע מול קהל מעריצים גדול ביפן. בין השנים 2006-2008 הוא זכה שלוש פעמים ברציפות בטקס “פרסי דיסק הזהב של יפן” (Japan Gold Disk Awards) פעמיים בקטגוריית “האמן האסייתי הטוב ביותר” ופעם אחת בקטגורית “השיר הטוב ביותר”. בשנת 2006 הוא אף זכה בפרס מיוחד לרגל ציון שנת הידידות בין יפן לדרום קוריאה. ב-2008 האלבום שלו “Behind Love” הגיע למקום השלישי המכובד במצעד האוריקון היפני וב-2011, שנתיים לאחר התאבדותו, הוצגה ביפן תערוכה לזכרו, בטוקיו ובנגויה. נראה שהצלחתו ביפן הייתה לא מועטה כלל וכלל.

בה יונג ג'ון ומעריצות

השפעה על תדמית קוריאה ביפן

לסדרה “סונטת חורף” הייתה השפעה עצומה על יפן ועל יחסיה עם דרום קוריאה. יש האומרים שההשפעה של הסדרה הזו על יחסי יפן-דרום קוריאה הייתה גדולה יותר מהשפעת משחקי המונדיאל, ששתי המדינות אירחו במשותף ב-2002. אחת ההשפעות של הסדרה הייתה על ענף התיירות כאשר הסדרה הביאה לגידול משמעותי בתיירות לקוריאה מיפן. לפי ארגון התיירות הלאומי של קוריאה, בשנת 2004 41.6% מכלל תיירות החוץ לקוריאה הייתה מיפן. מצד שני, גם התיירות ליפן גדלה כאשר בעקבות הסדרה הפופולארית IRIS אשר צולמה בחלקה באקיטה שביפן, גדלה התיירות מקוריאה לאזור זה.

השפעה נוספת הייתה שינוי האופן בו רואים היפנים את קוריאה, אף שקשה לקבוע זאת ללא מחקר מעמיק. בשנת 2004 ערך ערוץ NHK סקר בין צופיו כדי לנסות ולבדוק את השפעות הסדרה על הצופים. 90% מהעונים על הסקר ידעו על שידור הדרמה וקרוב ל-40% צפו בה. על השאלה מה משך אותם בדרמה, התשובות “השחקן”, “המוסיקה” ו”העלילה” זכו להרבה הצבעות. על השאלה לגבי ההשפעות של הסדרה, ענו הנשאלים כי היא הגבירה את התעניינותם בתרבות הקוריאנית ובקוריאה ושינתה את היחס שלהם כלפי קוריאה. בהתחשב ביריבות ארוכת השנים בין שתי המדינות, מדובר בהצלחה עצומה בכל קנה מידה.

אבל לא רק הסדרות הקוריאניות הפכו למצרך מבוקש ביפן, גם המוסיקה הקוריאנית, ה-KPOP, הגיעה ליפן והפכה במהרה להצלחה. החלוצים היו הזמרת BoA ולהקת DBSK אשר הפיקו אלבומים ביפנית. האלבום “Listen to my Heart” של BoA שיצא ביפן בשנת 2002, הגיע למקום הראשון במצעד האוריקון והפך אותה לקוריאנית הראשונה שזוכה להצלחה שכזו.  הסינגל “Purple Line” של DBSK הגיע עם צאתו ב-2008 למקום הראשון במצעד והפך את חמשת הבנים ללהקה הזרה הראשונה שהסינגל שלה מגיע לראש המצעד ביפן. בעקבות ההצלחה שלהם החלו גם להקות אחרות להצליח ביפן וכיום ניתן למנות בין המוצלחות והידועות ביותר את KARA, Girls Generation, Big Bang ועוד.

הזמרת BoA

ביקורת כלפי הגל הקוריאני ביפן

לצד יחסי החיבה שפיתחו היפנים כלפי קוריאה ומוצרי התרבות שלה, יש גם כאלה שלא רואים בעין יפה את ה”כיבוש הקוריאני” את הטלוויזיה והמוסיקה היפנית. השחקן סוסקה טקאוקה (Sousuke Takaoke) התבטא בחשבון הטוויטר שלו כנגד Fuji-TV אשר הפכה, לדבריו, לטלוויזיה קוריאנית לכל דבר ועניין, והוסיף כי יפנים רוצים לצפות בתכנים יפנים. בעקבות התבטאויותיו כנגד “הגל הקוריאני” הוא מצא עצמו מפוטר מהסוכנות שלו אך הוא לא היה היחיד אשר התבטא כנגד Fuji-TV. קבוצה של כ-6000 מפגינים הפגינו מול משרדי הערוץ באוגוסט האחרון, קראו “יחי הקיסר” והניפו דגלי יפן כדי למחות כנגד ריבוי התכנים הקוריאנים המשודרים בערוץ. בערוץ יוטיוב אף ישנו סרטון של כ-12 דקות המפרט את היחס המפלה של הערוץ לטובת תכנים קוריאנים.

גם באינטרנט היו תגובות כנגד “הגל הקוריאני”. אחת המפורסמות שבהן היא המנגה “KenKanRyu)  “嫌韓流) , שפירושו “לשנוא את הגל הקוריאני”. המנגה התפתחה כמנגה אינטרנטית ולאחר כשנתיים בהן סירבו לפרסמה, פורסמה בשנת 2005. הסירוב נבע מהעיסוק האנטי-קוריאני של המנגה במגוון נושאים שעודם מהווים סלעי מחלוקת בין יפן לדרום-קוריאה וביניהם, כמובן, הגל הקוריאני והצלחתו ביפן, אך גם האירוח המשותף של משחקי המונדיאל ב-2002, הכיבוש היפני בקוריאה והקוריאנים שביפן (Zainichi).

אין ספק שגם ביפן, כמו במדינות אחרות בעולם, “הגל הקוריאני” של סדרות קוריאניות ומוסיקה פופולרית קוריאנית, מעורר עניין רב לגבי קוריאה עצמה, על ההיסטוריה, התרבות והשפה שלה. עם זאת, לאור ההיסטוריה הטעונה של יחסי יפן וקוריאה, נתפש “הגל הקוריאני” בקרב מבקריו היפנים, גם כתופעת כיבוש תרבותי קוריאני ביפן. הגל הקוריאני ביפן, אם כן, אינו רק תופעה תרבותית וחברתית המביאה עימה עניין מוגבר בתרבות ובשפה קוריאנית, אלא הוא גם מציף על פני השטח עניינים חמים ובלתי פתורים במערכת היחסים בין יפן לקוריאה, לאו דווקא מתחום התרבות הפופולרית.

