חיות הפלא 2 או מה שנקרא: "המשך יבוא…" (מתישהו)

כשסקרנו כאן בבלוג את הסרט הראשון בסדרת הסרטים החדשה של ג'יי קיי רולינג, חיות הפלא והיכן למצוא אותן, דנו בגבול ההולך ומטשטש בין הטלוויזיה לקולנוע. הסרט הראשון היה מעין אקספוזיציה לסדרה של חמישה סרטים ובא להציג את הדמויות העיקריות בסדרה. אכן הוא היה כזה, אבל אם ציפינו שהסרט השני, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד, יספק מעט יותר בשר, ובכן… עלינו לחשב מסלול מחדש.

ראשית עלי לומר, כדי שלא יצטייר חלילה כאילו מדובר בביקורת קוטלת, שהסרט הוא תענוג לצפייה. אם אתם מאנשי ה"תמונה אחת שווה אלף מילים" הוא מספק 134 דקות של תאווה ויזואלית לעיניים. הנופים מדהימים, וסצינות כמו במשרד הקסמים הצרפתי הן תענוג לצופים (ואני מנחשת שהיו גם תענוג לאנשי ה-CGI. או סיוט). גם המוסיקה, כמובן, נפלאה. היא משרתת את הסרט בצורה יעילה ואף יכולה לעמוד בזכות עצמה בשורה אחת עם קלאסיקות אחרות שנכתבו בעקבות סיפורים או מחזות. "המנגינה של הדוויג" כבר מזמן איננה רק של הדוויג ולמעשה הפכה לסימן ההכר של כל עולם הקסמים של רולינג. ההשמעה שלה בפתיחה של סרטי חיות הפלא מאותת לצופים שהנה הם חזרו לעולם הקוסמים שהם אוהבים. ואין ספק, כיף לחזור לעולם הקוסמים של רולינג.

אם נניח לרגע את הביקורת בצד (כי היא תגיע עוד מעט, מבטיחה לכם), כיף לפגוש שוב את הדמויות שלמדנו לאהוב. ניוט סקמנדר (אדי רדמיין) מקסים כהרגלו. אלבוס דמבלדור (ג'וד לאו) הוא תוספת נהדרת. דמבלדור של לאו הוא מיושב בדעתו ולא נוטה להיסטריה כמו דמבלדור של סרטי הארי פוטר על אף שהוא צעיר יותר והיינו מצפים שיטה קצת יותר לאימפולסיביות שמאפיינת את הגיל. זה נחמד מאוד גם לפגוש שוב את טינה וקוויני וג'ייקוב, וכמובן את קרידנס ונגיני, שהיא אולי ההפתעה הכי גדולה בתוספת לדמויות הקיימות.

אבל דווקא בגלל הקאסט הנהדר, החסרונות של הסרט כואבים כל כך. בשונה מספרי וסרטי הארי פוטר, לסרטים של חיות הפלא אין קשת סיפורית שעומדת בפני עצמה. כל סרט הוא כמו פרק גדול מדי, מתוקצב מדי ומצועצע מדי של סדרת טלוויזיה, רק שבמקום לחכות שבוע עד הפרק הבא אנחנו מחכים שנה ומשהו. הוא גם נגמר, כמו בטלוויזיה, בסוג של קליף-האנגר קל, שנועד להחזיק את הקהל חושב ורעב לפרק הבא. הגם שסוף הסרט אמור לספק את הקליימקס המתבקש, וויזואלית ומוסיקלית הוא בהחלט מספק משהו שכזה, מבחינת העלילה (ועל כן גם התגובה הרגשית שלנו) כולנו מודעים לזה שזה לא סוף אלא רק התחלה של משהו אחר.

כמו בסדרה טלוויזיה, הסרט בונה על ההיכרות המוקדמת שלנו עם הדמויות. את הדמויות הראשיות אנחנו מכירים מהסרט הקודם, ואת התוספות של נגיני ודמבלדור אנחנו מכירים מסרטי הארי פוטר. אבל זאת בדיוק הבעיה. אף אחת מהדמויות לא עוברת איזושהי התפתחות. כולם איפה שהם היו כשעזבנו אותם בסרט הקודם (לפעמים too much so). ניתן היה בקלות יחסית לבחור שהסרט הזה יעסוק בקרידנס וברצון שלו למצוא את הוריו ואת זהותו. זה היה נותן לסרט עמוד שדרה שסביבו ניתן לחבר את שאר הדמויות. הרי ממילא הוא די מרכז הסיפור… ניתן היה למשל, לתאר קצת יותר את הקשר שלו עם נגיני ודרך זה גם לספר עליה קצת יותר ממה שמספר בעל הקרקס לקהל. נגיני היא דמות שאנחנו מכירים היטב ופיתוח של הסיפור שלה כאן, לפני שהפכה לנחש ולהורקרוקס המפורסם של וולדמורט היה נותן לסרט מעט יותר נפח רגשי. גם הקשר שלה עם קרידנס היה יכול לתת לסרט מעט יותר מאשר הרומן-לא רומן של ניוט וטינה. הבחירה לנסות ולהתרכז ברביעייה המוכרת פלוס הדמויות החדשות יצרה סרט של "תפסת מרובה – לא תפסת". ריבוי דמויות וקווי עלילה שכאלה הולמים את הטלוויזיה יותר מאשר את הקולנוע.

בסופו של דבר, כן, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד הוא סרט נהדר לקולנוע. הוא מנצל היטב את הרוחב של המסך ואת הסאונד של האולם, שנותן לו את הבמה המושלמת לגרנדיוזיות האודיו-ויזואלית שהוא נהנה לספק. ואם אתם מעריצים של הארי פוטר ואוהבים לבלות את הזמן בעולם הקוסמים של רולינג (בינינו, מי לא?) הוא בהחלט מספק את הסחורה. במונחים של עלילה או קתרזיס? כנראה שנצטרך לחכות לסרט החמישי….

על וויקינגים, דרקונים וסוגים של גיבורים

היקאפ הורנדוס האדק השלישי (Hiccup Horrendous Haddock III) הוא לוחם ויקינגי גדול וחזק, אבל הספרים האוטוביוגרפיים שלו (memoirs) עוסקים בתקופה בה היה ילד ממוצע ורגיל, בכלל לא מרשים בסטנדרטים ויקינגים. העובדה שהוא בן הצ'יף וביום מן הימים יהיה הצ'יף בעצמו לא ניכרה כלל על גופו הרזה וחוסר חיבתו למשחקי כוח וסיבולת. כל ספר, מתוך תריסר הספרים שכתב, עוסק בהרפתקה אחרת שספק יצא-ספק נקלע אליה והדברים המשונים שקרו לו בהן. אליו מתלווים בדרך כלל חברו פיש-לגס (Fish-legs) והדרקון שלו, טות'לס (Toothless). את הספרים תרגמה קרסידה קאוול (Cressida Cowell).

אם אתם קראתם עד עכשיו וחשבתם "רגע, זה מצלצל מוכר… לא היה סרט על זה? משהו עם דרקון?" ודאי הלכתם לגוגל ומצאתם שאכן היה סרט כזה. שמו בעברית הוא "הדרקון הראשון שלי", אבל עליו אגיד כמה מילים בסוף, למען הסדר הטוב.

