סקירת ספרות – "שיעורים בקולנוע" מאת פבלו אוטין

את הספר החדש של פבלו אוטין אספתי מהדואר ביום חמישי אחה"צ, רגע לפני העבודה. בעודי מחכה לאוטובוס, הספקתי לקרוא רק את ההקדמה ופתאום התחשק לי לעזוב הכל ולהתיישב על המדרכה ולקרוא. פשוט לקרוא. יש משהו בדרך הכתיבה של פבלו שמזמינה ומושכת אותך פנימה. לוקחת את היד שלך ומובילה אותך בבטחה בדרכי הקולנוע גם אם אינך נמנה על אנשי המקצוע.

שמו של הספר הוא שיעורים בקולנוע: שיחות עם יוצרות ויוצרים ישראלים והוא הולם את הספר מאוד. לא רק משום שהספר באמת מורכב משיחות שערך פבלו עם היוצרות והיוצרים אלא משום שהספר משמש כשיעור מעלף בקולנוע ובכוחו של המדיום. שיעור מהאנשים שעוסקים בזה, שבחרו בקולנוע כדרך חיים, כדרך התבוננות בחיים, כדרך ביטוי. השאלות שפבלו שואל נוגעות להחלטות של תסריט ובימוי, תאורה וסאונד, כל פרט קטן שכזה משפיע על האופן שבו הסרט נראה, על ההרגשה שהסרט מותיר על הצופים ועל המסר שהוא מעביר. עבור הדיוטות שאינם בקיאים ברזי ההיבטים של הקולנוע זה עלול להישמע מייגע, אבל דרך הכתיבה של פבלו הופכת אותם לבהירים ונהירים.

עטיפת הספר

היוצרות והיוצרים הישראלים שמופיעים בספר אחראים לכמה וכמה מהסרטים המצליחים והמעניינים של השנים האחרונות בארץ. סרטים כמו "אפס ביחסי אנוש", "בית לחם", ו"מי מפחד מהזאב הרע" מקבלים ניתוח מעמיק הן מצידו של פבלו והן מצד היוצרים בדו שיח ער ויצירתי. יש משהו נהדר בספר שנותן את המקום ליצירה ישראלית. בעולם של היום, לא פעם ולא פעמיים, מושא הביקורת עובר מהיצירה אל היוצר והופך להיות ביקורת אישית. אבל נדמה שאצל פבלו היצירה היא זו שתמיד עומדת במרכז.

יצירה קולנועית, כמו כל יצירה, יש כמה וכמה דרכים "לקרוא". במקרים רבים קשה להגיע לתשובה חד משמעית בנוגע ל"כוונת המשורר" משום שישנן דרכים שונות להבין את הסרט ולנתח את מסריו. בחלק מהשיחות בספר נוצר שיח מרתק בין ההבחנות והמסרים והרעיונות שמתקבלים אצל הקהל לבין הרעיונות שכיוונו את היוצרים בתהליך היצירה. במהלך השיחה עם מיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה"), למשל, התהפכו היוצרות ודרייפוס הייתה זו ששאלה את פבלו שאלות לגבי ההבנה שלו את הסרט. בשיחה עם יובל אדלר ("בית לחם") הוא אמר שלא חשב בכיוון של הניתוח של פבלו כשעבד על הסרט, אבל בהחלט מקבל את הרעיון. הבחירה בספר שיחות מאפשר להציג את שני הצדדים של המסר, הן של השולח והן של הנמען ובכך להרחיב את הפירושים והפרשנויות האפשריות לסרטים.

מתוך: "אפס ביחסי אנוש"

דרך השיחות עם היוצרים נוגע פבלו בנושאים גדולים שנידונים בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. חוויות הצבא, המצב הביטחוני, מזרחים-אשכנזים, החברה הישראלית השסועה והמפולגת והניסיונות לאחד אותה, יחסים בין המינים ובעיקר מה שנטע אלכסנדר כינתה "האלימות החדשה". המאמר שמסיים את הספר, שכתבו נטע אלכסנדר ופבלו אוטין ביחד, הוא פיתוח של המושג שטבעה אלכסנדר. בניגוד לאלימות הישנה, שמקומה מחוץ לתחום האישי, בחזית, במלחמה, "האלימות החדשה" מביאה את האלימות פנימה, לעורף ולבית. לא מדובר רק בענייני מלחמה גרידא. ההפך הוא הנכון. מדובר במרחב הביתי, הבטוח והמרגיע כביכול, שמפסיק להיות בטוח ומרגיע והופך להיות אלים ומאיים. האלימות החדשה מתרחשת בבית, במתחמים סגורים שיוצרים תחושה של קלסטרופוביה. היא משתמשת בגוף (הגברי בעיקר) ככלי נשק והיא איננה חד פעמית וחולפת אלא מציאות מתמשכת. "היא נוכחת באופן מתמיד בצורה גלויה או מתחת לפני השטח ומאפיינת את ההתנהלות היומיומית של הדמויות", הם כותבים. "האלימות היא הנורמה, מצב קיומי מתמיד". זאת אולי הסיבה לקושי בצפייה בחלק מהסרטים הנידונים בספר. אם בסרטי אקשן קלאסיים לאלימות יש מטרה והיא נגמרת עם סוף הסרט ונשארת במסגרתו, בסרטים של "האלימות החדשה" אין מנוחה ואין מזור לאלימות. התחושה היא שהיא תמיד תהיה שם. גם אחרי שהסרט יסתיים.

