תמונה אחת, 500 מילים – ספר לי

את מערכת היחסים שלנו התחלנו די במקרה. הבטת אלי מבין המדפים ותפסת לי את העין. זה היה מצב נדיר עבורי, אני, שכה רגילה לחלוף על פני ערימות על גבי ערימות במהירות וביעילות, נאלצתי לעצור לרגע ולהתבונן, ממש להתבונן. לא להעיף מבט חטוף בכותרת, אולי לקרוא את התקציר בכריכה האחורית להחליט שאינך מיוחד יותר מכל שכניך למדף ולעבור הלאה. כמה מהר אנחנו שופטים לפעמים.

לא הפעם. אתה תפסת אותי כשלא הייתי מוכנה. בדיוק יצאתי ממערכת יחסים ארוכה שלקחה כמעט שלושה חודשים של נסיעות ברכבת. מזמן לא הייתי במערכת יחסים ארוכה שכזו. התרגלתי לפלירטוט עם איזה מאמר נבזי, או פלינג זריז עם תקציר מאמר שלא התחשק לי לקרוא ולהכיר לעומק. ואחרי תקופה של מפגשים אקראיים לא מחייבים שכאלה, שקעתי לתוך מערכת יחסים ארוכה עם איזה אחד רומנטיקן חסר תקנה אבל קצת מיושן. קרינולינות, תה וג'נטלמניות. דברים שפסו מן העולם הזה לפני כמה עשרות שנים בוודאי. ובכל זאת, הוא הצליח לחדור את מעטה הציניות הפוסט מודרנית שלי ולנגן על נימי הנפש ומיתרי הלב שחשבתי שכבר העלו אבק והחלידו ואין דבר שיגרום להם לרטוט ולנגן שוב שירי אהבה ותקווה. הצליח, הממזר.

אבל שלושת החודשים האלה היו התעלות כמעט מתישה ולאחריה אמרתי שאני צריכה הפסקה. רגע להתאושש. רגע לנשום. רגע למצוא שוב את האיזון בין סערת הרגשות שהוא גרם לי לעולם הקר והמנוכר של היום יום הצעקני, החשדני, הציני. הדיסוננס היה גדול מדי. כמו להתעורר מחלום ולגלות שפספסת את התחנה בגלל ששקעת בעולם אחר ואת מאחרת. הייתי צריכה זמן לעצמי. לא תכננתי להיכנס לעוד מערכת יחסים כל כך מהר.

אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק, וגם אתה צחקת עלי כשאמרתי לך שאני לא מחפשת כרגע קשר רציני ומחויבות. הסתכלת עלי במבט הזה, של חכם שמתבונן בשטויות של ילד, ואמרת "תנסי ותראי". משכת לי את היד והעברת את האצבע שלי על הכותרת הטבועה בכריכה, להרגיש אותה לא דרך העין, אלא דרך המגע. והתפתיתי, שוב. הבאתי אותך הביתה.

סיפרת לי דברים שאיש לא סיפר לי. ריגשת אותי כמו שרק אתה ידעת. מרגשות עדינים כמו ערפל של חיבה ודאגה ואהבה, מרירות של אשמה וחוסר אונים ועד אש לוהטת של כעס וקנאה ופגיעות. ממהלכים מחושבים ומתוכננים, דרך הפתעות לא צפויות ועד קפיצות אמון. גרמת לי לצחוק ולדמוע ולחשוב ולהסס ולהתרגש כמו שעשו כה מעטים לפניך, ואולי לא עשו כלל.

כל החברות שלי שאלו עליך. "איך הוא?" ונו ונו ו"נו, ספרי קצת", ו"רק את העיקר", ביקשו-התחננו קורצות בעיניים מרצדות חסרות סבלנות. לכי תסכמי 400 ומשהו עמודים ב-140 תווים מצייצים וחמש דקות שיחה. איך? איך אני מסבירה את כל קשת ההרגשות הזאת? המילים שלי כה חיוורות לעומת שלך. גם אם אנסה לסכם את העיקר אכשל כישלון חרוץ ולא רק זה אלא אבגוד בך, אבגוד בעושר שלך. ואיך אחזיר לך ככה רעה תחת טובה?