שידור חוזר: מכה גלים – והפעם KPOP

“מדברים כל כך הרבה על המוזיקה אך אומרים כל כך מעט. למעשה אני מאמין שהמילים אינן מספיקות לכך, ולו מצאתי כי הן מספיקות – הייתי בוודאי מוותר על חיבור מוסיקה…” כך אמר פליקס מנדלסון, מלחין גרמני בן המאה ה-19. אמנם מדובר במוסיקה קלאסית אך לכל מוסיקה יש יכולת לגעת בנימי הלב וככזו יש לה גם היכולת לחצות תרבויות, לאומים ושפות. זו אולי הסיבה שקהילת חובבי ה-KPOP, המוסיקה הפופולארית הקוריאנית, בארץ הולכת וגדלה. אחרת קשה להבין מדוע מוסיקה ממדינה כל כך רחוקה, שמרבית המאזינים לה לא מבינים (כמעט) מילה ממה שהזמרים שרים זוכה להצלחה כה כבירה.

על הדרמות והסרטים הקוריאניים כבר נכתב כאן, וודאי ייכתב עוד בהמשך, אך עכשיו תורה של המוסיקה. להקות וזמרים קוריאנים ממלאים אולמות ענק לא רק בקוריאה וביפן אלא גם באירופה ובארה”ב. המאזין הישראלי הממוצע יתהה ודאי על קנקנה של תופעה זו. גלגל”צ עדיין לא משדרים KPOP (לצערם של המעריצים), אז איך נחשפים בישראל למוסיקה הזו שסוחפת את אסיה, אירופה, ארצות הברית ואף את המדינות הערביות?

ותיקי המעריצים של ה-KPOP בארץ מציינים כי הגיעו אליו דווקא מהתרבות המזוהה עם המדינה השכנה, יפן. סצינת האנימה הייתה מפותחת בארץ הרבה לפני הדרמות והמוסיקה הקוריאנית ובפסקולי האנימה שולבו, כצפוי, שירים ביפנית. חובבי האנימה הופתעו לגלות כי את השיר שהם מזמזמים בראש מבצעים בכלל אמנים קוריאנים ידועים כדוגמת BoA, אחת מותיקות ה-KPOP שמקליטה שירים בקוריאנית, יפנית, אנגלית ואף בסינית. חיפוש קצר באינטרנט גילה בפניהם עולם ומלואו של אמנים ולהקות פופ.

בתחילת דרכו של ה- KPOP במחוזותינו, כמו בכל תחביב שאינו פופולארי מדי, היו המעריצים בעיקר הם עצמם והמחשב שסיפק להם גישה למוסיקה הקוריאנית דרך אתרים כמו יוטיוב, אך מאז שהגיעו הסדרות הקוריאניות לארץ, הקהילה גדלה וכיום היא מונה כמה מאות אנשים. חלקם הגיעו ל-KPOP כאמור דרך האנימה, אך חלקם הגיעו בעקבות הפסקולים של הסדרות הקוריאניות. הפסקולים כוללים קטעים איסטרונמטליים, המשלבים לעיתים כלים מערביים עתיקים כמו הצ’מבלו, כלי מקלדת בן המאה ה-16, בתוך דרמה מודרנית לחלוטין; כמו גם שירים של להקות וזמרים מפורסמים בקוריאה. לעיתים אף קורה כי אחד הזמרים בפסקול משחק בדרמה עצמה מה שעוזר לחיפוש בגוגל.

מהו אם כן סוד הקסם? מה מביא אנשים שלא מבינים (כמעט) מילה ממה שהאמנים האהובים עליהם שרים להמשיך ולהקשיב להם? לפי מה שאומרים המעריצים הישראלים זה הרגש, יותר מכל דבר אחר, שעומד מאחורי ההצלחה של ה-KPOP בארץ, אף על פי שגם לאיכויות ההפקה הגבוהות יש משקל של ממש. רבים מהמעריצים מציינים את הבלדות המרגשות של הזמרים והזמרות, תמיד רומנטיות, תמיד נוגות. משהו מהאופי הקוריאני, מה”האן”, אם תרצו, מתבטא במוסיקה ועל אף העובדה שהמילים לא נושאות בחובן משמעות עבור המאזין הממוצע, הרי שהמוסיקה עושה את העבודה.

אל לכם לטעות במחשבה כי המוסיקה הקוריאנית מורכבת רובה ככולה מבלדות רומנטיות על מערכות יחסים ופרידות. הם יודעים גם לעשות פופ מקפיץ, צבעוני ומשמח, רוק מחשמל וראפ מהיר וקבצי. כל אחד ימצא לבטח אמן קוריאני אחד לפחות שיענה על דרישות הסגנון שלו. מבחינה זו, KPOP חוזר אולי להגדרה הראשונה של POP כמוסיקה פופולארית (popular music) כמוסיקה שכוללת מגוון רחב של סגנונות ולאו דווקא כשם של סגנון מסויים אחד.

קהילת המעריצים של ה-KPOP בישראל, הכוללת אנשים מגילאים שונים, הפכה לקהילה בשנת 2010, ובשנת 2011 נפתח דף הפייסבוק של הקבוצה, iKPOP, שמביא עדכונים על הנעשה בתעשיית המוסיקה הקוריאנית למעריצים הישראלים. פרוייקט נוסף של הקהילה הוא אתר ויקי פופ, אשר בדומה לויקיפדיה, מרכז את כל המידע הנחוץ על הלהקות והזמרים הפופולאריים למעריץ המתחיל – והכל בשפה העברית. פעילות הקהילה לא מתרכזת רק בעולם הוירטואלי, ומדי כמה חודשים נערכים מפגשים חברתיים של מעריצי קייפופ שמאפשרים להכיר פנים מול פנים את יתר החברים בקהילה, לשמוע מוסיקה יחד ולדון בפעילות של הלהקות והאמנים האהודים. לא עוד שעות לבד מול המחשב כי אם חוויה חברתית עם אנשים אשר חולקים את ה”שיגעון”.