כל סדרת הזכרונות של היקאפ! 

"איך לאמן את הדרקון שלך" (How to Train Your Dragon) הוא הספר הראשון בסדרה של 12 (!) ספרים שבדומה לסדרות ילדים/נוער אחרות מתחילות עם הגיבור ברגע מכריע בחייו (במקרה של היקאפ כשהוא צריך לעבור מבחן בגרות שכולל לכידה ואילוף של דרקון) והולכות ומתבגרות יחד איתו. כל ספר עוסק בהרפתקה חדשה שבה היקאפ לומד כישור חדש או יותר נכון מגלה שיש יותר מדרך אחת לעשות משהו וכוח היא אולי הפחות עדיפה מכולן (או לפחות, היא לא ברירת המחדל). למעשה, כמובן, קרסידה קאוול היא זאת שכתבה את הספרים, אבל הספרים מתחילים בכך שהם מציינים שהיא רק המתרגמת מנורדית עתיקה. ומשום שמדובר בסרטי פנטזיה לילדים בין 9-12, ההחלטה לציין שכביכול מדובר בתרגום בלבד מעניינת משום שהיא נותנת משנה תוקף להרפתקאות של היקאפ וחבריו. ממש כמו ספר אוטוביוגרפי אמיתי!

הספרים הפכו לספרי שמע (audiobooks) והוקראו על ידי שחקן סקוטי מוכר – דיוויד טננט, שעושה עבודה קולית נפלאה בדמויות השונות. למעשה, הקריאה שלו יושבת על התפר שבין אודיובוק לדרמת רדיו משום שהוא מצליח, רק באמצעות הקול שלו לבנות עולם מלא של דמויות עם אופי שונה והתרחשויות מסמרות שיער. זהו הישג לא קטן ראשית משום שיש מגוון דמויות עם אופיים שונים ושנית משום שגם הספרים של קאוול משחקים עם גופנים וקומפוזיציות על העמוד. מדיום שונה דורש התארגנות שונה, אבל הכישרון והשליטה הקולית כמו גם ההבנה של הדמויות שטננט משיג הופכת את ההקשבה לחוויה.

דיוויד טננט על רקע עטיפת הספר הראשון בסדרה

וכמה מילים על הסרט. הסרט בהחלט חביב למדי ולמי שלא קרא את הספרים הוא מספק שעה ומשהו של צפייה מהנה בדרקונים יורקי אש והמאלפים שלהם. הבעיה העיקרית שלו היא הנפילה לתוך התבנית הרגילה סרטי פנטזיה. סיפור אפי של מאבק בין אדם לטבע (או בין האדם לדרקונים שמציקים להם בלי הרף) וגיבור ייחודי אחד, היחיד מכל השבט (!) שלא מסוגל להרוג דרקון כפי הנדרש, שמוצא את הדרקון המיוחד ביותר, מגלה אומץ ותעוזה יותר מכפי שגופו הצנום רומז, מוביל את החבורה ואת השבט לניצחון אסטרטגי גדול ומלמד על הדרך את החשיבות של העבודה עם הדרקונים ולא נגדם. אבל הדמות של היקאפ בספרים אינה כזאת. הוא לא הופך, בהינף שרביט, לוויקינג שרירי וכוחני, זה שמצליח למצוא את הדרקון הנדיר והייחודי ביותר ועכשיו רק מחכה לקרוע את יריביו לגזרים.  ההפך, הספר חוזר ומדגיש עד כמה ממוצע ורגיל היקאפ היה בתקופה הזאת. הייחוד שלו הוא דווקא ביכולתו לדבר דרקונית (השפה של הדרקונים, לא כוח-על טיפוסי) ובכך לדעת יותר ממה שחבריו לשבט יכולים רק מתוך הקשבה לחיות האלה שוויקינגים רבים רואים בהם כלי ורכוש ותו לא.

כן, היקאפ עושה דברים גדולים. הוא מצליח להימלט מסכנות רבות, ולהציל את השבט שלו לא פעם, אבל נדמה שיותר משזאת אסטרטגיה שגלומה בו ופשוט מחכה לרגע הנכון לפרוץ זה שילוב של שכל ישר ומזל, משהו הרבה יותר יומיומי. ההבדל בין הספרים לסרט מראה הבדל בתפיסה של גבורה ובתפיסה של גיבור ספרותי מהו, ויש שיטענו שהסרט חוטא למקור הספרותי ומעוות אותו לטובת תבניות ידועות ומוכרות (ואהובות? וצפויות?) של הוליווד. השאלה שנשאלת האם אנחנו רוצים גיבור שקל מאוד להזדהות איתו משום שהוא קצת שלומיאל ולא יוצא דופן, אבל לומד את חוזקותיו ולומד לנצל אותן היטב לטובתו או שאנחנו רוצים גיבור אמיץ אבל כזה שעושה לפעמים דברים טיפשיים רק מתוך הרצון להוכיח שהוא "כמו כולם" (ומשום מה "כמו כולם" כולל הריגה של דרקון…)? תחליטו בעצמכם.

עוד הבדל בין הסרט לספר (מקור תמונה: InkedBrownies)

קצקצרים: השומרוני הרע – סקירה

אני לא חובבת סרטי אימה. סרטים עם אלימות גרפית גסה, דם משפריץ על המצלמה ודומיו לא יושבים לי טוב על הלב. לכן, את ההחלטה ללכת ולצפות ב"שומרוני הרע"  (Bad Samaritan) ועוד במסגרת פסטיבל של סרטי אימה ומתח קיבלתי לא בלב שלם. מצד אחד, שחקן שאני מאוד מעריכה ועוקבת אחרי פועלו (כמו שקוראים חדי עין יבחינו), מצד שני, הוא משחק את הפסיכופת ואני בטוחה שהוא יעשה עבודה טובה וידיר שינה מעיני.

שון ודרק הם גנבים קטנים. הם עובדים במסעדה ומחנים את המכוניות עבור המבקרים עבור כמה דולרים. רק שהם לא רק מחנים אותן, הם לוקחים אותן לסיבוב, פורצים לבתים שלהם וגונבים קצת. ערב אחד שון נכנס לבית של בחור עשיר מאוד, קייל ארנדרייך, ומגלה שם בחורה כבולה בשרשראות לכיסא. ברגע של פחד הוא נוטש אותה שם ומחזיר את הרכב. אבל הרגע הזה לא נותן לו מנוח ולמרות החשש מהכלא (בכל זאת, פורץ) הוא מתקשר למשטרה. אבל כשהמשטרה מגיעה לבית של קייל, הכל כשורה. לעומתם קייל יודע שלא הכל כשורה, ומהרגע הזה מתחיל מירוץ של חתול ועכבר בין קייל, עשיר כקורח ומאובזר בטכנולוגיה חדישה שהוא יודע לתפעל היטב לבין שון, פרחח עני.

השם של הסרט הוא משחק על הביטוי "השומרוני הטוב", כינוי לאדם שעוזר לאדם אחר בלי לצפות לתמורה. שון כמובן רחוק מלהיות "השומרוני הטוב". פרט לעובדה שהוא מתפרנס מגניבה הוא משאיר אישה בידיו של פסיכופת שככל הנראה יהרוג אותה. אבל את שאר הסרט שון מבלה בניסיון להיות "השומרוני הטוב" תוך סיכון לא קטן לעצמו ולמכריו.