סיפרת לי דברים שלא חשבתי שתספר לאף אחד מלבדי. והנה פתאום ראיתי מישהו אחר ברכבת יושב מולי איתך. והייתי סקרנית וקצת קינאתי. תהיתי אם אתה מספר לו את אותם הדברים שסיפרת לי, אם אתה גורם לו להרגיש את מה שגרמת לי להרגיש ופקעת רגשות סבוכה התיישבה לי בחזה. חיבה והבנה בלתי מוסברת לאדם שיושב מולי, שעובר את אותם הדברים שאני עברתי איתך. כמעט ריחמתי עליו כשדמיינתי אותו מסנן איזו קללה כשהוא יפספס את התחנה. הייתה לי תחושה גם שידעתי באיזה חלק בדיוק הוא יפספס אותה. אבל מצד שני, האם לא הייתי מיוחדת בעיניך? הרי אמרת לי שוב ושוב שבחרת אותי מכל הקוראים! שאלי קרצת מהמדף! האמנם היה כל זה שקר? סחטנות רגשית זולה? ופתאום קירות הציניות שלי נבנו שוב.

אבל אתה יודע מה? גם אני עוד אמצא לי אחרים במקומך שיצחיקו אותי וירגשו אותי ויגרמו לי לפספס את התחנה. אבל אולי לא בקרוב. אני צריכה הפסקה…

leggere-in-adolescenza

צילום: מתוך גוגל

מודעות פרסומת

תמונה אחת, 500 מילים – רציתי להיות מלח

רציתי להיות מלח. לא פיראט שתום עין עם חרב וקריאות קרב, לא שליט הים עם קלשון. מלח. שרואה את הים ויכול לקרוא את צפונותיו בגלים, בקצב שבו הם נשברים על החוף, בשריקת הרוח. החוכמה של המלחים אינה דבר שנלמד בכיתה, הספרים יבשים ודלים לעומת החיים בים ובכל הזדמנות שהייתה לי הייתי חומק מבית הספר אל הנמל, אל רעשי הפריקה של הסחורות, אל קריאות השחפים, אל צפירת הספינות העוגנות או מרימות עוגן, אל קריאות עובדי הנמל בשלל השפות והמבטאים שאת רובם לא הבנתי. אבי תמיד נזף בי על כך ואמי לא פעם הביטה בי בצער של אם שמביטה בבנה האבוד, מצטערת שאזני כרויות לקריאת הגלים ולא לקולה של המורה.

אבל אני רציתי להיות מלח, ויום אחד עשיתי את מה שאמי כה חששה ממנו. מעשה שנראה לי אז, בגיל העשרה, כמו קפיצה אל עבר החופש, אל עבר העולם הגדול שבו הכל אפשרי. אמיץ וטיפש הייתי אז, ואולי לא הרבה השתנה. עליתי לספינה. המלחים התבוננו בי במבט הייחודי שיש לאנשים שכבר עברו דבר או שניים בחייהם, מבט מלא תבונה שבאה עם הניסיון והגיל, אבל אז עוד לא ידעתי איך לקרוא למבט הזה וחשבתי שהם מזלזלים בי והייתי נחוש להוכיח לכולם שאני יכול, להם ולהורי ולכל העולם וכלליו הלא כתובים.

הימים הראשונים עברו כמו על גבי מתח חשמלי גבוה. השרירים שלי לא חשו כאב של עבודה קשה, שטיפת הסיפון, מתיחת המפרשים ושאר עבודות של שוליית הקוסם. שמחתי על כל אחת מהן. כל משימה שהשלמתי הייתה ניצחון קטן שלי על עצמי ועל העולם. וגם כשכאבו השרירים, בסופו של היום, הכאב היה אות גבורה, עוד דבר שנלמד ונטבע בתוך מערכת החושים המסועפת של הגוף. ומחר זה יהיה קל יותר.

אבל יום אחד כשהבטתי מהספינה על הים הגדול המקיף אותי מכל עבר ואין יבשה באופק, אותה הרגשה חמקמקה של הרפתקה נעלמה כלא הייתה והרגשתי פתאום את מלוא עוצמתו של האוקיאנוס הענק והמסתורי והכל יכול שבמרכזו אני כמו רקיק בלועו של הלווייתן. נדמה היה לי שהרוח החלה לשרוק חזק וקרוב ומאיים יותר והגלים המתנפצים על צדי הספינה נדמו גדולים וחזקים יותר כמו מנסים להניד את הספינה בכל כוחו של אל הים והקלשון שבידו, משפריצים עלי מים קרים ומלוחים שחודרים את הבגדים והבשר והנפש. ועמדתי שם, לבד, בין האוקיאנוס הכחול שאין לו סוף לבין השמיים, נישא על חוט השערה של הספינה.

בלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי עומד מול דלת הקבינה של רב החובל. רציתי לשאול "אולי נחזור לחוף?" או אולי "מתי נעגון?" או אפילו, לרגע, כמעט מלמלתי "מתי מגיעים?" אבל רק עמדתי שם ולא ידעתי מה לומר ולבסוף לא אמרתי דבר. לפתע הפנה את מבטו אלי, ולמשך כמה רגעים שקטים לא אמר מילה. למרות שתיקתי נדמה היה לי שהוא קורא את מחשבותיי כמו שהוא קורא את הים, כמו שהוא קורא את מפות הכוכבים, כמו היו מחשבותיי כתובות לי על המצח, בוהקות מבעד לקצוות השיער הפרוע שלי. ואז חיוך קטן התעקם לו בזווית פיו. וגם אני מצאתי את עצמי מעז לחייך חיוך נבוך.

"שכחת למה עלית לספינה?"

בהיתי לרגע, מבולבל.

"גש הנה." אמר. הוא זז מעט הצידה וסימן בראשו אל עבר ההגה. הבטתי בו בפליאה והוא הניד לאות הן. הוא שם יד אחת על היד שלי על ההגה וסובב יחד איתי את ההגה. אחזתי בהגה והרגשתי דרכו את התנגדות המים ואת כוחה של הספינה ואת כוחו של האוחז בהגה והרגשה חדשה התפשטה בגופי. לראשונה מזה כמה ימים שנשמתי מלוא הריאות אוויר.

"בפעם הבאה שתשכח למה באת, תזכור את ההרגשה הזאת." אמר ולא הוסיף.

וזכרתי. זכרתי בעצמי והזכרתי לאחרים שרגליהם הביאו אותם לעמוד פתאום מול הקבינה שלי ולהביט בי בלי לדעת מה לומר. ולעיתים, רק לעיתים, אני עדיין מזכיר לעצמי את התחושה של ההגה בידיים, כי גם אני, אפילו אני, עדיין לפעמים שוכח.

Hey Ho a sailor goes

נמל יפו, צילום: אלי מוצ'ניק

מפגש א.א – סיפור קצר

זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכתי למפגש. חברה שלי המליצה לי. כנראה נמאס לה מכל התסבוכות שלי ומהדרך המחורבנת שלי להתמודד איתן והיא שלחה אותי לאנשים אחרים שיקשיבו לקיטורים שלי ויעוצו לי עצות שלא אלך לפיהן.

בסוף הלכתי. מיותר לציין שההחלטה ללכת הייתה כרוכה במאבק ארוך. "מה פתאום שאני אלך לקבוצת תמיכה? לא, תודה. אני אסתדר יפה מאוד בכוחות עצמי." אבל המצב הלך והחמיר. כעסתי, התעצבנתי, התכחשתי, ברחתי, אבל בסוף הלכתי.

חדר המפגש במתנ"ס העירוני לא היה גדול אבל היה מרווח דיו כדי שעשרת הנוכחים ירגישו בו בנוח. העפתי מבט מסביב ובחנתי את הנוכחים. הם היו בערך בני גילי, לבושים בכל האופנות: שאנטי, ספורט אלגנט, סתם ספורט או סתם אלגנט. התיישבתי על אחד הכיסאות במבוכה וזעתי באי-שקט.

"פעם ראשונה?" שאלה אותי בחורה חביבה עם חולצה סגולה ועליה הכיתוב "All you need is Love".

"כן", עניתי בחיוך מבויש קצת.

"אל תדאגי, פעם ראשונה זה תמיד מוזר. אבל זה בסדר. אנחנו נחמדים." אמרה וקרצה. חייכתי.

כולם התאספו והתיישבו. המדריך שלנו הוא דוקטור, עבר את כל השלבים. הוא בירך את הנוכחים וכל אחד הציג את עצמו וסיפר על הקשיים של השבוע ועל התקדמות קטנה, אם הייתה.