מתוך: "מי מפחד מהזאב הרע"

הסכנה הגדולה ביותר של ספרים על תחומי אמנות היא שהם יקלקלו את הקסם. קצת כמו הרגע שאנחנו מגלים איך עושים את הטריק של הקלפים ואיננו מוקסמים ממנו עוד. התפכחות שכזו שמובילה לעיתים לציניות. אבל לא במקרה של הספר הזה. למרות השנים הרבות שמקדיש פבלו להבנה של הקולנוע (בכל זאת, דוקטור לקולנוע), הוא עדיין מוקסם ממנו. השילוב של הידענות של הדוקטור עם ההתלהבות התמימה של ילד הופך את הספר למקור מידע מרתק עבור כל אנשי וחובבי הקולנוע.

ראיון עפ פבלו בתכנית "חי בסרט":

איזהו גיבור? – מה הופך שחקן לשחקן טוב

מחר, יום ראשון, יתקיים בלוס אנג'לס טקס האוסקר ה-89. יוצרים ואוהבי קולנוע יתאספו סביב הטלוויזיה או האינטרנט בציפייה לגלות מיהם הזוכים בכל הקטגוריות של שחקן ושחקנית ובמאי ועורך ומלחין ואפקטים וסרט וסרט זר. ולמרות הכול, עבור רוב האנשים הקטגוריות של שחקנים הן אולי הפופולאריות ביותר. בסופו של דבר, הם הפנים המוכרות ביותר של התעשייה ההוליוודית ועבור חלק מהצופים גם הסיבה לצפות בסרט.

אבל מה הופך שחקן לשחקן טוב? הרי ישנם שחקנים מצוינים שלא קיבלו אוסקר מימיהם. ומצד שני, ישנם שחקנים שקיבלו אוסקר ונעלמו מהמפה ההוליוודית. האוסקר כשלעצמו איננו ערובה לקריירת משחק מוצלחת. הוא יכול ועלול להיות הצלחה חד פעמית ומתוך כך הוא גם לא מעיד על איכות משחק ארוכת טווח, משום שהוא ניתן על הופעת משחק יוצאת דופן ספציפית בשנה מסוימת. כמו בכל תחום אמנות יש חילוקי דעות והעדפות ועניינים של טעם וריח. אבל אם חושבים על קריטריונים בסיסיים, ניתן למצוא קריטריון אחד משמעותי שהופך שחקן לשחקן טוב והוא אמינות. שחקנים מתוקף תפקידם צריכים לשכנע אותנו שהם לא הם עצמם אלא הדמות. הם צריכים "להיכנס לדמות" ולהפוך להיות הדמות. ככל שקל לנו יותר להשהות את אי האמון שלנו (suspension of disbelief), כך השחקן עושה עבודה טובה יותר.

masks

ליצור אמינות איננו דבר קל וישנם מספר גורמים המשפיעים על הקושי והאתגר. האחד הוא ההכרות של הקהל עם השחקן. לשחקנים מפורסמים להם פרסונה ציבורית דומיננטית קשה יותר ליצור אמינות על המסך. גם השחקן וגם צופים צריכים להתאמץ קצת יותר כדי לשכוח שמדובר בג'וליה רוברטס, ג'ורג' קלוני או ברנג'לינה ולחשוב עליהם בתור כלה מבוהלת, אסטרונאוט בחלל או זוג מתנקשים.

דבר נוסף שמשפיע על הקושי ביצירת אמינות הוא המרחק בין השחקן לבין הדמות. המרחק הזה יכול להיות בזמן, במקום, במעמד או במנטאליות. אם הדמות היא מהמאה ה-10 לספירה או ממדינה עם תרבות שונה, או ממעמד חברתי אחר או פשוט משוגעת, החשיבות של האמפתיה וההבנה של השחקן את הדמות היא מפתח ליצירת אמינות על המסך. שחקן טוב הוא שחקן שמבין את המניעים של הדמות שלו, את נסיבות חייה ואת האמונות שלה. אחרת כולנו נרגיש שזהו שחקן שמחזיק בכיסו סמארטפון ומתקשה לתפעל את הטלפון של אלכסנדר גראהם בל. חוסר אמינות כזה עלול לגרום לנו לצחוק או לצאת בזעם מהקולנוע.

כמו בכל מקצוע ועיסוק ישנו תהליך של התמקצעות. ככל ששחקן מקצועי יותר זמן ההתכוננות והמעבר בין האני העצמי שלו לבין הדמות הולך ומתקצר, הקלות שבה הוא נכנס לדמות ורמת האמינות שלו בתור הדמות עולים. בתיאטרון השייקספירי שחקנים היו ידועים בתפקידים שלהם, עד כדי כך, ששייקספיר החל לכתוב תפקידים שמתאימים לשחקנים מסוימים. וויליאם קמפ היה אחד השחקנים הידועים באנגליה האליזביתנית, בייחוד בזכות תפקידיו הקומיים במחזותיו של שייקספיר. הסיפור מספר על כך שתפקיד הליצן ב"מהומה רבה על לא דבר" נכתב במיוחד בשבילו.