הגם שהסרט נועד להיות סרט להנאה ולא למחשבה עמוקה, הוא מעלה כמה נקודות מעניינות. העיקרית שבהן היא הפגיעות שלנו בעקבות השימוש הרחב בטכנולוגיה. המהירות שבה ניתן להרוס מערכות יחסים בגלל סטטוס בפייסבוק, לשתף תמונות שמן הראוי שהיו נשארות פרטיות, ולהפוך את הבתים לחכמים כל כך שאם פורצים למערכת שלהם ניתן לשלוט בכל הדברים בבית. הטכנולוגיה מביאה איתה נוחות גדולה, אבל היא גם משרה תחושה של ביטחון שלא עולה בקנה אחד עם המציאות. ואם ניתן ללמוד לפחות דבר אחד מהסרט הרי שזה לא לשים את ה"בית" על ה-GPS ברכב…

לשמחתי, יותר מאשר סרט אימה, הסרט הוא סרט מתח. יש לו קצב טוב גם אם לא מהיר מספיק בשביל לגרום לנו לשבת על קצה הכיסא ולכסוס ציפורניים ותמהיל טוב של רגעים מבהילים, רגעים רגשניים, רגעים מתוחים ואפילו כמה רגעים שהביאו צחוק מהקהל (למשל, כשהבחורה מכה את קייל עם את חפירה וצועקת על שון "ככה מצילים מישהו!"). העריכה והסאונד עוזרים לזרימה של הסרט. מבחינת העלילה, בסופו של דבר, מדובר בסיפור פשוט מאוד (כמעט פשטני), אמריקאי מאוד: טוב ורע שנאבקים ביניהם, ולמרות המכות והמבטים מזרי האימה של טננט יוצאים מהסרט בהרגשה לא רעה (בכל זאת, סרט אמריקאי, כן). דיוויד טננט בתפקד קייל, נותן הופעה נהדרת וקריפית למופת שמחזיקה את הסרט ורוברט שיהן נותן הופעה מעוררת אהדה בתור שון. בסופו של דבר, ולמרות החששות, שרדתי את הסרט בלי צרחות או עצימת עיניים ואוזניים. אפשר לקרוא לניסוי הצלחה.

קצרצרים – "שעתם היפה" ו"חיבור פשוט"

שעתם היפה (בריטניה, 2016)

סרטים טובים הם סרטים מרובדים. סרטים שעוסקים ביותר מנושא אחר ומציגים מגוון של דמויות וסיפורים. סרט כזה הוא "שעתם היפה" (Their Finest) שעלה לאחרונה למסכים בארץ. הסרט עוקב אחר קטרין קול (ג'מה ארטרטון), בחורה צעירה מויילס שמגיעה בעקבות בן הזוג שלה ללונדון ומקבלת הזדמנות לעבוד על תסריט למחלקת הסרטים במשרד ההסברה. השנה 1940, שיא ההפצצות על לונדון, שיא המלחמה מול גרמניה הנאצית והיטלר, טרם הכניסה של ארה"ב למלחמה האירופאית. היא נשכרה כדי לכתוב את ה"ברברת", שיחות הנשים, אבל הכישרון שלה והיכולת שלה לרכך את האגו הגברי כשצריך קונה לה מקום מרכזי יותר ויותר.

מצד אחד זהו סרט על תסריטאית צעירה שמקבלת הזדמנות לעבוד על סרט תמורת משכורת בתקופת המלחמה משום שכל הגברים הצעירים בצבא והיא מנצלת את ההזדמנות כדי לבנות לעצמה קריירה, חיים וביטוי עצמי. אין ספק שבהכללה זהו סרט על הנשים במלחמה, שבעליהן ובניהן נשלחו לחזית והן היו צריכות למצוא דרכים לכלכל את עצמן ואת משפחתן. נוסף על דמותה של קול ישנה גם דמותה של סופי סמית' (הלן מקרורי) שאחיה נהרג והיא תופסת את מקומו בתור הסוכנת של אמרוז היליארד (ביל ניי), שחקן מבוגר שגם מקבל הזדמנות משום שהצעירים אינם והתאומות הצעירות שהמלחמה מאפשרת להן למצוא מפלט מאב מתעלל בכך שהן מצטרפות לגדוד המכונאיות. כולן נשים שמקבלות הזדמנות כי הגברים לא בסביבה ומוצאות דרך להתפתחות אישית ושבירת תקרת הזכוכית.

אבל יותר מכל הסרט הזה הוא סרט על קולנוע, על עשיית סרטים, ועל חשיבותו של הקולנוע והשפעתו על האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות. המשימה שמונחתת על הצוות הקטן הוא להפיק סרט שיכול להפיח תקווה מחודשת בכוחות הבריטים העייפים ההולכים ומתייאשים מהמלחמה. קטרין נשלחת לראיין זוג תאומות שעליהן נכתב בעיתונות שהגיעו בסירה קטנה עד צרפת כדי לעזור לחיילים הבריטים הנסוגים להגיע לאנגליה, אבל היא מגלה שהאמת שונה ממה שנכתב בעיתון. "אל תתני לאמת ולעובדות לעמוד בדרכו של סרט טוב" אומר לה שותפה לכתיבה, טום באקלי. ואכן, הסרט עוקב אחרי הבנייה של העלילה והדמויות, והשינויים שהם עורכים בהתאם למשאבים, לדרישות חיצוניות ולצורך של הסרט להיות מרגש ומשעשע ומעודד, תהליך שהולך ומרחיק אותה מהאמת העובדתית אבל יוצר סרט שמצליח לרגש. הסרט הזה הוא פנינה מהנה. קולנוע על מלחמה שאינו על מלחמה.

 

חיבור פשוט (ארה"ב, 2017)

חיבור פשוט הוא סיפור קלאסי כמעט על המחיר שמשלמים ילדים על החלומות של הוריהם. במוקד הסערה הפעם: ילדה בת שבע, גאון במתמטיקה.

פרנק מגדל את אחייניתו מרי לאחר מותה של אחותו. כשהיא מגיעה לגיל בית ספר הוא שולח אותה לכיתה א' והמורה שלה מגלה שיש לתלמידה החדשה שלה כישרון יוצא דופן למתמטיקה. התעקשותו של פרנק להשאיר את מרי בבית הספר הרגיל ולא לשלוח אותה לבית ספר למחוננים על אף הצעה מפתה ומלגה מלאה מביאה אותו להתנגחות עם אמו שנאבקת בו על משמורת על מרי כדי שזו תוכל לפתח את התחום המתמטי.

כביכול, הסרט הוא עוד סרט בז'אנר הסרטים על ילדי פלא מחוננים שמדי פעם צצים על המסך. הדילמה אותה דילמה. האם לתת לה לפתח את התחום בו היא מחוננת או להתעקש על חינוך "רגיל" שאולי פחות מרתק אבל מאפשר לה לרכוש כישורים חברתיים חשובים לחיים בחברה אנושית. ובכל זאת, הסרט איננו רק זה, משום הדילמה היא אמנם "טובת הילד", אבל הסרט מציג עמדה מעניינת.