בחור צעיר בשם אורן הודה שאת זמן הכתיבה השבועי כילה על משחק מחשב חדש שיצא לשוק. נועה, סטודנטית לתואר ראשון חרוצה ולחוצה סיפרה על סדרת טלוויזיה מרתקת שנשאבה אליה. "סיימתי 20 פרקים בני שעה בארבעה ימים" אמרה והסמיקה. הייתה לי תחושה שכולם מחשבים בראש את מספר השעות הממוצע ליום. חוקרת צעירה בתחילת דרכה התלוננה באזנינו שהיא לא מצליחה לנסח בשפה מספיק "אקדמית". לא היה צורך להסביר למה הכוונה. כולנו הנהנו בהזדהות. אסף, מאנשי האמנות, תהה בקול מה מקומו של מחקר אקדמי בעולם האמנות והאם בכלל יש תשובה לשאלה הנצחית "למה התכוון המשורר?"

ישבתי שם ביניהם וניסיתי להיזכר במשפט של הפילוסוף המפורסם. "אני חוקר משמע אני קיים?" או שמא היה זה "אני כותב משמע אני קיים?"

נראה שמלמלתי את מחשבותיי בקול כי הבחורה שישבה לצידי הטתה את ראשה אלי ולחשה לי לפתע: "אני מפרסם בג'ורנל נחשב, משמע אני קיים".

אה. נכון. זה המשפט.

ואז הגיעו אלי.

"אה…הממ… היי"

לקחתי נשימה עמוקה.

"אני יעל ואני אקדמאית."

"שלום יעל" נשמע מכל באי המפגש. "ברוכה הבאה ל'אקדמאים אנונימיים'".

Studentacademic-reading-i-001

תמונה אחת, 500 מילים – מכתב לחבר

אומרים שהכתיבה משחררת, אז הנה, אני כותבת לך. זה קצת מוזר לכתוב לאדם שאיננו, אתה יודע. הרי לא תקרא את זה. אלא אם יש איזה "פייסבוק של מעלה" שאליו הולכים כל הפרופילים של האנשים שאינם עוד. אז בעצם אולי כן תקרא. בני אדם נוטים להיאחז בדברים ובאנשים. וגם אנחנו נאחזים. בזיכרונות, חוויות, מילים אחרונות שלא הספקנו לומר. אבל אומרים שהכתיבה משחררת ואני רוצה לנסות ולשחרר את הגוש המעיק שעומד בגרון כבר כמעט שבועיים.

6 שנים. 6 שנים למדנו יחד, אבל זה היה כבר לפני 12 שנה והרבה מים זרמו בירדן מאז. צבא, אוניברסיטה, עבודה. החיים כמו החיים משכו אותנו למסלולים שונים, והמפגשים שלנו היו מקריים, קצרים, בדרך מ… או בדרך אל… כמו בפסטיבל הסרטים. זה כבר הפך למסורת לא כתובה שלנו, להיפגש כל שנה בפסטיבל. אבל השנה הברזת כי היית בחו"ל. ועכשיו הברזת לתמיד. שמעתי מקרובי משפחה שלך שהיית שולח ביקורות של סרטים בתפוצה של החברים. הלוואי והייתי יודעת קודם, הייתי שמחה להיות ברשימת הנמענים. אני, ה"חופרת", זאת שלא יכולה לצפות בסרט בלי לנתח אותו. זאת שחברה שלה נזפה בה בסרט האחרון שצפינו בו יחד שאשתוק ואתן לה ליהנות.

בכלל, הרבה דברים הלוואי והייתי יודעת קודם. כשנסעתי לשבעה ידעתי שיותר משאני באה לספר עליך, אני באה לשמוע. לשמוע איך הצלת חיים, לשמוע איך שעשעת את האנשים שעבדו איתך בחידונים וטריוויה. לשמוע איך זה היה, להיות איתך, ביום יום המאתגר. נזכרתי שבחטיבה היית עושה לנו חידות הגיון כאלה, עם שמות של ילדים מהכיתה. אף פעם לא הצלחתי לפתור אותן עד הסוף.