כמו שאת הדרמות הקוריאניות המשודרות בויוה, נוטים הצופים שלהן להשוות לטלנובלות הלטיניות ולהצביע על מספר הבדלים בולטים אשר, לטענתם, גורמים להעדפה בולטת את הסדרות הקוריאניות על פני שכנותיהן הלטיניות, כך גם אנשי קהילת ה-KPOP בארץ משווים אותו לפופ האמריקאי ומציינים כי הוא עדיף בהרבה. מוסיקה, כמו גם סדרות, היא עניין של טעם אישי, ועל טעם וריח אומרים שאין להתווכח, אך אין ספק שה-KPOP פותח עבור רבים צוהר לקוריאה עצמה, לתרבות ולהיסטוריה שלה וכמובן גם לשפה. למי שמוכן לתת צ’אנס למוסיקה בשפה כל כך שונה, מובטח עולם מרתק של מוסיקה אבל גם של מדינה שלאט אבל בטוח מוצאת את מקומה הייחודי בזירת התרבות הישראלית.

פורסם לראשונה באתר iAsia  ב-2012.

כתוביות או דיבוב, זאת השאלה

אמרה ידועה על תרגום ומתרגמים אומרת " tradutore traidore" שפירושה המילולי הוא "מתרגם, בוגד". קצת כמו הרגשת האי נוחות שאנחנו חשים כאשר מישהו לידינו מדבר בשפה שאיננו מבינים, ואנו עלולים לחשוב שהוא מדבר עלינו רכיל, מתרגמים לאורך ההיסטוריה מילאו תפקידים חשובים בקשרים בין תרבויות אבל סבלו תמיד מחשדות על טיב הנאמנות שלהם. גם מלאכת התרגום עצמה טומנת בחובה בגידה כלשהי או במקור או בתרגום. משהו ילך לאיבוד במעבר הזה. אז כשמדובר בשתי מדינות כמו יפן ודרום קוריאה, שההיסטוריה ביניהן ארוכה וסבוכה, התרגום עלול להוביל לתקרית דיפלומטית של ממש.

הלוגו של פוג'י TV שהפך לדגל של דרום קוריאה ומתחתיו הכיתוב: Korean Wave Mind Control

בשנות ה-2000 כבש "הגל הקוריאני" בסערה את כל אסיה וקוריאה התמלאה בסדרות קוריאניות מקוריות שיוצאו לעולם. ביפן הסנונית הראשונה הייתה הסדרה "סונטת חורף" (Winter Sonata) שבמרכזה סיפור אהבה מלודרמטי וטראגי. הסדרה זכתה להצלחה מסחררת והשחקן הראשי בה יונג-ג'ון (Bae Yong-jun) זכה למעמד של כוכב. בעקבות ההצלחה של הסדרה ששודרה בערוץ הציבורי היפני NHK, ערוצים נוספים החליטו לרכב על גל ההצלחה והחלו לייבוא סדרות קוריאניות. בין הערוצים שרכבו על הגל היה הערוץ FUJI TV, ערוץ הטלוויזיה של הקונגלומרט הגדול.  בין 2010-2012 פוג'י שידרה לא פחות מ-44 סדרות קוריאניות, יותר ממה שהפיקה באופן מקורי. אבל הוא החליט לעשות משהו שלא עשו לפניו. הוא השתמש בתרגום כתוביות במקום בדיבוב.

דיבוב וכתוביות הן שתי שיטות התרגום לטלוויזיה הנפוצות ביותר. היתרון בכתוביות הוא מחירן הנמוך והזמינות שלהן. כל מה שצריך הוא מתרגם ותכנת מחשב שמאפשרת תרגום של כתוביות. זוהי גם דרך שמאפשרת יצירה של כמה כתוביות בשפות שונות בזמן יחסית קצר. החסרון הגדול הוא שהן מצריכות ידיעת קריאה וקריאה מהירה יחסית. דיבוב לעומת זאת לא מצריך קריאה בכלל ולכן פונה לקהל רחב יותר. היא גם מאפשרת לשמוע את שפת המקום שבו הסדרה משודרת. מצד שני, דיבוב הוא עסק יקר יותר, משום שהוא מצריך תרגום מתאים והקלטה מחודשת של כל הפסקול. לרוב, מדינות שונות בוחרות לדבוק בשיטת תרגום אחת, וביפן שיטת הדיבוב היא הנפוצה יותר.

ובכל זאת, FUJI TV בחר בכתוביות על פני דיבוב ובכך השאיר את הקוריאנית ברקע. חלק מהסיבה היה הניסיון לייחד את השידורים של פוג'י משידורים של ערוצים אחרים. סיבה נוספת היא העלייה בהתעניינות בלימודי קוריאנית ביפן שהתלוותה להצלחה של הסדרות. בבחירה בכתוביות פוג'י אפשרה לצופים לשמוע הקוריאנית בטלוויזיה. אבל למרות החיבה ההולכת וגדלה לקוריאה בזכות הסדרות, היו כאלה שלא התלהבו מההתלהבות של פוג'י TV מהקוריאנים. בשנת 2011 נערכו שתי הפגנות מול משרדי החברה באודאיבה, שבטוקיו בטענות שפוג'י TV "כופה על היפנים את התרבות הקוריאנית". פוג'י TV לא שידרה יותר סדרות קוריאניות מערוצים אחרים, אבל העובדה שבחרה להשמיע קוריאנית יצרה תחושה של דומיננטיות גדולה יותר של קוריאה על המסך הקטן. המפגינים אף טענו כי פוג'י TV הפכה להיות "תחנת טלוויזיה קוריאנית" ושהיא מוטה לטובת קוריאה. לא מדובר רק בכמות הסדרות הקוריאניות. סרטון מעריצים סקר את זמן האוויר שניתן בערוץ למחליקה היפנית על הקרח, מאו אסאדה לעומת יריבתה מקוריאה, קים יונה. טענת הסרטון היא שהערוץ מעדיף את היריבה מקוריאה על פני הנציגה המקומית ועל כן מציג אותה באופן חיובי יותר.

כאמור,פוג'י היא לא היחידה ששידרה סדרות קוריאניות אבל היא הראשונה שחטפה על זה. אחת הסיבות היא הבחירה להשמיע את השפה הקוריאנית. השמעה של שפה, בדיוק כמו דיבור בשפה הוא עניין לאומי, גם השפה של הטלוויזיה היא שפה לאומית וקשורה קשר הדוק לזהות הלאומית. על כן, השמעה של קוריאנית בערוץ שנחשב ליפני נתפסה בעיני חלק מהציבור כאיום על הזהות היפנית של הערוץ ושל הצופים.