סבתה של מרי, אף היא מחוננת במתמטיקה, ויתרה על קריירה במחקר אקדמי לטובת גידול ילדים ולא עשתה את זה בלב שלם. מתוסכלת מחוסר היכולת שלה להשיג את מה שרצתה, היא דחפה את בתה לאותם הגבהים ברגע שגילתה שגם בתה מחוננת. אבל הבת מתה… ועכשיו, כשהנכדה מחוננת נקתרה בדרכה ההזדמנות שוב לחזור לעולם האקדמיה דרך הנכדה… הסרט מביע עמדה מעניינת כלפי הדיון בגורלם של ילדי הפלא. הסבתא כביכול מציגה את הגישה שמעודדת אותם להיות מיוחדים ולהתפתח בתחום המחוננות ואילו פרנק הוא איש החיים הפשוטים ומבקש להעניק למרי חיים רגילים ככל שניתן. אבל נדמה שהעמדה של הסרט היא שכל עוד התחום מעניין את הילד, אין מניעה להשקיע ולדרבן אותו. אבל אם ההצלחה ילד הפלא היא שאיפה של ההורה בלבד… זה עלול להזיק יותר מאשר להועיל.

 

סקירת ספרות – "שיעורים בקולנוע" מאת פבלו אוטין

את הספר החדש של פבלו אוטין אספתי מהדואר ביום חמישי אחה"צ, רגע לפני העבודה. בעודי מחכה לאוטובוס, הספקתי לקרוא רק את ההקדמה ופתאום התחשק לי לעזוב הכל ולהתיישב על המדרכה ולקרוא. פשוט לקרוא. יש משהו בדרך הכתיבה של פבלו שמזמינה ומושכת אותך פנימה. לוקחת את היד שלך ומובילה אותך בבטחה בדרכי הקולנוע גם אם אינך נמנה על אנשי המקצוע.

שמו של הספר הוא שיעורים בקולנוע: שיחות עם יוצרות ויוצרים ישראלים והוא הולם את הספר מאוד. לא רק משום שהספר באמת מורכב משיחות שערך פבלו עם היוצרות והיוצרים אלא משום שהספר משמש כשיעור מעלף בקולנוע ובכוחו של המדיום. שיעור מהאנשים שעוסקים בזה, שבחרו בקולנוע כדרך חיים, כדרך התבוננות בחיים, כדרך ביטוי. השאלות שפבלו שואל נוגעות להחלטות של תסריט ובימוי, תאורה וסאונד, כל פרט קטן שכזה משפיע על האופן שבו הסרט נראה, על ההרגשה שהסרט מותיר על הצופים ועל המסר שהוא מעביר. עבור הדיוטות שאינם בקיאים ברזי ההיבטים של הקולנוע זה עלול להישמע מייגע, אבל דרך הכתיבה של פבלו הופכת אותם לבהירים ונהירים.

עטיפת הספר

היוצרות והיוצרים הישראלים שמופיעים בספר אחראים לכמה וכמה מהסרטים המצליחים והמעניינים של השנים האחרונות בארץ. סרטים כמו "אפס ביחסי אנוש", "בית לחם", ו"מי מפחד מהזאב הרע" מקבלים ניתוח מעמיק הן מצידו של פבלו והן מצד היוצרים בדו שיח ער ויצירתי. יש משהו נהדר בספר שנותן את המקום ליצירה ישראלית. בעולם של היום, לא פעם ולא פעמיים, מושא הביקורת עובר מהיצירה אל היוצר והופך להיות ביקורת אישית. אבל נדמה שאצל פבלו היצירה היא זו שתמיד עומדת במרכז.

יצירה קולנועית, כמו כל יצירה, יש כמה וכמה דרכים "לקרוא". במקרים רבים קשה להגיע לתשובה חד משמעית בנוגע ל"כוונת המשורר" משום שישנן דרכים שונות להבין את הסרט ולנתח את מסריו. בחלק מהשיחות בספר נוצר שיח מרתק בין ההבחנות והמסרים והרעיונות שמתקבלים אצל הקהל לבין הרעיונות שכיוונו את היוצרים בתהליך היצירה. במהלך השיחה עם מיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה"), למשל, התהפכו היוצרות ודרייפוס הייתה זו ששאלה את פבלו שאלות לגבי ההבנה שלו את הסרט. בשיחה עם יובל אדלר ("בית לחם") הוא אמר שלא חשב בכיוון של הניתוח של פבלו כשעבד על הסרט, אבל בהחלט מקבל את הרעיון. הבחירה בספר שיחות מאפשר להציג את שני הצדדים של המסר, הן של השולח והן של הנמען ובכך להרחיב את הפירושים והפרשנויות האפשריות לסרטים.

מתוך: "אפס ביחסי אנוש"

דרך השיחות עם היוצרים נוגע פבלו בנושאים גדולים שנידונים בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. חוויות הצבא, המצב הביטחוני, מזרחים-אשכנזים, החברה הישראלית השסועה והמפולגת והניסיונות לאחד אותה, יחסים בין המינים ובעיקר מה שנטע אלכסנדר כינתה "האלימות החדשה". המאמר שמסיים את הספר, שכתבו נטע אלכסנדר ופבלו אוטין ביחד, הוא פיתוח של המושג שטבעה אלכסנדר. בניגוד לאלימות הישנה, שמקומה מחוץ לתחום האישי, בחזית, במלחמה, "האלימות החדשה" מביאה את האלימות פנימה, לעורף ולבית. לא מדובר רק בענייני מלחמה גרידא. ההפך הוא הנכון. מדובר במרחב הביתי, הבטוח והמרגיע כביכול, שמפסיק להיות בטוח ומרגיע והופך להיות אלים ומאיים. האלימות החדשה מתרחשת בבית, במתחמים סגורים שיוצרים תחושה של קלסטרופוביה. היא משתמשת בגוף (הגברי בעיקר) ככלי נשק והיא איננה חד פעמית וחולפת אלא מציאות מתמשכת. "היא נוכחת באופן מתמיד בצורה גלויה או מתחת לפני השטח ומאפיינת את ההתנהלות היומיומית של הדמויות", הם כותבים. "האלימות היא הנורמה, מצב קיומי מתמיד". זאת אולי הסיבה לקושי בצפייה בחלק מהסרטים הנידונים בספר. אם בסרטי אקשן קלאסיים לאלימות יש מטרה והיא נגמרת עם סוף הסרט ונשארת במסגרתו, בסרטים של "האלימות החדשה" אין מנוחה ואין מזור לאלימות. התחושה היא שהיא תמיד תהיה שם. גם אחרי שהסרט יסתיים.

מתוך: "מי מפחד מהזאב הרע"

הסכנה הגדולה ביותר של ספרים על תחומי אמנות היא שהם יקלקלו את הקסם. קצת כמו הרגע שאנחנו מגלים איך עושים את הטריק של הקלפים ואיננו מוקסמים ממנו עוד. התפכחות שכזו שמובילה לעיתים לציניות. אבל לא במקרה של הספר הזה. למרות השנים הרבות שמקדיש פבלו להבנה של הקולנוע (בכל זאת, דוקטור לקולנוע), הוא עדיין מוקסם ממנו. השילוב של הידענות של הדוקטור עם ההתלהבות התמימה של ילד הופך את הספר למקור מידע מרתק עבור כל אנשי וחובבי הקולנוע.