4a-william-kemp

התמקצעות יכולה להיות לא רק בז'אנר מסויים כמו קומדיה או דרמה. בתיאטרון הקבוקי היפני ההתמקצעות הייתה בעיקר מגדרית. בדומה לתיאטרון השייקספירי, גם ביפן כל השחקנים היו גברים. תפקידי הנשים היו מגולמים בידי גברים שהיו מתמחים בדמויות נשיות. הם נקראו Onnagata מילולית: צורת אישה והיו לומדים את סגנון הדיבור הנשי, הז'סטות והמניירות הנשיות, ההליכה הנשית. עד כדי כך היו שחקני האונה-גטה מתמחים בגילום נשים עד שהפכו עם השנים לאידיאל הנשי! כן, כן. נשים היו מחקות גברים שגילמו נשים.

onnagata

גם בעת המודרנית של הוליווד, התמקצעות באותו ז'אנר או סוג דמות הייתה דרך עבור השחקן ועבור המעוניינים בשירותיו "ללכת על בטוח". תחשבו למשל אם אתם רוצים סרט פעולה עם הרבה יריות ופיצוצים. בעבר הייתם ודאי מחפשים את הסוכן של שוורצנגר או קלוד ואן דאם. אם אתם מחפשים מישהו שיוצא לחפש חטופים ורוצה לסגור חשבון עם החוטפים זה כנראה יהיה ליאם ניסן (לתשומת לבך, סקורסזה). מצד שני, "טייפ קסטינג", ליהוק של שחקנים לפי דמויות קודמות ששיחקו בדרך כלל באותו סגנון, כמובן מגביל מאוד את השחקן וכאשר תקופת הסרטים עם היריות והפיצוצים עוברת הוא נשאר עם מעט מאוד עבודה.

אם כך, נוסף לאמינות, שחקני המאה ה-21 חייבים להיות מגוונים. היכולת להשתנות כמו זיקית ולהתאים את עצמם לא רק לז'אנר אלא לטווח רחב מאוד של דמויות מעיד על איכויות משחק גבוהות, גמישות ויכולת הבנה מעמיקה של הטבע האנושי, מצרך חשוב כשבאים לגלם דמויות שונות. פרט לגיוון ולעניין שהשינוי מספק לשחקן, הוא גם מאפשר לו להתפתח ומעלה את הסיכויים שלו למצוא עבודה גם אם הז'אנר המקורי שלו לא פופולארי כל כך בתקופה מסויימת. אבל הגיוון הזה דורש גם לא מעט אומץ עבור השחקן ועבור המלהק והבמאי לצאת מאזור הנוחות שלהם ולהעז. בסופו של דבר זה עלול להיות הימור מוצלח או כישלון מהדהד, אבל מה שבטוח התמקצעות בתחום צר למדי של דמויות כבר לא תואמת את המאה ה-21.

כל חובבי הקולנוע מחכים לראות מי יזכה מחר  בפסלון המיוחל על משחק. אבל האתגר האמיתי של השחקנים יגיע אחרי הפסלון.

"יום המודעות לרווקוּת" AKA וולנטיינס דיי

מכר ישן נהג לקרוא לוולנטיינס דיי "יום המודעות לרווקות" (Single Awareness Day). "יום שכמו תיבת נוח, משווק לזוגות או לחיפוש זוגיות ומביא עם כל הלבבות האדומים והמתנות העטופות גם מעט עצבות ובעיקר חוסר נחת לאלה שעדיין מחפשים או שכבר התייאשו. אבל מבחינתינו, לא משנה אם אתם מבלים אותו לבד או ביחד, הנה המלצה לשני סרטים שאולי עוד יחזירו לכם את האמונה במין האנושי ובאהבה.

לפני שניפרד (Before We Go, ארה"ב, 2014)

ניו יורק. 1:30 בלילה, תחנת הגרנד סנטרל. בחור צעיר מנגן בחצוצרה. על פניו חולפת בריצה בחורה צעירה. הטלפון שלה נופל ומתרסק על הרצפה. "היי, הטלפון שלך…" הוא צועק אחריה. היא איחרה את הרכבת. התיק שלה נגנב ויחד איתו גם הכסף והמסמכים. היא תקועה בניו יורק אובדת עצות. הגורל הפגיש את ברוק וניק ואת השעות של הלילה הם מבלים בהליכה ברחובות ניו יורק, בחיפוש אחר התיק של ברוק, ובשיחה. שיחה מהסוג שפותח את הלב כמו שרק שיחה עם זרים יכולה להיות.  מה יחליטו לעשות כשיעלה האור?