פוג'י TV החליטו בסופו של דבר להוריד את כמות הדרמות הקוריאניות ולהעלות את כמות הדרמות המקוריות שהיא מפיקה בשנה ובשנת 2015 NHK, שהייתה הראשונה לשדר סדרות קוריאניות ביפן החליטה להפסיק לשדר סדרות קוריאניות. הטענה היא שהאיכות של הסדרות הקוריאניות השתנתה והיא איננה תואמת יותר את הסטנדרטים של הערוצים היפנים. יש בכך מן האמת משום שכמו כל תעשייה גדולה, תעשיית סדרות הטלוויזיה בקוריאה גדלה ובהתאם האיכות של הסדרות לא אחידה. ועם זאת, אין ספק שיש בהחלטה גם גאווה לאומית שמבקשת שוב לתעדף תוצרת מקומית על פני המתחרים. סדרות טלוויזיה והשפה בה הן משודרות הן עניין לאומי, ולעיתים החלטה פשוטה על שיטת התרגום יכולה להיות הדבר שעליו הכל קם ונופל.

 

שידור חוזר: מכה גלים – הגל הקוריאני מגיע לישראל

עד לפני מספר לא רב של שנים, הישראלים היחידים ששמעו על “קוריאה” היו אנשי עסקים או נציגי משרד החוץ. אך מאז 2006 הכל השתנה.

הסנונית הראשונה הייתה בערוץ ויוה, ערוץ שמשדר בד”כ טלנובלות דרום אמריקאיות, ונקראה “סאם-סון המתוקה” (Sweet Sam-Sun). הסדרה בת ה-16 פרקים מתארת את חייה של קים סאם-סון, קונדיטורית עגלגלה בת 30 שהדבר שהכי מטריד אותה בחייה הוא היותה עדיין רווקה בגילה המופלג. לאחר שהחבר שלה נפרד ממנה בערב חג המולד נכנס לחייה מנהל מסעדה צעיר וקר שמציע לה לעבוד אצלו כקונדיטורית ובתמורה הוא ישחק את בן הזוג שלה כדי להדוף הצקות מצד אמה. הבוס הצעיר שסובל מטראומה אוטם את ליבו מול החיבה המופגנת שלה אך היא, בפשטות ובנטייה שלה לדבר ישירות ומעט בבוטות (משהו מאוד לא נשי באסיה) ממיסה את ליבו ומתפתח ביניהם סיפור אהבה.

כביכול, סיפור הוליוודי שבלוני לעייפה. איש מאלה שצפו בה והתאהבו בקוריאה לא מצליח להסביר מה היה סוד הקסם שלה. האם הייתה זו העובדה שהיא מאסיה? שהשחקן, היון בין (Hyun Bin) נאה? או אולי זו העובדה הפשוטה שכל הסדרה כולה הסתכמה ב-16 פרקים (בניגוד למרבית הסדרות בספרדית)?  תהיה הסיבה אשר תהיה, אין ספק שהסדרה זכתה להצלחה עצומה, הצלחה ששמה את קוריאה על מפת התרבות בישראל.

סאם סון המתוקה

לכל מקום שאליו מגיע “הגל הקוריאני” יודעים שהוא תופס תשומת לב כשהסדרות הופכות לפופולאריות ומתורגמות לשפת המקום ובד”כ נוסף על הערוץ הרשמי של התרגומים לטלוויזיה, צצים ברשת האינטרנט אתרים של תרגומי מעריצים (FANSUB). כמה מהפופולאריים שבהם שמתרגמים לאנגלית בעיקר ובהם האתרים Dramacrazy ו-Mysoju (על שם האלכוהול הלאומי הקוריאני) היו מקור לסדרות עבור הקהל הישראלי עד שגם ישראל נפלה ברשת (תרתי משמע).

מזה שנתיים פועל ברשת האינטרנט האתר ASIA4HB, אתר תרגומי מעריצים שכולל קבוצה של בנות חרוצות אשר שמו לעצמן למטרה לתרגם את הסדרות הנפלאות לשפת הקודש ולהנגיש אותן לקהל שנוח לו יותר לקרוא כתוביות בעברית. האתר, אשר פועל בהתנדבות וללא מטרות רווח, כבר זכה בלמעלה מ-300 אלף צפיות, מה שמצביע על כך שיש ביקוש הולך וגדל לסדרות האלה בקרב הקהל הישראלי.

אחת הסיבות שהביאה את המתרגמים באתר להקדיש זמן למלאכת התרגום של הסדרות הללו נובעת מנקודה פשוטה: הרצון למצוא חברים לשיחה. בדומה לכל תחביב אחר, הצופים בדרמות מחפשים אנשים לדבר איתם על הסדרות והשיחות מעל דפי האתר אף גולשות לניתוחים מעמיקים על בניית דמויות וקווי עלילה (פרט לדיונים של המראה החיצוני של השחקנים). סיבה נוספת היא השאיפה להכיר ליותר אנשים את היופי שבסדרות הקוריאניות, הרגש, המשמעות האדירה שמייחסים למשפחה וליחסים בתוך המשפחה, משהו שכנראה  הלך לאיבוד בתוך האינדוויזואליזם והמטריאליזם המערבי. אבל יכול להיות שזה פשוט כמו שאחת המתרגמות אמרה “לראות את כל התודות שלהם, פשוט מחמם את הלב”.

המשוטט התמים באתר מקבל את הרושם שקוריאה היא מעצמת תרבות בישראל. כמות הסדרות הקוריאניות עולה על כל מדינה אסייתית אחרת כאשר בעיקר מדובר על יפן, מעצמות סדרות טלוויזיה בזכות עצמה. אבל גם לה שמור מקום של כבוד מעל דפי האתר ובין הסדרות ניתן למצוא את אחת הקלאסיקות של הסדרות היפניות: Hana Yori Dango (בנים על פני פרחים).

בנים על פני פרחים

אז איזה סדרות יש באתר?

המגוון רחב דיו כדי להתאים כמעט לכל אחד. סדרות פעולה ומתח כדוגמת “אייריס” או “זמן בין כלב לזאב” שאף שודרה בערוץ ויוה. סדרות רומנטיות כמו “מלכת השלג”, סדרות על גבול המיסטיקה כמו “ידי אלוהים” היפנית או “49 ימים” הקוריאנית. ועוד לא דיברנו על היסטוריה. הסדרה האחרונה שעלתה לאתר היא “השערורייה של סונג קיון קוואן” דרמה היסטורית קלילה על בת שמתחפשת לבן כדי להיכנס לאקדמיה של קונפוציוס ולהבטיח את החלמתו של אחיה החולה. הסדרה זכתה בפרסים רבים בקוריאה והפכה לפופולארית גם באתר. סדרה פופולארית נוספת שזכתה לאהדה ופרסים בקוריאה היא “גן סודי” בכיכובו של אותו היון בין שבזכותו אנשים גילו את קוריאה (זוכרים את “סאם-סון המתוקה”)?