ראיון עפ פבלו בתכנית "חי בסרט":

איזהו גיבור? – מה הופך שחקן לשחקן טוב

מחר, יום ראשון, יתקיים בלוס אנג'לס טקס האוסקר ה-89. יוצרים ואוהבי קולנוע יתאספו סביב הטלוויזיה או האינטרנט בציפייה לגלות מיהם הזוכים בכל הקטגוריות של שחקן ושחקנית ובמאי ועורך ומלחין ואפקטים וסרט וסרט זר. ולמרות הכול, עבור רוב האנשים הקטגוריות של שחקנים הן אולי הפופולאריות ביותר. בסופו של דבר, הם הפנים המוכרות ביותר של התעשייה ההוליוודית ועבור חלק מהצופים גם הסיבה לצפות בסרט.

אבל מה הופך שחקן לשחקן טוב? הרי ישנם שחקנים מצוינים שלא קיבלו אוסקר מימיהם. ומצד שני, ישנם שחקנים שקיבלו אוסקר ונעלמו מהמפה ההוליוודית. האוסקר כשלעצמו איננו ערובה לקריירת משחק מוצלחת. הוא יכול ועלול להיות הצלחה חד פעמית ומתוך כך הוא גם לא מעיד על איכות משחק ארוכת טווח, משום שהוא ניתן על הופעת משחק יוצאת דופן ספציפית בשנה מסוימת. כמו בכל תחום אמנות יש חילוקי דעות והעדפות ועניינים של טעם וריח. אבל אם חושבים על קריטריונים בסיסיים, ניתן למצוא קריטריון אחד משמעותי שהופך שחקן לשחקן טוב והוא אמינות. שחקנים מתוקף תפקידם צריכים לשכנע אותנו שהם לא הם עצמם אלא הדמות. הם צריכים "להיכנס לדמות" ולהפוך להיות הדמות. ככל שקל לנו יותר להשהות את אי האמון שלנו (suspension of disbelief), כך השחקן עושה עבודה טובה יותר.

ליצור אמינות איננו דבר קל וישנם מספר גורמים המשפיעים על הקושי והאתגר. האחד הוא ההכרות של הקהל עם השחקן. לשחקנים מפורסמים להם פרסונה ציבורית דומיננטית קשה יותר ליצור אמינות על המסך. גם השחקן וגם צופים צריכים להתאמץ קצת יותר כדי לשכוח שמדובר בג'וליה רוברטס, ג'ורג' קלוני או ברנג'לינה ולחשוב עליהם בתור כלה מבוהלת, אסטרונאוט בחלל או זוג מתנקשים.

דבר נוסף שמשפיע על הקושי ביצירת אמינות הוא המרחק בין השחקן לבין הדמות. המרחק הזה יכול להיות בזמן, במקום, במעמד או במנטאליות. אם הדמות היא מהמאה ה-10 לספירה או ממדינה עם תרבות שונה, או ממעמד חברתי אחר או פשוט משוגעת, החשיבות של האמפתיה וההבנה של השחקן את הדמות היא מפתח ליצירת אמינות על המסך. שחקן טוב הוא שחקן שמבין את המניעים של הדמות שלו, את נסיבות חייה ואת האמונות שלה. אחרת כולנו נרגיש שזהו שחקן שמחזיק בכיסו סמארטפון ומתקשה לתפעל את הטלפון של אלכסנדר גראהם בל. חוסר אמינות כזה עלול לגרום לנו לצחוק או לצאת בזעם מהקולנוע.

כמו בכל מקצוע ועיסוק ישנו תהליך של התמקצעות. ככל ששחקן מקצועי יותר זמן ההתכוננות והמעבר בין האני העצמי שלו לבין הדמות הולך ומתקצר, הקלות שבה הוא נכנס לדמות ורמת האמינות שלו בתור הדמות עולים. בתיאטרון השייקספירי שחקנים היו ידועים בתפקידים שלהם, עד כדי כך, ששייקספיר החל לכתוב תפקידים שמתאימים לשחקנים מסוימים. וויליאם קמפ היה אחד השחקנים הידועים באנגליה האליזביתנית, בייחוד בזכות תפקידיו הקומיים במחזותיו של שייקספיר. הסיפור מספר על כך שתפקיד הליצן ב"מהומה רבה על לא דבר" נכתב במיוחד בשבילו.

התמקצעות יכולה להיות לא רק בז'אנר מסויים כמו קומדיה או דרמה. בתיאטרון הקבוקי היפני ההתמקצעות הייתה בעיקר מגדרית. בדומה לתיאטרון השייקספירי, גם ביפן כל השחקנים היו גברים. תפקידי הנשים היו מגולמים בידי גברים שהיו מתמחים בדמויות נשיות. הם נקראו Onnagata מילולית: צורת אישה והיו לומדים את סגנון הדיבור הנשי, הז'סטות והמניירות הנשיות, ההליכה הנשית. עד כדי כך היו שחקני האונה-גטה מתמחים בגילום נשים עד שהפכו עם השנים לאידיאל הנשי! כן, כן. נשים היו מחקות גברים שגילמו נשים.

גם בעת המודרנית של הוליווד, התמקצעות באותו ז'אנר או סוג דמות הייתה דרך עבור השחקן ועבור המעוניינים בשירותיו "ללכת על בטוח". תחשבו למשל אם אתם רוצים סרט פעולה עם הרבה יריות ופיצוצים. בעבר הייתם ודאי מחפשים את הסוכן של שוורצנגר או קלוד ואן דאם. אם אתם מחפשים מישהו שיוצא לחפש חטופים ורוצה לסגור חשבון עם החוטפים זה כנראה יהיה ליאם ניסן (לתשומת לבך, סקורסזה). מצד שני, "טייפ קסטינג", ליהוק של שחקנים לפי דמויות קודמות ששיחקו בדרך כלל באותו סגנון, כמובן מגביל מאוד את השחקן וכאשר תקופת הסרטים עם היריות והפיצוצים עוברת הוא נשאר עם מעט מאוד עבודה.

אם כך, נוסף לאמינות, שחקני המאה ה-21 חייבים להיות מגוונים. היכולת להשתנות כמו זיקית ולהתאים את עצמם לא רק לז'אנר אלא לטווח רחב מאוד של דמויות מעיד על איכויות משחק גבוהות, גמישות ויכולת הבנה מעמיקה של הטבע האנושי, מצרך חשוב כשבאים לגלם דמויות שונות. פרט לגיוון ולעניין שהשינוי מספק לשחקן, הוא גם מאפשר לו להתפתח ומעלה את הסיכויים שלו למצוא עבודה גם אם הז'אנר המקורי שלו לא פופולארי כל כך בתקופה מסויימת. אבל הגיוון הזה דורש גם לא מעט אומץ עבור השחקן ועבור המלהק והבמאי לצאת מאזור הנוחות שלהם ולהעז. בסופו של דבר זה עלול להיות הימור מוצלח או כישלון מהדהד, אבל מה שבטוח התמקצעות בתחום צר למדי של דמויות כבר לא תואמת את המאה ה-21.