לא היינו חברים קרובים. הרבה דברים אני לא יודעת עליך. הרבה רגעים לא חלקנו, אבל לאט לאט צפים ועולים בי זיכרונות נדירים, קטועים. אי שם בחטיבה שאלת ממני מחברת עם סיכומים כשהחסרת איזה שיעור וסיפרת לי שאמא שלך נבהלה שפתאום הכתב שלך השתנה מאוד, כי היא חשבה שהמחברת היא שלך. ותהיתי לעצמי אחר כך, כשסיפרת לי, מה היא ראתה בכתב הקטן והמסודר שלי? אבל לא שאלתי. או בפעם ההיא כשהייתי לקראת סיום השירות הצבאי ושאלתי ממך את חוברות הפסיכומטרי שלך כדי ללמוד, וביקשתי שתשב איתי קצת על המתמטיקה ואמרת שלא כדאי לי שתשב איתי אחרי שיעור בחדר המתים. סוג ההומור שלך. צדקת. ובכל זאת זרקת לי כמה טיפים.

כהרגלינו בקודש, לפני שלושה שבועות, או אולי חודש פגשתי אותך במקרה בדרך לעבודה. פטפטנו קצת על קולנוע וטלוויזיה וספרים ולא היה אכפת לי שאני כמעט מאחרת. סיפרתי לך שהתחלתי לקרוא את "בשורות טובות" של טרי פראצ'ט ואמרת שאתה מקנא בי. מקנא בי על שאני חווה את הכתיבה של פראצ'ט לראשונה. אמרנו שאולי נלך יחד לאיזה סרט, פיצוי על ההברזה שלך בפסטיבל. אבל כבר לא נלך.

חיית 30 שנה בצל המוות. ולמרות הכל, היית חופשי. נולדת עם מחלה אבל היית בריא. בריא מקטנוניות, בריא מצרות עין, ומצרות אופקים. בריא מפחד בדיוק משום שרקדת טנגו עם המוות במשך 30 שנה. כמעט ושכחנו שהדברים שאתה עושה לא מובנים מאליהם, באיזה קלות עשית אותם. נולדת עם כבלים אבל היית חופשי. חופשי יותר מרובינו, אני חושבת. ב-30 שנה הספקת יותר ממה שאנשים מספיקים ב-60. טיילת, למדת, עבדת, נגעת בחיי כל כך הרבה אנשים. ואהבת. בעיקר אהבת. קולנוע ומוסיקה וחיות ואנשים. כל כך נדיר בימינו למצוא אנשים שאוהבים אנשים.

לא ככה דמיינתי את פגישת המחזור שלנו, לא מעל הקבר הטרי שלך. לא כשאתה אינך איתנו. אבל הגורל רצה אחרת. ואני? שומרת אותך בלב ומשחררת אותך לחופשי.

מעגן מיכאל צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרוייקט: תמונה אחת, 500 מילים

תרגום: "שמחה" מאת אנטון צ'כוב

חצות הליל. מיטייה קולדארוב דהר נסער אל תוך דירת הוריו ובמהירות נכנס לכל החדרים. ההורים כבר התכוונו לישון. האחות שכבה במיטה וקראה את עמודיו האחרונים של רומן. האחים הספורטאים כבר ישנו.

"מאיפה באת?" התפלאו ההורים. "מה קרה לך?"

"אוי, אל תשאלו! לא ציפיתי! לא, ממש לא ציפיתי! זה… זה לא יאמן!"

מיטייה צחק והתיישב בכורסא, לא מסוגל להחזיק על עצמו על שתי רגליו מרוב אושר.

"זה לא יאמן! אתם לא יכולים לדמיין לעצמכם! אתם תראו!"

האחות קפצה מהמיטה, עטפה את עצמה בשמיכה וניגשה לאחיה. הספורטאים התעוררו.

"מה קרה לך? הפנים שלך…?"

"זה משמחה, אמאל'ה! עכשיו כל רוסיה מכירה אותי! כל רוסיה כולה! קודם רק אתם ידעתם שבעולם הזה קיים הפקיד הממשלתי דמיטרי קולדארוב, ועכשיו כל רוסיה יודעת את זה, אמאל'ה! אלוהים אדירים! "

"מה קרה? דבר ברור."

"אתם חיים כמו חיות פרא, לא קוראים עיתונים, לא שמים לב לחדשות, והרי יש כל כך הרבה דברים נפלאים בעיתונים! אם קורה משהו עכשיו הכל ידוע, שום דבר לא מוסתר! איך שאני מאושר! הרי בעיתונים כותבים רק על אנשים מפורסמים והנה כתבו עלי!"

"באמת? איפה?"