"לפני שניפרד" הוא פרויקט הבימוי הראשון של כריס אוונס (AKA קפטן אמריקה). אוונס תיאר את הבחירה שלו בסרט הזה בתור פרויקט ראשון כניסיון למצוא סרט שהוא לא "יותר מדי מסובך, משהו שאני יכול להתמודד איתו" והפרויקט באמת לא שאפתני מדי. שתי דמויות ראשיות שמסתובבות ברחובות ניו יורק וחושפות לאט לאט את חייהן ואת מה שהביא אותן לניו יורק וללילה הזה.

before-we-go.36750

הצילום של הסרט לא חף מבעיות. המצלמה הקופצת יוצרת תחושה כאילו יש עוד דמות ברקע, זו שמחזיקה מצלמה ופולשת לתוך הפרטיות של שתי הדמויות. אבל דמות כזו לא קיימת ועל כן חוסר היציבות של התמונה המצולמת פוגמת מעט באווירה של הסרט. אוונס עצמו אמר שהבימוי היה מאתגר לא רק משום שזוהי הפעם הראשונה שבה הוא מתנסה בבימוי אלא גם משום שהוא עצמו שחק בתפקיד הראשי ועל כן השליטה שלו מכיסא הבמאי הייתה מוגבלת. אבל מכל חוויה לומדים, ולפרויקט הבא שלו הוא אמר שהוא ישאף לשחק פחות ולביים יותר.

שעיית אי האמון ההתרחשויות בסרט מותחות מעט את הרעיון של ה (suspension of disbelief). נדמה שמי שכתב את התסריט השתעשע עם כל מיני מצבים שניו יורק מאפשרת. לפגוש אדם זר ולבלות איתו לילה בהסתובבות בעיר. לקבל כתובת לא נכונה מחבר, להגיע לאירוע סופר רשמי ופשוט לנגן ולשיר שם בהחלטה של רגע. לנסות ולהשיג את התיק הגנוב חזרה מחבורה מפוקפקת של אנשים ולחטוף מהם אגרוף. לדבר על החיים עם פסיכולוג שלא הצליח לישון. הסרט ריאליסטי ולא ריאליסטי בו זמנית. משהו מהקסם של העיר דבק בו. אבל הקסם הזה הוא מה שמעלה את המחשבה, מה אני הייתי עושה לו אני במקום ברוק או במקום ניק?

"לפני שניפרד" הוא סרט רומנטי מתוק, תמים, וקיטשי כמו שהוליווד כבר מזמן לא מפיקה. הסיפור של הדמויות מתגלה לאט לאט, וככל שהדמויות לומדות יותר זו על זו גם הצופה לומד על הדמויות יותר ויותר עם כל סצינה. במידה מסויימת, הדמויות והצופה נמצאים יחד בתחילה של ההרפתקה ומגלים בהדרגה את סיפורן. במובן הזה, המצלמה הקופצת משרתת את המטרה ויוצרת תחושה כאילו הצופה, הוא הוא שמחזיק בה ועוקב אחר ברוק וניק בשיטוטיהם הליליים. גם אם אין זאת יצירת מופת, זהו סרט נעים מאוד, אנושי בצורה הכי יפה של המילה, ודרך נפלאה להעביר ערב לבד או ביחד, איך שתבחרו.

כלה בהסוואה (The Decoy Bride, בריטניה, 2011)

לורה טיילור היא שחקנית מפורסמת ומוצלחת שרק מבקשת להתחתן בשקט עם הסופר האהוב עליה ג'יימס ארבר. התקשורת מצידה מתה לסקופ שהיא מנסה להשיג בכל הדרכים האפשריות והבלתי אפשריות. בניסיון נואש להימלט מהמצלמות, מבקשת לורה את מארגני החתונה לארגן אותה באי האג בסקוטלנד, מקום התרחשותו של הרומן המוצלח של בעלה לעתיד. אבל לצערם הרב, התקשורת מגלה את המיקום ומגיעה כמו ארבה כדי לתפוס תמונה טובה של הזוג.

מארגני החתונה מבינים שמה שצריך זה הסחת דעת טובה. הם בוחרים את קייטי, נערה לא יפה במיוחד מהאי, שזה עתה חזרה הביתה לאחר אירוסין שעלו על שרטון, לגלם את הכלה בחתונה "בכאילו" כדי לרצות את הכתבים, אבל אז מסתבר שהטקס נערך כמתוכנן והיא וג'יימס… נשואים.

במאמצים למצוא את לורה שברחה מהכתבים ומסתתרת באי ולהתגרש בזמן כדי להתחתן עם האישה הנכונה, מבלים ג'יימס וקייטי יום מלא תהפוכות ותגליות של האי ואחד של השני ושל עצמם את עצמם.

the_decoy_bride_2011_7447374

The Decoy Bride הוא קומדיה רומנטית, מתוקה וחיננית, מהסוג הקיטשי שפעם, בשנות ה-90 גרם לנו לצאת עם טישיו בסופה וכיום כולנו ציניים מדי ואירוניים מדי מכדי ללכת לראות בקולנוע. פרט לנוף הקסום של האי בסקוטלנד והמבטא הסקוטי בשילוב חמת החלילים והחצאית כמובן, הסרט לא שונה בהרבה מקומדיות רומנטיות קלאסיות (לחלק היא אולי תזכיר את "נוטינג היל". בכל זאת, ספרים ושחקניות). אבל בתוך כל הציניות של המאה ה-21, קצת תזכורת של קיטש תמיד יכולה להועיל. זאת לא תמימות, זאת האמונה בטוב.

 

חיים ומוות ביד ההגה

"בתאונת דרכים בעמק חפר, אדם אחד נהרג ושניים נפצעו".

"הולך רגל נהרג מפגיעת מכונית ברח' ז'בוטינסקי בפתח תקווה".

"ארבעה אנשים נפצעו, שניים מהם קשה, בהתנגשות בין משאית לרכב פרטי בכביש הערבה".