כל חובבי הקולנוע מחכים לראות מי יזכה מחר  בפסלון המיוחל על משחק. אבל האתגר האמיתי של השחקנים יגיע אחרי הפסלון.

"יום המודעות לרווקוּת" AKA וולנטיינס דיי

מכר ישן נהג לקרוא לוולנטיינס דיי "יום המודעות לרווקות" (Single Awareness Day). "יום שכמו תיבת נוח, משווק לזוגות או לחיפוש זוגיות ומביא עם כל הלבבות האדומים והמתנות העטופות גם מעט עצבות ובעיקר חוסר נחת לאלה שעדיין מחפשים או שכבר התייאשו. אבל מבחינתינו, לא משנה אם אתם מבלים אותו לבד או ביחד, הנה המלצה לשני סרטים שאולי עוד יחזירו לכם את האמונה במין האנושי ובאהבה.

לפני שניפרד (Before We Go, ארה"ב, 2014)

ניו יורק. 1:30 בלילה, תחנת הגרנד סנטרל. בחור צעיר מנגן בחצוצרה. על פניו חולפת בריצה בחורה צעירה. הטלפון שלה נופל ומתרסק על הרצפה. "היי, הטלפון שלך…" הוא צועק אחריה. היא איחרה את הרכבת. התיק שלה נגנב ויחד איתו גם הכסף והמסמכים. היא תקועה בניו יורק אובדת עצות. הגורל הפגיש את ברוק וניק ואת השעות של הלילה הם מבלים בהליכה ברחובות ניו יורק, בחיפוש אחר התיק של ברוק, ובשיחה. שיחה מהסוג שפותח את הלב כמו שרק שיחה עם זרים יכולה להיות.  מה יחליטו לעשות כשיעלה האור?

"לפני שניפרד" הוא פרויקט הבימוי הראשון של כריס אוונס (AKA קפטן אמריקה). אוונס תיאר את הבחירה שלו בסרט הזה בתור פרויקט ראשון כניסיון למצוא סרט שהוא לא "יותר מדי מסובך, משהו שאני יכול להתמודד איתו" והפרויקט באמת לא שאפתני מדי. שתי דמויות ראשיות שמסתובבות ברחובות ניו יורק וחושפות לאט לאט את חייהן ואת מה שהביא אותן לניו יורק וללילה הזה.

הצילום של הסרט לא חף מבעיות. המצלמה הקופצת יוצרת תחושה כאילו יש עוד דמות ברקע, זו שמחזיקה מצלמה ופולשת לתוך הפרטיות של שתי הדמויות. אבל דמות כזו לא קיימת ועל כן חוסר היציבות של התמונה המצולמת פוגמת מעט באווירה של הסרט. אוונס עצמו אמר שהבימוי היה מאתגר לא רק משום שזוהי הפעם הראשונה שבה הוא מתנסה בבימוי אלא גם משום שהוא עצמו שחק בתפקיד הראשי ועל כן השליטה שלו מכיסא הבמאי הייתה מוגבלת. אבל מכל חוויה לומדים, ולפרויקט הבא שלו הוא אמר שהוא ישאף לשחק פחות ולביים יותר.

שעיית אי האמון ההתרחשויות בסרט מותחות מעט את הרעיון של ה (suspension of disbelief). נדמה שמי שכתב את התסריט השתעשע עם כל מיני מצבים שניו יורק מאפשרת. לפגוש אדם זר ולבלות איתו לילה בהסתובבות בעיר. לקבל כתובת לא נכונה מחבר, להגיע לאירוע סופר רשמי ופשוט לנגן ולשיר שם בהחלטה של רגע. לנסות ולהשיג את התיק הגנוב חזרה מחבורה מפוקפקת של אנשים ולחטוף מהם אגרוף. לדבר על החיים עם פסיכולוג שלא הצליח לישון. הסרט ריאליסטי ולא ריאליסטי בו זמנית. משהו מהקסם של העיר דבק בו. אבל הקסם הזה הוא מה שמעלה את המחשבה, מה אני הייתי עושה לו אני במקום ברוק או במקום ניק?

"לפני שניפרד" הוא סרט רומנטי מתוק, תמים, וקיטשי כמו שהוליווד כבר מזמן לא מפיקה. הסיפור של הדמויות מתגלה לאט לאט, וככל שהדמויות לומדות יותר זו על זו גם הצופה לומד על הדמויות יותר ויותר עם כל סצינה. במידה מסויימת, הדמויות והצופה נמצאים יחד בתחילה של ההרפתקה ומגלים בהדרגה את סיפורן. במובן הזה, המצלמה הקופצת משרתת את המטרה ויוצרת תחושה כאילו הצופה, הוא הוא שמחזיק בה ועוקב אחר ברוק וניק בשיטוטיהם הליליים. גם אם אין זאת יצירת מופת, זהו סרט נעים מאוד, אנושי בצורה הכי יפה של המילה, ודרך נפלאה להעביר ערב לבד או ביחד, איך שתבחרו.

כלה בהסוואה (The Decoy Bride, בריטניה, 2011)

לורה טיילור היא שחקנית מפורסמת ומוצלחת שרק מבקשת להתחתן בשקט עם הסופר האהוב עליה ג'יימס ארבר. התקשורת מצידה מתה לסקופ שהיא מנסה להשיג בכל הדרכים האפשריות והבלתי אפשריות. בניסיון נואש להימלט מהמצלמות, מבקשת לורה את מארגני החתונה לארגן אותה באי האג בסקוטלנד, מקום התרחשותו של הרומן המוצלח של בעלה לעתיד. אבל לצערם הרב, התקשורת מגלה את המיקום ומגיעה כמו ארבה כדי לתפוס תמונה טובה של הזוג.

מארגני החתונה מבינים שמה שצריך זה הסחת דעת טובה. הם בוחרים את קייטי, נערה לא יפה במיוחד מהאי, שזה עתה חזרה הביתה לאחר אירוסין שעלו על שרטון, לגלם את הכלה בחתונה "בכאילו" כדי לרצות את הכתבים, אבל אז מסתבר שהטקס נערך כמתוכנן והיא וג'יימס… נשואים.

במאמצים למצוא את לורה שברחה מהכתבים ומסתתרת באי ולהתגרש בזמן כדי להתחתן עם האישה הנכונה, מבלים ג'יימס וקייטי יום מלא תהפוכות ותגליות של האי ואחד של השני ושל עצמם את עצמם.

The Decoy Bride הוא קומדיה רומנטית, מתוקה וחיננית, מהסוג הקיטשי שפעם, בשנות ה-90 גרם לנו לצאת עם טישיו בסופה וכיום כולנו ציניים מדי ואירוניים מדי מכדי ללכת לראות בקולנוע. פרט לנוף הקסום של האי בסקוטלנד והמבטא הסקוטי בשילוב חמת החלילים והחצאית כמובן, הסרט לא שונה בהרבה מקומדיות רומנטיות קלאסיות (לחלק היא אולי תזכיר את "נוטינג היל". בכל זאת, ספרים ושחקניות). אבל בתוך כל הציניות של המאה ה-21, קצת תזכורת של קיטש תמיד יכולה להועיל. זאת לא תמימות, זאת האמונה בטוב.