הסדרה הארוכה ביותר באתר (ובכל זאת רק 56 פרקים!) היא “ממזרח לעדן” שמגוללת את סיפורן של שתי משפחות שגורלותיהן שזורים זה בזה ונפרשת על פני למעלה מ-30 שנה בהיסטוריה של קוריאה הדרומית. עבור אנשים שמכירים רק את קוריאה המודרנית צפויה הפתעה כשהם רואים שהדמוקרטיה הקוריאנית הייתה צריכה לעבור חבלי לידה קשים בדמות הפגנות סטודנטים אלימות, פגיעה בזכויות אדם ושחיתויות. זה אחד הדברים היפים בדרמות הקוריאניות: בסיפור האישי שלוב גם סיפורה של קוריאה ההיסטורית והמודרנית גם יחד והצופה יכול ליהנות מהסיפור המרגש ואם הוא מתעניין בהיסטוריה  גם מהסיפור של קוריאה כמדינה.

ממזרח לגן עדן

כיום פועלים בארץ מספר פורומים שעיקר עיסוקם הוא צפייה בדרמות ומעקב אחר אמנים ושחקנים קוריאנים. את אחד ממפגשי הפורומים הללו כיבד בנוכחותו השגריר הקוריאני היוצא, מר מה יאנג-סאם. כשנכנס למסעדה השתרר שקט ולאחר מספר מילים רשמיות שאל: ”אתם מכירים את בה יונג-ג’ון (Bea Yung-Joon)? ולאחר “כן” רועש והחלטי הוסיף: ”אז אני מרגיש כוכב כמוהו הערב” וזכה למחיאות כפיים סוערות.

בעקבות הגעת הסדרות הקוריאניות לארץ, עלה העניין בקוריאה כמדינה ולימודי השפה הקוריאנית הולכים וצוברים תאוצה כאשר במרבית האוניברסיטאות בארץ ישנה האפשרות ללמוד קוריאנית במסגרת התואר בלימודי מזרח אסיה. בירושלים, שם ממוקם מרכז תרבות קוריאה, ניתנים שיעורי קוריאנית לקהל הרחב אליו מגיעים מכל הארץ וכן ניתן לטעום מעט מהתרבות הקוריאנית במסעדה הקוריאנית “היהלום שבכתר” ובאירועים כגון “חוצות היוצר”.

ההתעניינות של הישראלים בקוריאה אינה חד-צדדית וגם הקוריאנים מגלים עניין בישראל. לאחרונה רואים יותר ויותר סטודנטים קוריאנים אשר מגיעים לארץ ללמוד עברית באולפן והצופים הישראלים בדרמות הקוריאניות מוצאים ישר נושאים משותפים לשיחה. אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.

פורסם לראשונה באתר iAsia ב-2011.

שידור חוזר: מכה גלים – הגל הקוריאני שוטף את אסיה

בעקבות פסטיבל הקולנוע הקוריאני שנערך זה מכבר בישראל, החלטנו להקדיש את הכתבה הזו לתופעת “הגל הקוריאני”. מדובר למעשה בתופעה מרתקת שבעקבותיה זוכה התרבות הפופולארית הדרום קוריאנית להצלחה חסרת תקדים ברחבי מדינות אסיה –  ואף במקומות נוספים בעולם. עם הפיכתה של קוריאה למדינה דמוקרטית בסוף שנות ה-80, הוסרו מחסומי הצנזורה החמורים וניתנה אפשרות לחברות מסחריות להשקיע בקולנוע ובטלוויזיה ולהיות אחראיות על התכנים. המונח “הגל הקוריאני” (Hallyu) אמנם לא הומצא ע”י הממשל הקוריאני אך אומץ על ידו. כיום מקדם הממשל את התרבות הקוריאנית תחת הכותרת הזו.

אז מה הוא בעצם ה”גל הקוריאני”?

“הגל הקוריאני” כולל בתוכו סרטים, מוסיקה פופולארית וסדרות טלוויזיה.  רבות כבר נכתב ועוד ייכתב על הסרטים הדרום-קוריאניים. פסטיבל הסרטים האחרון שנערך בישראל היה בבחינת מחווה לקולנוע הקוריאני,  אבל מה עם המוסיקה וסדרות הטלוויזיה?

המוסיקה הקוריאנית זוכה להתעניינות רבה באסיה וברחבי העולם. אמנים קוריאנים מוציאים אלבומים בקוריאנית אך מקפידים, לרוב, לשיר לפחות שיר אחד ביפנית או בסינית ובשנים האחרונות הם אף מוציאים אלבומים שלמים ביפנית. הקהל היפני לא נשאר אדיש, ולהקת קוריאניות רבות נהנות מאינספור מעריצים ביפן ואף מוצאות את עצמן מככבות במצעד האוריקון (Oricon) – מצעד הלהיטים היפני. לשם המחשה, הלהקה JYJ הוציאה לאחרונה דיסק שלם באנגלית בשיתופם של אמנים אמריקאים כמו קנייה וסט והלהקה הקוריאנית Big Bang אשר זכתה בפרס שהוענק לה בטקס פרסי ה-MTV האחרון. לבסוף, באירופה ובארצות הברית נערכים קונצרטים רבי משתתפים של אמנים קוריאנים ואם זה לא מספיק הרי שאתר Youtube אף הודיע זה מכבר כי יקדיש מקום ייעודי למוסיקה קוריאנית.

סדרות טלוויזיה קוריאניות רבות שמופקות כיום מכסות מגוון רחב של נושאים. חלקן עיבוד של סדרות יפניות אך חלק הולך וגדל מהן הן סדרות קוריאניות המציגות את ההיסטוריה והתרבות הקוריאנית. קהל היעד של הסדרות הללו הוא קוריאני אך גם כלל אסיאתי ואף גלובלי. דרום קוריאה, שסבלה במשך שנים מהתעלמות בזירה הבינלאומית והפנים-אסייתית, מנצלת את תרבותה המגוונת כדי לשים את עצמה על המפה. מצד שני, בתור הכלכלה ה-15 בעולם, לא רק התרבות משנה את התדמית הקוריאנית בקרבן של אומות העולם.