חדשות. דיווח לאקוני. משפט או שניים. לא אישי, רק עובדות. 327 הרוגים מתחילת השנה. עוד כמה לסטטיסטיקה. אבל זאת לא רק סטטיסטיקה.

בעולם משופע תאונות דרכים, כשחיים נגדעים ברגע, האבל קשה והשאלות רבות. "למה?" ובעיקר "איך ממשיכים מכאן?" רגשות רבים עולים בתקופה של אבל. כעס, עצב עמוק, אולי חרטה על דברים שנאמרו ונעשו או על דברים שלא נאמרו ולא נעשו וגם חוסר אונים. כי פתאום, בגלל רגע אחד, העולם לעולם לא יחזור להיות מה שהיה.

בת זוגו של דייב טיילור, ריטה, מוצאת את מותה בתאונת דרכים כשמכונית משטרה פוגעת בה בעודה רוכבת על אופניים לבחינה חשובה. ארבעת הפרקים של המיני-סדרה "אב חד-הורי" (Single Father) עוקבת אחר ההתמודדות של דייב ושל ארבעת הילדים שהותירה ריטה מאחוריה עם מותה.

כשהאבל מכה, במיוחד אם הוא פתאומי, נדמה שהחיים נשברו לאלפי רסיסים שלעולם לא יתאחו. אבל אם אתה אב לארבעה, אתה נאלץ להדביק רסיס-רסיס וליצור מצג שווא עקום של חיים מתפקדים כביכול, להגיד בקול רם שיהיה בסדר גם אם עמוק בפנים אתה חושב שלא, ודייב מנסה בכל כוחו להגיד שיהיה בסדר ולהחזיק את הבית מתפקד. אבל הדברים מתחילים להתפרק.

ריטה הייתה ה"דבק" של המשפחה. לא רק בעובדת היותה אמא אלא גם בכך שהיא הייתה הקשר של לוסי, הבת הבכורה, בתה ממערכת יחסים קודמת, לדייב ולשאר הילדים. מותה של ריטה הותיר את לוסי לבד, לא שייכת, רק "חצי" משפחה והיא החליטה לחפש לה מקום אחר – את אביה הביולוגי. למורת רוחו של דייב הוא עוזר לה למצוא את אביה ומגלה בדרך פרטים על ריטה שלא היה מודע אליהם. פתאום הוא מגלה שהוא לא באמת הכיר את ריטה, האישה שאהב ואיתה חלק את חייו מזה כ-10 שנים, והעולם מאיים להתמוטט בשנית.

בין העבודה של דייב כצלם, לניהול משפחה עם ארבעה ילדים שמתגעגעים לאמא ומתמודדים עם האבל על מותה לבין מערכת יחסים חדשה שהולכת ונרקמת בינו לבין חברתה של ריטה, דייב מנסה להחזיק מעמד ותוהה האם החיים יחזרו מתישהו למסלול שאפשר לחיות איתו.

 

 

אבל מוות הוא לא התוצאה היחידה האפשרית לתאונות דרכים.

אלן המילטון הוא בעל אוהב לטרישיה ואב אוהב לשני בנים, דין וג'ואל. הוא מנהל מוצלח בחברה בנייה גדולה והיא קוסמטיקאית והחיים שלהם אוהבים ורגילים מאוד. ערב אחד כשאלן יוצא מפאב עם חבר לעבודה פוגעת בו משאית והוא נכנס לתרדמת. השמחה שמתלווה להתעוררות שלו מהתרדמת מתחלפת מהר מאוד בשגרה מתישה. האדם שמתעורר מהתרדמת נראה כמו אלן אבל איננו אלן. הוא סובל מפגיעת ראש, הזיכרון לטווח ארוך אבד לו והוא נע בין להיות מבוגר לא מתפקד וכעסן לילד מפונק וקפריזי. פעולות יומיומיות כמו מקלחת הופכות לאתגר, והכנת טוסט עם חמאה לאסון. משחק ילדים פשוט מוציא ממנו את ה-bad loser שבו והוא מתפרץ על אשתו ועל ילדיו.

טרישיה מגלה שברגע אחד היא איבדה את בעלה ואבי ילדיה, שגם אם הוא חזר הביתה, הוא מתנהג יותר כמו ילד נוסף ופחות כמו בן זוג והבן הבכור, דין, מגלה לפתע שהוא הפך להיות המבוגר האחראי, גם על שני הוריו.

האם אלן יצליח לבנות מחדש חיים שכדאי לחיות אותם?

הסרט "התאוששות" (Recovery) עוקב אחר ההתמודדות של טרישיה, אלן ושני הילדים עם הפציעה של אלן והעובדה שהוא ככל הנראה לא יחזור להיות האלן שלפני התאונה, עם התהפוכות, והמבטים של אנשים והרגשות שעולים של אבדן מסויים וההתבגרות הבלתי נמנעת של הבנים.