 

חיים ומוות ביד ההגה

"בתאונת דרכים בעמק חפר, אדם אחד נהרג ושניים נפצעו".

"הולך רגל נהרג מפגיעת מכונית ברח' ז'בוטינסקי בפתח תקווה".

"ארבעה אנשים נפצעו, שניים מהם קשה, בהתנגשות בין משאית לרכב פרטי בכביש הערבה".

חדשות. דיווח לאקוני. משפט או שניים. לא אישי, רק עובדות. 327 הרוגים מתחילת השנה. עוד כמה לסטטיסטיקה. אבל זאת לא רק סטטיסטיקה.

בעולם משופע תאונות דרכים, כשחיים נגדעים ברגע, האבל קשה והשאלות רבות. "למה?" ובעיקר "איך ממשיכים מכאן?" רגשות רבים עולים בתקופה של אבל. כעס, עצב עמוק, אולי חרטה על דברים שנאמרו ונעשו או על דברים שלא נאמרו ולא נעשו וגם חוסר אונים. כי פתאום, בגלל רגע אחד, העולם לעולם לא יחזור להיות מה שהיה.

בת זוגו של דייב טיילור, ריטה, מוצאת את מותה בתאונת דרכים כשמכונית משטרה פוגעת בה בעודה רוכבת על אופניים לבחינה חשובה. ארבעת הפרקים של המיני-סדרה "אב חד-הורי" (Single Father) עוקבת אחר ההתמודדות של דייב ושל ארבעת הילדים שהותירה ריטה מאחוריה עם מותה.

כשהאבל מכה, במיוחד אם הוא פתאומי, נדמה שהחיים נשברו לאלפי רסיסים שלעולם לא יתאחו. אבל אם אתה אב לארבעה, אתה נאלץ להדביק רסיס-רסיס וליצור מצג שווא עקום של חיים מתפקדים כביכול, להגיד בקול רם שיהיה בסדר גם אם עמוק בפנים אתה חושב שלא, ודייב מנסה בכל כוחו להגיד שיהיה בסדר ולהחזיק את הבית מתפקד. אבל הדברים מתחילים להתפרק.

ריטה הייתה ה"דבק" של המשפחה. לא רק בעובדת היותה אמא אלא גם בכך שהיא הייתה הקשר של לוסי, הבת הבכורה, בתה ממערכת יחסים קודמת, לדייב ולשאר הילדים. מותה של ריטה הותיר את לוסי לבד, לא שייכת, רק "חצי" משפחה והיא החליטה לחפש לה מקום אחר – את אביה הביולוגי. למורת רוחו של דייב הוא עוזר לה למצוא את אביה ומגלה בדרך פרטים על ריטה שלא היה מודע אליהם. פתאום הוא מגלה שהוא לא באמת הכיר את ריטה, האישה שאהב ואיתה חלק את חייו מזה כ-10 שנים, והעולם מאיים להתמוטט בשנית.

בין העבודה של דייב כצלם, לניהול משפחה עם ארבעה ילדים שמתגעגעים לאמא ומתמודדים עם האבל על מותה לבין מערכת יחסים חדשה שהולכת ונרקמת בינו לבין חברתה של ריטה, דייב מנסה להחזיק מעמד ותוהה האם החיים יחזרו מתישהו למסלול שאפשר לחיות איתו.

 

 

אבל מוות הוא לא התוצאה היחידה האפשרית לתאונות דרכים.

אלן המילטון הוא בעל אוהב לטרישיה ואב אוהב לשני בנים, דין וג'ואל. הוא מנהל מוצלח בחברה בנייה גדולה והיא קוסמטיקאית והחיים שלהם אוהבים ורגילים מאוד. ערב אחד כשאלן יוצא מפאב עם חבר לעבודה פוגעת בו משאית והוא נכנס לתרדמת. השמחה שמתלווה להתעוררות שלו מהתרדמת מתחלפת מהר מאוד בשגרה מתישה. האדם שמתעורר מהתרדמת נראה כמו אלן אבל איננו אלן. הוא סובל מפגיעת ראש, הזיכרון לטווח ארוך אבד לו והוא נע בין להיות מבוגר לא מתפקד וכעסן לילד מפונק וקפריזי. פעולות יומיומיות כמו מקלחת הופכות לאתגר, והכנת טוסט עם חמאה לאסון. משחק ילדים פשוט מוציא ממנו את ה-bad loser שבו והוא מתפרץ על אשתו ועל ילדיו.

טרישיה מגלה שברגע אחד היא איבדה את בעלה ואבי ילדיה, שגם אם הוא חזר הביתה, הוא מתנהג יותר כמו ילד נוסף ופחות כמו בן זוג והבן הבכור, דין, מגלה לפתע שהוא הפך להיות המבוגר האחראי, גם על שני הוריו.

האם אלן יצליח לבנות מחדש חיים שכדאי לחיות אותם?

הסרט "התאוששות" (Recovery) עוקב אחר ההתמודדות של טרישיה, אלן ושני הילדים עם הפציעה של אלן והעובדה שהוא ככל הנראה לא יחזור להיות האלן שלפני התאונה, עם התהפוכות, והמבטים של אנשים והרגשות שעולים של אבדן מסויים וההתבגרות הבלתי נמנעת של הבנים.

אלן וטרישיה (דיוויד טננט ושרה פריש)

המיני סדרה "אב חד הורי" והסרט "התאוששות" עוסקים שניהם בחיים שלאחר תאונת הדרכים עבור אלה שנותרו מאחור. הם לא מדריך התמודדות. דייב הוא לא הדמות המושלמת שמדגימה איך להתמודד עם האבל וטרישיה היא לא האישה המושלמת שמתמודדת עם בעל שאינו לגמרי בעל. אבל שניהם סיפורים, סיפורים שונים, שהופכים את הסטטיסטיקה לאנושית, נותנים פנים למספרים, לידיעות הלאקוניות בחדשות. ויותר משהם מדריך, הם אזהרה. ביום שני, ה-21 בנובמבר מציינים זאת השנה התשיעית את יום הזיכרון להרוגי תאונות הדרכים. בואו נזכור, על הכביש ולא רק עליו, לנהוג בזהירות במכונית ובחייהם של אנשים.

פסטיבל הסרטים – סקירה ראשונה

בהפרש של יומיים צפיתי בשני סרטים בפסטיבל, האחד קלאסיקה ברמה של סרט פולחן, השני מהשנה האחרונה, ובכל זאת נדמה שלא הרבה השתנה באמריקה. כביכול גיבורים שונים, רקע שונה, תקופה שונה ובכל זאת רב הדומה על השונה.

אבל אני אתחיל מהתחלה. "רואה החשבון" מספר את סיפורו של כריסטופר וולף, אחד השמות הבדויים של דמותו של בן אפלק. הוא אוטיסט בתיפקוד גבוה, אמו נטשה אותו (ואת אחיו) כשהיה בן 12 לערך ואביו איש הצבא גידל את הילדים ולימד את כריסטופר להגן על עצמו בכל מצב ובכל מחיר. כשגדל הפך לרואה חשבון מוצלח של כמה ממשפחות הפשע הגדולות ביותר של שיקגו והאימונים של אביו, איך אומרים, Came in handy. יום אחד נקרא לבדוק את הספרים של חברה גדולה שמוכרת רובוטים ותותבות משום שאחת העובדות במחלקת הכספים מצאה אי סדרים קלים. כשהוא מגיע לבדוק הוא מגלה שהאי סדרים הם…. ובכן… גדולים משחשבו. הדרך משם למנוסה של השניים על חייהם מפני אנשים שלא אוהבים את העובדה שהם יודעים יותר מדי קצרה להחריד. אבל במקום לברוח, כריס מחליט להציל את הבחורה ולהרוג את הדרקון בעצמו.