שתי סדרות הפכו את “הגל הקוריאני” לשם דבר ביפן. הראשונה שבהן היא “היהלום שבכתר” (Dea Jang Geum) סדרה היסטורית על נערה שמפלסת את דרכה למעמד מכובד בחצר המלך בחברה אשר נשלטת ע”י גברים בתקופת שושלת צ’וסון. השנייה, “סונטת חורף” (Winter Sonata) סיפור אהבה קורע לב בכיכובו של בה יונג-ג’ון (Bea Yung-Joon), שהפך לפנים של “הגל הקוריאני” והתקבל בצווחות מעריצים (ובעיקר מעריצות) כאשר הגיע ליפן. שחקן המשנה בסדרה הזו, פארק יונג-הא (Park Yong-Ha), שהיה גם זמר מצליח אשר הוציא תקליטים ביפן ובקוריאה התאבד לפני למעלה משנה. תעשיית הזוהר בקוריאה, כמו בכל מקום בעולם, לא תמיד זוהרת.

סדרה פופולארית נוספת, אשר זכתה לשידור גם בארץ תחת השם “בחורים רעים”, היא עיבוד קוריאני לסדרה Boys Over Flower היפנית שהיא בעצמה עיבוד של מנגה ואנימה באותו שם. הסדרה מתמקדת בבחורה ענייה שמתקבלת לבית ספר לעשירים ומתאהבת, איך לא, במנהיג “ארבעת המופלאים” של בית הספר שנוהג להציק ולרדת לחייהם של תלמידים. הסדרה המקורית היפנית זכתה לאהדה גדולה וכללה שתי עונות, הסדרה הקוריאנית הפכה את שחקניה לכוכבים והסיפור עצמו זכה גם לעיבוד טיוואני וסיני. הצלחה אסייתית כבר אמרנו?

התרבות הפופולארית הקוריאנית, מוסיקה, סדרות וסרטים מעלה את קרנה של קוריאה בקרב אומות אסיה השכנות. לא עוד קוריאה כאנדרדוג אסיאתי, אלא קוריאה כמובילה של טרנד תרבותי שאליו נושאות השכנות את עיניהן – דבר אשר מדברן יצירה תרבותית גם אצלן. יפן למשל, מפיקה עיבוד קולנועי חדש ל”גנג’י מונוגטארי” הרומן המונומנטלי בן המאה ה-11 ביפן (צפוי לצאת במהלך החודש). אף על פי שכבר היו לסיפור מספר עיבודים. הפרומו, שמזכיר לא מעט את חצר המלך הקוריאני בצבעים העזים ובחצר הגדולה, מעלה את השאלה מדוע דווקא הסיפור הזה ולמה דווקא עכשיו?

ומה בישראל ? על כך בכתבה הבאה.

פורסם לראשונה באתר iAsia (בשנת 2011).

שחררו (או בלעז: לט איט גו)

אם הייתם בכדור הארץ בשלוש שנים האחרונות לא יכולתם להימלט מההצלחה של "לשבור את הקרח" (בלעז: Frozen) הלהיט של דיסני. השיר "Let it go" קיבל אין ספור גרסאות כיסוי, פרודיות ואוסקר אחד. אבל אז קרה משהו מוזר. פתאום נתקלתי בעוד שיר בשם הזה. ואז בעוד אחד. ואז נדלקה לי הנורה הזו מעל לראש כמו בסרטים המצוירים ויחד איתה כמה סימני שאלה.

התחלתי לחשוב מה יש בשם הזה, במשפט הזה, שכל כך מושך? כנראה שההכרה הבודהיסטית שההאחזות וההצמדות לדברים (מוחשיים ולא מוחשיים כאחד) מביאה לסבל חילחלה עמוק יותר ממה שנהוג לחשוב משום שרבים בעולם גילו שההיאחזות של בני האדם בעבר, בחפצים, באהבות ישנות, בכישלונות, לא מאפשרים להם להתבונן על יום חדש כהזדמנות להתחלה חדשה. כל השירים וכותרתם מבקשים להזכיר לאנשים שהעבר הוא עבר וכל יום הוא טאבולה ראסה, הזדמנות חדשה לעשות דברים אחרת מתוך אמונה שאפשר וצריך להיות טוב יותר.

הרי לפניכם, פוסט מוזיקלי שעוסק בשירים שכותרתם "let it go". פלייליסט לרגעים שבהם אנחנו צריכים את התזכורת הזו. או במילים אחרות, שחררו! 😀 (ואם אתם מוצאים עוד שירים, שתפו בתגובות…)

טוב, מתוך גילוי נאות, נתחיל עם השיר של פרוזן שבו המלכה אלזה שרה שהגיע הזמן להשאיר את כל ההסתרות והחששות מאחור ולגלות את הכוח האמיתי שלה.

 

פחות או יותר באותו זמן שיצא השיר של "לשבור את הקרח", יצא בבריטניה שיר באותו שם של הזמר ג'יימס ביי (James Bay).

 

גם הלהקה הקנדית מניופאונדלנד, Great Big Sea, מזכירה לנו שהחשש שלנו מכל מיני מהמורות בדרך עוצרים בעדינו מלראות וליהנות מהדברים הפשוטים.

והנה ג'ורג' סטרייט, זמר הקאנטרי, אומר שלפעמים כל מה שצריך זה לשחרר.

 

והנה להקת רוק אלטרנטיבי, The Neighbourhood.

גרייס סליק, שנחשבת בעיני רבים להצלחה הנשית הראשונה בעולם הרוק אנד רול, מזכירה לנו להיות עצמינו ולא לתת לדעותיהם של הסובבים להגדיר אותנו.

והנה עוד סגנון שמצטרף לשגעת ה"Let it go", R&B, הפעם מפי Keyshia Cole.

ואם חשבתם שזה קורה רק באנגלית, אז הנה הלהקה הקוריאנית FTIsland.

גוד דוקטור במערכת הבריאות הקוריאנית

מערכת הבריאות של דרום קוריאה לקחה דוגמא משכנתה יפן, והתבססה במשך שנים על ביטוח חובה. בשנות ה-70 תחת שלטונו של פארק צ'ונג הי (Park Chung-hee, אביה של הנשיאה הנוכחית) חייב הממשל את החברות הגדולות להבטיח לעובדיהן ביטוח בריאות. תוך 12 שנים הורחב הביטוח וכלל תחילה חברות קטנות יותר ולבסוף את כלל האזרחים הקוריאנים. במשך שנים הרפואה הציבורית סיפקה את השירותים לכלל האוכלוסייה, על אף שנותרו פערים גדולים בין תושבי הערים ששירותי הרפואה של בתי החולים נגישה להם לבין אזורי הכפר שהגישה שלהם בעייתית יותר. ובכל זאת, מערכת הבריאות הקוריאנית מילאה את תפקידה.