אלן וטרישיה (דיוויד טננט ושרה פריש)

אלן וטרישיה (דיוויד טננט ושרה פריש)

המיני סדרה "אב חד הורי" והסרט "התאוששות" עוסקים שניהם בחיים שלאחר תאונת הדרכים עבור אלה שנותרו מאחור. הם לא מדריך התמודדות. דייב הוא לא הדמות המושלמת שמדגימה איך להתמודד עם האבל וטרישיה היא לא האישה המושלמת שמתמודדת עם בעל שאינו לגמרי בעל. אבל שניהם סיפורים, סיפורים שונים, שהופכים את הסטטיסטיקה לאנושית, נותנים פנים למספרים, לידיעות הלאקוניות בחדשות. ויותר משהם מדריך, הם אזהרה. ביום שני, ה-21 בנובמבר מציינים זאת השנה התשיעית את יום הזיכרון להרוגי תאונות הדרכים. בואו נזכור, על הכביש ולא רק עליו, לנהוג בזהירות במכונית ובחייהם של אנשים.

פסטיבל הסרטים – סקירה ראשונה

בהפרש של יומיים צפיתי בשני סרטים בפסטיבל, האחד קלאסיקה ברמה של סרט פולחן, השני מהשנה האחרונה, ובכל זאת נדמה שלא הרבה השתנה באמריקה. כביכול גיבורים שונים, רקע שונה, תקופה שונה ובכל זאת רב הדומה על השונה.

אבל אני אתחיל מהתחלה. "רואה החשבון" מספר את סיפורו של כריסטופר וולף, אחד השמות הבדויים של דמותו של בן אפלק. הוא אוטיסט בתיפקוד גבוה, אמו נטשה אותו (ואת אחיו) כשהיה בן 12 לערך ואביו איש הצבא גידל את הילדים ולימד את כריסטופר להגן על עצמו בכל מצב ובכל מחיר. כשגדל הפך לרואה חשבון מוצלח של כמה ממשפחות הפשע הגדולות ביותר של שיקגו והאימונים של אביו, איך אומרים, Came in handy. יום אחד נקרא לבדוק את הספרים של חברה גדולה שמוכרת רובוטים ותותבות משום שאחת העובדות במחלקת הכספים מצאה אי סדרים קלים. כשהוא מגיע לבדוק הוא מגלה שהאי סדרים הם…. ובכן… גדולים משחשבו. הדרך משם למנוסה של השניים על חייהם מפני אנשים שלא אוהבים את העובדה שהם יודעים יותר מדי קצרה להחריד. אבל במקום לברוח, כריס מחליט להציל את הבחורה ולהרוג את הדרקון בעצמו.

"נהג מונית", סרט הקאלט משנות ה-70 מספר סיפור דומה. רוברט דה נירו הוא טראביס, חייל מארינס משוחרר שמתקשה להירדם בלילה, והוא מחליט לנצל את האינסומניה לצרכי פרנסה והולך להיות נהג מונית  בלילות בניו יורק. באחת הנסיעות הוא רואה נערה עובדת צעירונת, צעירה מדי בשביל המקצוע העתיק בעולם, ומשהו בו התחיל להתגבש. הוא קיבל מטרה. הוא מחליט להציל אותה מהעולם הרקוב שהוא ניו יורק של שנות ה-70 ואולי מאמריקה של שנות ה-70 של אחרי וייטנאם.

אז כביכול, הסרטים שונים מאוד. באחד מדובר באוטיזם, בשני PTSD. האחד יוצא למסע הרג רק אחרי שמנסים לחסל אותו ואילו השני יכול היה להמשיך בחייו המשעממים אבל בחר שלא. אבל בשניהם גיבורים שכביכול מחזיקים בעבודות משעממות ואפרוריות יוצאים למסע הרג של "הרעים" לטובת הבחורה שזקוקה להגנתם ובשני הסרטים הקהל וגם הסרט עצמו הרואה בהם גיבורים.

אבל מה המרחק בין גיבור לרוצח? מה ההבדל ביניהם? האם זו רק נקודת המבט? ההגדרה? שני הגיבורים יוצאים למסע הרג מדמם עם אקדחים ורובים. המטרה נעלה, כמובן, והם רוצחים, או הורגים, אנשים שנתפסים כגרועים מהם: סרסורים, מושחתים שמנצלים חולשות של אנשים כדי להרוויח כסף, אנשים שרוב האנושות תחשוב שהעולם עדיף בלעדיהם. אבל האם לאדם האחד הזה יש את הזכות המוסרית להיות השופט והתליין? איכשהו נדמה ששני הסרטים, שביניהם מפרידות 40 שנה, אומרים: "בנסיבות הנכונות, כן". ועכשיו השאלה היא מי מחליט מהן "הנסיבות הנכונות"…

%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%a1%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%9d-2016

קצרצרים: קפטן אמריקה – מלחמת האזרחים

התלבטתי איך לפתוח את הפוסט, ואחרי בהייה ארוכה בדף הוורד הלבן וכמה טיוטות שנמחקו הנה: שלום, שמי ג'וליה, ו"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" הוא סרט הקומיקס הראשון שראיתי מימי. אני יכולה להרגיש את המבטים הנוזפים שלכם. אני יודעת. But truth must be told:

אני לא מבינה בקומיקס. לא קראתי סופרמן, באטמן, קפטן אמריקה, איירון מן וחבריהם. אם ראיתי במקרה אי שם בילדותי חוברת של X-מן, לא התעמקתי בה. בטח עשיתי סלט כרגע מכל גיבורי העל של כל הקומיקסים האמריקאים באשר הם. אני לא מבינה מה ההבדל בין מארוול לדי.סי. הדי-סי היחידה שאני מכירה זאת וושינגטון.