"נהג מונית", סרט הקאלט משנות ה-70 מספר סיפור דומה. רוברט דה נירו הוא טראביס, חייל מארינס משוחרר שמתקשה להירדם בלילה, והוא מחליט לנצל את האינסומניה לצרכי פרנסה והולך להיות נהג מונית  בלילות בניו יורק. באחת הנסיעות הוא רואה נערה עובדת צעירונת, צעירה מדי בשביל המקצוע העתיק בעולם, ומשהו בו התחיל להתגבש. הוא קיבל מטרה. הוא מחליט להציל אותה מהעולם הרקוב שהוא ניו יורק של שנות ה-70 ואולי מאמריקה של שנות ה-70 של אחרי וייטנאם.

אז כביכול, הסרטים שונים מאוד. באחד מדובר באוטיזם, בשני PTSD. האחד יוצא למסע הרג רק אחרי שמנסים לחסל אותו ואילו השני יכול היה להמשיך בחייו המשעממים אבל בחר שלא. אבל בשניהם גיבורים שכביכול מחזיקים בעבודות משעממות ואפרוריות יוצאים למסע הרג של "הרעים" לטובת הבחורה שזקוקה להגנתם ובשני הסרטים הקהל וגם הסרט עצמו הרואה בהם גיבורים.

אבל מה המרחק בין גיבור לרוצח? מה ההבדל ביניהם? האם זו רק נקודת המבט? ההגדרה? שני הגיבורים יוצאים למסע הרג מדמם עם אקדחים ורובים. המטרה נעלה, כמובן, והם רוצחים, או הורגים, אנשים שנתפסים כגרועים מהם: סרסורים, מושחתים שמנצלים חולשות של אנשים כדי להרוויח כסף, אנשים שרוב האנושות תחשוב שהעולם עדיף בלעדיהם. אבל האם לאדם האחד הזה יש את הזכות המוסרית להיות השופט והתליין? איכשהו נדמה ששני הסרטים, שביניהם מפרידות 40 שנה, אומרים: "בנסיבות הנכונות, כן". ועכשיו השאלה היא מי מחליט מהן "הנסיבות הנכונות"…

קצרצרים: קפטן אמריקה – מלחמת האזרחים

התלבטתי איך לפתוח את הפוסט, ואחרי בהייה ארוכה בדף הוורד הלבן וכמה טיוטות שנמחקו הנה: שלום, שמי ג'וליה, ו"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" הוא סרט הקומיקס הראשון שראיתי מימי. אני יכולה להרגיש את המבטים הנוזפים שלכם. אני יודעת. But truth must be told:

אני לא מבינה בקומיקס. לא קראתי סופרמן, באטמן, קפטן אמריקה, איירון מן וחבריהם. אם ראיתי במקרה אי שם בילדותי חוברת של X-מן, לא התעמקתי בה. בטח עשיתי סלט כרגע מכל גיבורי העל של כל הקומיקסים האמריקאים באשר הם. אני לא מבינה מה ההבדל בין מארוול לדי.סי. הדי-סי היחידה שאני מכירה זאת וושינגטון.

אחרי הוידוי הזה ודאי יפתיע אתכם לראות את הכותרת של הפוסט הזה, שמבטיחה סקירה של סרט שהוא הארד-קור מבוסס קומיקס. תודו שזה ניסוי אנתרופולוגי מעניין, לשלוח הדיוט שכמותי לראות סרט שמתרחש בעולם של מארוול. אומרים שטוב מדי פעם לצאת מאזור הנוחות שלך…

הסיפור, למי שכמוני לא יודע למה הוא נכנס, די פשוט. אחרי שקבוצת גיבורי העל "הנוקמים" (The Avengers) הצילו את האנושות, אבל הרגו כמה חפים מפשע תוך כדי, החליט האו"ם לקבוע אמנה שתגביל את יכולתם של "הנוקמים" לפעול בשטחי מדינות זרות. למעשה, האמנה מעבירה את סמכות ההחלטה האם לפעול או לא, איך ואיפה לידי מועצה המורכבת מ-117 המדינות החתומות עליה. "הנוקמים" נחלקים ביניהם האם לחתום או לא ומה זה אומר, וכשעולה השאלה סביב הבאה לדיון של "חייל החורף" באקי, חבר ותיק של קפטן אמריקה, חילוקי הדעות מביאים ל… ובכן… מלחמת אזרחים.

לאנשים שמרגישים את הצורך בכך (אהמ, אקדמאים, אהמ), הסרט מעלה סוגיות מגוונות שניתן לדון בהן: יכולות וכוח, שימוש בכוח ותוצאותיו, פיקוח ומידת השליטה על כוח, חופש בחירה, חברות ונאמנות, משפחה ונקמה, אחדות ופירוד וכמובן מלחמת אזרחים. אבל כל הדברים הללו אינם העיקר. העיקר הוא האפקטים, הקרבות, הצילום, כל מה שלטכניקת הקולנוע יש להציע, האנקדוטות הקטנות שבאמצע ובעיקר ה-fun. זה סרט שקל להנות ממנו. הקרבות אפיים (אליהם נלוות מוסיקה אפית) אבל בניגוד לנהוג בקרבות אפיים כאן לא מתלווה אליהם רגשנות גדולה או תחושה של קרב הרה גורל. אנחנו לא חוששים לחיי הדמויות כי אנחנו יודעים שגיבורי העל יהיו בסדר, זה חלק מהז'אנר (גם אם הם סופגים פגיעות פה ושם). כך אנחנו פנויים להעריך את הטכניקה ולהנות מסצנות קרב מגניבות. מלחמת אזרחים מעולם לא נראתה כל כך כיפית.

אז נכון, לקח לי זמן להבין מי זה מי ומי נגד מי. הם נראו לי קצת אותו דבר בהתחלה (במיוחד בחליפות). ואני בטוחה שחלק מהבדיחות לא הצחיקו אותי כמו שהיו מצחיקות מעריצים של הדמויות ושל הקומיקסים. יכול להיות שלא דאגתי לשלומם של גיבורי העל משום שלא הכרתי אף אחד מהם. קשה לחוש אמפתיה לאנשים זרים לפעמים. שלא לדבר על זה שלכל אחת מהדמויות האלה יש רקע שאני לא מכירה. אבל לזכותו של הסרט יאמר שהוא בנוי כך שאפשר בקלות להנות ממנו גם בלי כל הידע המוקדם שיש למעריצים, ולזכותי יאמר הייתה דמות שזיהיתי: סטן לי. אז אני לא אבטיח דבר, בטח שלא בפורום הנרחב כל כך של הבלוג, אבל מי יודע, אולי זוהי תחילתה של ידידות מופלאה.