ב-2013 החליטה ממשלתה של פארק (הבת של) לקדם טל-רפואה בטענה שטל-רפואה, תנגיש את שירותי הרפואה לאזורים המרוחקים מערים מרכזיות.  רפורמה נוספת שמקדמת הממשלה היא מתן אישור לבתי החולים לפתח תחומים לטובת רווחים, וזאת משום שמרבית בתי החולים בקוריאה מנוהלים על ידי גורמים פרטיים. בכך מקווים בממשלה לשפר את מצבה של מערכת הבריאות הקוריאנית ולהוציא אותה מהגרעון אליו נקלעה. לאור כוונות אלה יצאו רבים מהרופאים ובראשם ארגון הרפואה הקוריאני (Korean Medical Association KMA) להפגנות גדולות ברחבי המדינה, בעיקר בבירה סיאול.

הפגנות של רופאים מכל הארץ בסיאול

הרופאים מחו על הפגיעה הצפויה בשירותי הרפואה הניתנים לאזרחי קוריאה והזהירו מפני ההשלכות של תהליך ההפרטה הצפוי וצמצום כוח האדם, שכן טל-רפואה צפויה לצמצם כ-50,000 משרות, לדבריהם. מתן האישור לספק שירותי רפואה למטרות רווח אשר יעלה את מחירי הרפואה עלול לסגור את שערי בתי החולים למעוטי יכולת ובכך יפגע עוד יותר במתן שירותים רפואיים במקומות מרוחקים ממרכזים עירוניים. ראש ה-KMA, רו הוואן-קיו (Roh Hwan-kyu), נאם בהפגנה, ואף פצע את עצמו לאות מחאה.

רו הוואן-קיו, יו"ר ארגון הרפואה הקוריאני בנאום בהפגנה

לתוך הקלחת הרותחת הזו, שנוגעת בדבר כה בסיסי שעלול להפוך לכה רחוק, בהנף חתימה של הסכם בממשלה, נכנסת התרבות הקוריאנית, בדרכה שלה. ב- 2013-2014 יצאו לא פחות מ-5 סדרות רפואיות בקוריאה, עדות לתשומת הלב שלה זוכה הז'אנר, עם ובלי קשר לשיח הציבורי סביב עתיד הרפואה הקוריאנית. אחת הסדרות שהופקו היא גוד דוקטור, בכיכובו של ג'ו וון (Joo Won) אשר הופקה ושודרה ב-KBS2 וזכתה לרייטינג של 18% בממוצע. היא שודרה בהצלחה גם ברחבי אסיה והזכויות לרימייק אף נמכרו ל-CBS האמריקאית. אבל פרט לפופולאריות שלה ושל שחקנה הראשי, היא מביעה עמדה בשיח המתפתח סביב עתיד הרפואה הקוריאנית.

 

Good Doctor (גוד דוקטור, קוריאה 2013)

פארק שי-און (Park Shi-on), סובל מתסמונת סוואנט (savant), תסמונת על הספקטרום האוטיסטי ויש לו מתת-אל: הוא ניחן ביכולת לאבחן בדיוק קריסטלי מחלות ותופעות רפואיות. בהיותו ילד, אחיו הגדול נהרג במכרה כשניסה לסייע לו, אבל הוא שרד והחליט ללכת בעקבות הרופא שהציל את חייו ולהפוך לרופא. הסדרה מגוללת את תלאותיו בתור מתמחה בבית החולים ואת הדברים הרבים שעליו עוד ללמוד כדי להיות רופא טוב.

 

אבל הסדרה גם נוגעת בנושאים אקטואליים יותר. אחת מעלילות המשנה של הסדרה היא הניסיון של גורמים עויינים, פרטיים ככל הנראה, להשתלט על בית החולים ולהפוך אותו לבית חולים לילדים בלבד, מתוך הידיעה שהורים לא יחסכו על ילדם אף לא פרוטה אם ביכולתם להשיג את הרופאים הטובים ביותר ולהצילם. דוגמא קלאסית לבית חולים למטרות רווח.

קו העלילה הזה מגיע לשיאו כאשר סגן מנהל בית החולים, קאנג היון-טה (Kang Hyun-tae), שתחילה שיתף פעולה עם נסיונות ההשתלטות על בית החולים, נאלץ להפקיד את חיי בנו בידיו של אותו צוות מנתחים פדיאטרים, אשר מתנגד להפיכת בית החולים לבית חולים לילדים. צדק פואטי או תסריט צפוי להחריד, תחליטו אתם. אתם גם תוכלו בקלות לנחש את התוצאה של התהליך, אם רק אגיד שהסוף הוא סוף טוב.

הסדרה וכותביה מביעים עמדה ברורה כנגד הפיכת בתי החולים לארגונים מסחריים אשר רואים את הרווחים למול עיניהם ולא את רווחתם ושלומם של החולים הבאים בשערם. בכך התרבות הפופולארית הקוריאנית תורמת את חלקה לשיח הער על עתיד הרפואה בקוריאה.

 

 

…I Saw the D

את הפוסט הראשון שלי בבלוג פתחתי בתודה לשני המרצים שלי לקולנוע. את הפוסט הזה אני פותחת בתודה לאחד מהם: ד"ר פבלו אוטין על שהציג בפני את הקולנוע הקוריאני. הסרט הראשון שהקרין היה "שבעה צעדים" (Old Boy) והוא היה אגרוף בבטן הרכה שרגילה לקומדיות רומנטיות וסרטים אמריקאים. יום אחד אולי אצפה בו שוב ואכתוב עליו, נראה שמגיעה לו הזדמנות שנייה. הבמאי שלו, פארק צ'אן ווק (Park Chan-wook) יהיה אורח בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים השנה. יש למה לצפות. אבל עד אז נדון בתגלית הנהדרת מהקורס ההוא: הבמאי קים ג'י וון (Kim Jee Woon). ארבעה סרטים שלו ראיתי עד כה וכולם היו נפלאים. ובכן, נפלאים זו אולי לא המילה הנכונה, סך הכל לאף אחד מהם אין עלילה קלילה וכיפית, אבל משהו בשפה הקולנועית שלהם, בצילום, בבימוי תפס אותי ומשום שאינני סטודנטית לקולנוע, אלה כל המושגים הקולנועיים שארשה לעצמי להשתמש בהם.