אחרי הוידוי הזה ודאי יפתיע אתכם לראות את הכותרת של הפוסט הזה, שמבטיחה סקירה של סרט שהוא הארד-קור מבוסס קומיקס. תודו שזה ניסוי אנתרופולוגי מעניין, לשלוח הדיוט שכמותי לראות סרט שמתרחש בעולם של מארוול. אומרים שטוב מדי פעם לצאת מאזור הנוחות שלך…

הסיפור, למי שכמוני לא יודע למה הוא נכנס, די פשוט. אחרי שקבוצת גיבורי העל "הנוקמים" (The Avengers) הצילו את האנושות, אבל הרגו כמה חפים מפשע תוך כדי, החליט האו"ם לקבוע אמנה שתגביל את יכולתם של "הנוקמים" לפעול בשטחי מדינות זרות. למעשה, האמנה מעבירה את סמכות ההחלטה האם לפעול או לא, איך ואיפה לידי מועצה המורכבת מ-117 המדינות החתומות עליה. "הנוקמים" נחלקים ביניהם האם לחתום או לא ומה זה אומר, וכשעולה השאלה סביב הבאה לדיון של "חייל החורף" באקי, חבר ותיק של קפטן אמריקה, חילוקי הדעות מביאים ל… ובכן… מלחמת אזרחים.

CAPTAIN AMERICA

לאנשים שמרגישים את הצורך בכך (אהמ, אקדמאים, אהמ), הסרט מעלה סוגיות מגוונות שניתן לדון בהן: יכולות וכוח, שימוש בכוח ותוצאותיו, פיקוח ומידת השליטה על כוח, חופש בחירה, חברות ונאמנות, משפחה ונקמה, אחדות ופירוד וכמובן מלחמת אזרחים. אבל כל הדברים הללו אינם העיקר. העיקר הוא האפקטים, הקרבות, הצילום, כל מה שלטכניקת הקולנוע יש להציע, האנקדוטות הקטנות שבאמצע ובעיקר ה-fun. זה סרט שקל להנות ממנו. הקרבות אפיים (אליהם נלוות מוסיקה אפית) אבל בניגוד לנהוג בקרבות אפיים כאן לא מתלווה אליהם רגשנות גדולה או תחושה של קרב הרה גורל. אנחנו לא חוששים לחיי הדמויות כי אנחנו יודעים שגיבורי העל יהיו בסדר, זה חלק מהז'אנר (גם אם הם סופגים פגיעות פה ושם). כך אנחנו פנויים להעריך את הטכניקה ולהנות מסצנות קרב מגניבות. מלחמת אזרחים מעולם לא נראתה כל כך כיפית.

אז נכון, לקח לי זמן להבין מי זה מי ומי נגד מי. הם נראו לי קצת אותו דבר בהתחלה (במיוחד בחליפות). ואני בטוחה שחלק מהבדיחות לא הצחיקו אותי כמו שהיו מצחיקות מעריצים של הדמויות ושל הקומיקסים. יכול להיות שלא דאגתי לשלומם של גיבורי העל משום שלא הכרתי אף אחד מהם. קשה לחוש אמפתיה לאנשים זרים לפעמים. שלא לדבר על זה שלכל אחת מהדמויות האלה יש רקע שאני לא מכירה. אבל לזכותו של הסרט יאמר שהוא בנוי כך שאפשר בקלות להנות ממנו גם בלי כל הידע המוקדם שיש למעריצים, ולזכותי יאמר הייתה דמות שזיהיתי: סטן לי. אז אני לא אבטיח דבר, בטח שלא בפורום הנרחב כל כך של הבלוג, אבל מי יודע, אולי זוהי תחילתה של ידידות מופלאה.

 

קצרצרים: זוטרופוליס – סקירה

ג'ודי הופס היא ארנבת עם חלומות גדולים. במקום לגדל ולמכור גזרים כמו כל הארנבים היא מחליטה להפוך לשוטרת, משרה שרק החיות הגדולות מחזיקות בה, ולהפוך את העולם לעולם טוב יותר. כיאה לסרט אמריקאי ועוד דיסני, היא מצליחה להגשים חלום מגיעה לעיר הגדולה, זוטרופוליס, ונאבקת להיות שוטרת שווה בין שווים. היא מתיידדת עם שועל בשם ניק וויילד ויחד הם יוצאים לפענח את אחד התיקים התמוהים ביותר על שולחן המשטרה: היעלמותם של 14 טורפים.

Zootopia-Judy-Hopps-police-750

ג'ודי והחברים החדשים לעבודה

בשנים האחרונות  סרטים מצויירים מתאפיינים בריבוד. התכנים ואופן העברתם פונים לקהל מגוון בגיל ובתחומי עניין. עבור הילדים זהו סיפור על חיות חמודות שכולן הולכות על שתיים, לבושות ומדברות בשפה אנושית. עבור המבוגרים יש בסרט מגוון של רפרנסים לתרבות פופולארית עכשווית שהופכת את הסרט למטאפורי ועל כן מרתק: רפרנס ל"שובר שורות" למשל, הקונקרטיזציה של הביטוי "הפיל שבחדר" (The elephant in the room) וכמובן העובדה שעובדי משרד הרישוי הם עצלנים (עם הגרשיים ובלעדיהם).

"זוטרופוליס" היא הגרסה המודרנית של משלי איזופוס. היא לוקחת את החברה האנושית, לא רק עם המבנה שלה והשפה שלה והעובדה שהחיות כבר לא "חייתיות" שלמדו "לחיות בהרמוניה", אלא גם עם התכונות אנושיות אחרות כמו סטיגמות והשאיפה לכוח. לסרט יש למעשה שתי עלילות. עלילת המסגרת היא מסעה של ג'ודי הופס למימוש חלומותיה להפוך את עצמה לשוטרת ואת העולם לטוב יותר. בכך זהו סרט דיסני טיפוסי שאחד הסלוגנים שלו הוא ש"בזוטרופוליס כל אחד יכול להיות כל דבר שירצה". התסריטאים השתעשעו עם הקלישאה באחת הסצינות בהן ניק השועל מנסה לרמות מוכר גלידה ומביא איתו פנק מחופש לפיל בתור הבן הקטן שרק רוצה ארטיק. "הוא רוצה להיות פיל כשיהיה גדול" אומר ניק. "אתה יכול להיות כל מה שתרצה" אומרת ג'ודי לפנק המחופש בקול מתיילד. הפנק יכול להיות כל מה שירצה, לשאת בכל תפקיד שירצה, אבל הוא לעולם לא יהיה פיל… העלילה השנייה מדברת על העיר ועל מאבקי הכוח בה. 14 טורפים נעלמים ולמשטרה אין בדל רמז איך למצוא אותם.

מכאן ספויילר

הצ'יף של המשטרה נותן לג'ודי 48 שעות למצוא את אחד הנעדרים, לוטרה בשם אמט אוטרטון. עקבותיה מובילות אותה ואת ידידה החדש, השועל, למתקן סודי שבו מוחזקות כל החיות הללו, שחזרו באופן לא מובן למצבן החייתי. לאחר שהדבר מתגלה, ראש העיר האריה נעצר בחשד שידע ונתן יד לכליאתם של הטורפים והחדשות על כך שכל הנעדרים היו טורפים שחזרו למצבם ה"חייתי" הבראשיתי הפכה את העיר למרקחה. "הטורפים חזרו לטרוף כי זה ב-DNA שלהם" ועל כן ראש העיר החדשה, הכבשה שהייתה עד אז סגנית ראש העיר, מבקשת לנסות ולהשתלט על הבהלה שאחזה בעיר על ידי הפרדה בין הטורפים והנטרפים "שמא עוד טורפים יחזרו לטרוף". הנמר השמן חובב הדונאטס שישב בקבלה של תחנת המשטרה נשלח לארכיון שבמרתף הרחק מעינו של הציבור ואילו ג'ודי נתבקשה להפוך ל"פנים של המשטרה" כדי להעלות שוב את הביטחון על ידי ייצוג של הנטרפים בשירות המשטרה.

אבל הפחד רק מתגבר מחוסר ההכרות בין שני סוגי החיות וכשמתברר שמה שגורם לחיות להשתגע ולתקוף איננו ב-DNA שלהם אלא פרח רעיל עולה השאלה מי מרוויח מהפחד שפושה ברחובות העיר ואת מי הוא משרת. אתם יכולים כבר לנחש שמדובר במי שנמצא בעמדת הכוח, מי שעלה לשלטון ממש לאחרונה…

המשל של השימוש בפרח הרעיל ובפחד כדי להשיג כוח מוכר מההיסטוריה האנושית העולמית. שליטים שונים השתמשו בקיומו של אויב, אמיתי או מומצא, כדי לאחד את העם ולשלוט עליו. וכשהאיום האמיתי של "החיות הטורפות" נעלם והצורך לאחד את העם על ידי פחד פג, עלה הצורך להמציא את האיום באופן מלאכותי כדי להמשיך ולהחזיק בשלטון.

אבל זוהי טקטיקה של החלשים. "Only the weak are cruel. Gentleness can only be expected from the strong" (Leo Buscaglia). האריה בתקופתו כראש עיר לא היה זקוק לטריקים שייצרו פחד בציבור בעיר כדי לשלוט, אבל הכבשה, שסחבה על גבה הצמרירי את עלבון הנטרפים, נטרפה עליה דעתה (כן כן, אתם רואים מה עשיתי כאן) והיא החליטה "להחזיר לטורפים מנה אחת אפיים" ולהשתמש בפשע כדי להגיע לשלטון על גבם של כל הטורפים. אבל נקמנות היא לא מניע טוב לפעולה, בוודאי לא בדרגים הגבוהים.

הסרטים המצוירים של דיסני, שאיכשהו תמיד משויכים לעולם הילדים, עברו מתיחת פנים ופונים כיום גם לקהל בוגר. מצד אחד דרך דמותה של השוטרת ג'ודי מדבר הסרט על מה שבהכללה גסה כל סרטי דיסני מדברים עליו: הגשמה עצמית והמכשולים שיש לעבור בדרך כמו סטיגמות חברתיות, ומצד שני הסרט הוא משל מודרני על שלטון והדרכים הרעות אליו נופלים אנשים קטנים.