במסגרת "הקיץ הקוריאני" שהתחיל החודש וימשך עד לאמצע החודש הבא, מוקרנים סרטים של קים ג'י וון בסינמטקים של תל אביב וירושלים. יריית הפתיחה הייתה הסרט הבא:

I Saw the Devil (ראיתי את השטן)

חברתו של קים סו היון (Kim Soo-hyeon) נרצחת באכזריות וגופתה מבותרת. סו היון, סוכן חשאי, נשבע בפניה לנקום את מותה. מהרגע שהוא מוצא את הרוצח מתחיל מרוץ עקוב מדם (תרתי משמע). וכאן מגיע גילוי נאות: הסרט, שכוכביו הם לי ביונג הון (Lee Byung hun) וצ'ה מין שיק (Choi Min Sik), אינו מיועד לבעלי לב חלש, עצבים חלשים או קיבה חלשה. האלימות שבו גרפית מאוד, ולא כולם יכולים או מעוניינים להתמודד איתה.

ובכל זאת, הסרט מעלה שאלה פילוסופית, שאלה שעלתה בסוף הסרט גם מהקהל: אז מיהו השטן? האם הוא הרוצח? האם הוא הסוכן החשאי שמחפש נקמה ולא בוחל בשום אמצעים?

רבות נאמר על הייצוג של טוב ורע בסרטים ובסדרות קוריאניות ועל כך שאין חלוקה ברורה וחד משמעית לgood guy ו-bad guy. סמל היין ויאנג והפילוסופיה הבודהיסטית גורסות כי הטוב והרע שלובים זה בזה. ובכל זאת, יש טוב ורע ואחת ההגדרות שניתנות בהגות הבודהיסטית היא שאדם רע אינו יודע להבדיל בין טוב לרע ואילו אדם טוב יודע. יתרה מזאת, כאשר אדם טוב רואה רע הוא פועל להפסיקו. לא ניכנס כאן לדיון הפילוסופי של הגישה הזו (ואתם יותר ממוזמנים לעשות זאת בתגובות), אבל יש בגישה זו מן התשובה לשאלה "מיהו השטן?"

I Saw the Director (ראיתי את הבמאי!)

כשעלו האורות והקהל החל לעכל לאט לאט את מה שצפה בו על המסך, נכנס לאולם הסינמטק לא אחר מאשר הבמאי של הסרט, קים ג'י וון, שהגיע לארץ כאורח הכבוד של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים ובא לענות על שאלות הקהל. כן כן, במאי קוריאני גדול בארץ הקודש! עזבו אתכם מבקסטריט בויז, כאן קיבלנו הצצה לאופן שבו מוחו של אמן עובד. איזו חוויה!

קים ג'י וון נשאל על הויזואליות הקשה בסרטים שלו ואיך זה לצפות בסרט שביים ממרחק הזמן (הסרט מ-2010), וענה שהוא לא נוהג לצפות בסרטים שלו, כי זה מפחיד אותו, אמירה שלפחות מחצית מהקהל באותו ערב יכלה בלב שלם להזדהות איתה, אם כי הכוונה שלו הייתה לומר שהוא חושש מתגובות הקהל מיד לאחר הסרט.

כשנשאל על פשר שמו של הסרט, ענה שמקור השם הוא בדבריו של ניטשה על כך שאדם שרוצה לתפוס מפלצת הופך בעצמו למפלצת. אם כך, הסרט עוסק לא רק בטוב ורע אלא גם בזהותו של אדם.

אבל מהו מקור הרוע? קים נשאל האם מקור הרוע של הנבל הוא במעמדו הסוציו-אקונומי הנמוך ובעובדה שכל קורבנותיו הם ממעמד סוציו אקונומי גבוה? לטענתו של קים, משום שאין תפיסה של טוב או רע מוחלטים ואינהרנטיים, הטוב והרע מגיעים מהקשרים בין בני אדם ובראש ובראשונה מהקשרים בתוך המשפחה. הכל מתחיל במשפחה, אומר קים ג'י וון, ומבטא בכך את החשיבות העצומה שיש למשפחה בתרבות הקוריאנית.

הקולנוע הקוריאני שמוקרן במערב נתפס, ואף משווק, כקולנוע אלים משום שרבים מהסרטים שמגיעים למערב הם סרטי נקמה או אימה (ביניהם סרטיהם של קים ג'י וון ופארק צ'אן ווק). אחת השאלות שעלתה מהקהל היא האם יש סיבה מדוע דווקא קוריאה מוציאה כל כך הרבה סרטי נקמה. חלק מהתשובה נגע בכך שהסרט מספק סוג של פורקן יצרים לצופים. יש באלימות של הסרט משום ביטוי לשאיפה לנקמה שלא מתבצעת שכן קוריאה היא חברה מאופקת וביטוי כעס לא מתקבלים בה בעין יפה. למעשה, סרטי נקמה אינם רוב הסרטים שמופקים בקוריאה. תעשיית הקולנוע הקוריאנית מגוונת מאוד וכוללת בתוכה מגוון של ז'אנרים החל מסרטי נקמה וכלה בקומדיות רומנטיות. רצוי לומר גם מילה על אופן השיווק והבחירה של המערב אילו סרטים לייבא. המערב, אשר בוחר לייבא דווקא את הסרטים הללו, יצר לקוריאה תדמית של מדינה שטובה בסרטי אימה אלימים. יש שיקראו לזה אוריינטליזם.

לבסוף, נשאל קים על החוויה של עשיית סרטים בהוליווד, בעקבות עבודתו על הסרט The Last Stand בכיכובו של ארנולד שוורצנגר. הוא לא היחיד. מלבד קים ג'י וון, גם פארק צ'אן ווק ובונג ג'ון הו (Bong Joon-ho) ביימו לאחרונה סרטים בהוליווד, אבל רק סרטו של בונג ג'ון הו הצליח. הסיבה, לדעתו של קים, היא בכוחו של ארנולד שוורצנגר, אבל גם בהבדל במעמדו של הבמאי בתעשיית הקולנוע הקוריאני ובהוליווד.

בין הסרטים הנוספים של קים ג'י וון אפשר למנות את "סיפור של שתי אחיות", "סיפור מריר-מתוק" ו"הטוב הרע והמוזר". בהחלט שווה צפייה.

 

(תודה לקטיה-סאן על התמונה!)