אבאל'ה החוויר. אמאל'ה הביטה על האיקונין והצטלבה. הספורטאים רצו אל אחיהם הגדול לבושים כמו שהיו בחולצות פיג'מה קצרות.

"כן! כתבו עלי! עכשיו כל רוסיה יודעת עלי! את, אמאל'ה, תשמרי את הגיליון הזה למזכרת. נקרא בו מדי פעם. תסתכלו!"

מיטייה הוציא מהכיס גיליון עיתון, נתן אותו לאביו והצביע על החלק המסומן בעיפרון כחול.

"תקרא!"

האב לבש משקפיים.

"תקרא!"

אמאל'ה הסתכלה שוב על האיקונין והצטלבה. אבאל'ה השתעל והחל לקרוא:

"ב-29 בדצמבר בשעה 11 בערב הפקיד הממשלתי דימיטרי קולדארוב…"

"אתם רואים? אתם רואים? הלאה!"

"הפקיד הממשלתי דימיטרי קולדארוב יצא ממסבאה ברחוב מאליי ברונויי בבית קוזיחין ובהיותו בגילופין…"

"זה אני עם סמיון פטרוביץ… הכל כתוב לפרטי פרטים! תמשיך! הלאה! תקשיבו!"

"ובהיותו בגילופין החליק ונפל תחת סוס של עגלון שעמד שם, איכר מהעיירה דוריקין באזור יוחנוקוב, איוון דרוטוב. הסוס המבוהל קפץ מעל קולדארוב, גרר עליו מזחלת שבה נמצא סוחר מהגילדה השנייה ממוסקבה, סטיפן לוקוב, ודהר ברחוב עד שנעצר בידי מנקי הרחובות. קולדארוב, שנמצא מחוסר הכרה, נלקח אל תחנת המשטרה ונבדק על ידי רופא. המכה שקיבל בעורף…"

"זה קיבלתי מהמוטות, אבאל'ה… הלאה! תקרא הלאה!"

"המכה שקיבל בעורף מוערכת כקלה. נכתב פרוטוקול על התקרית. הוגשה עזרה רפואית לנפגע…"

"הורו לי לשים מגבת עם מים קרים על העורף. עכשיו קראתם? אה? הנה! עכשיו זה בכל רוסיה! תנו לי את זה!"

מיטייה חטף את העיתון, קיפל אותו ושם בכיס.

"אני ארוץ למקרובים, אראה להם… צריך עוד להראות לאיבנצקים, לנטלי איבנוב, לאניסים ווסיליץ'… אני רץ! להתראות!"

מיטייה חבש את הכומתה ובחגיגיות ובשמחה רץ לרחוב.

 

מתוך: אנטון צ'כוב, סיפורים הומוריסטיים (ברוסית).

newspaper

תמונה אחת, 500 מילים: אסותא

פעם, לפני הרבה שנים, היא נקראה "אסותא", כשסבא שלי רק פתח אותה באחת הסמטאות העסוקות של העיר. אשתו, סבתא שלי, רצתה לקרוא לה "תרופות סבתא", אבל סבא העדיף שם חיובי. שם אופטימי. "תרופות מזכירות לי מחלות", אמר.

זאת הייתה חנות קטנה, 20 מ"ר בקושי, עמוסה לעייפה מדפי עץ בגדלים לא אחידים ששכן נגר עשה לו טובה ועזר לו לנסר ולתלות מהשאריות שנשארו לו בסדנה. סבא לא היה נגר. סבא היה מהנדס. והוא ידע לחשב בדיוק כמה סחורה כל מדף יכול לסחוב בלי ליפול. "על המדף העליון שים 5 צנצנות גדולות, 7 קטנות וכמה שקיות. על המדף התחתון אתה יכול לשים יותר". פעם אחת שמתי צנצנת מיותרת באחד המדפים והוא קיבל קצת עוקם. סבא רתח מזעם. הוא הרי חישב את כל המשקלים בדיוק של יקה. אבל הוא גם נרגע מהר. מתלקח מהר ונרגע מהר. אופי קצת לבנטיני. אולי בגלל זה הוא הגיע לכאן, למזרח התיכון חמום המזג.

אחיו המנוח היה פרוביזור, מנהל בית מרקחת שכונתי שם באירופה, והוא לימד את סבא שלי את כל סודות המקצוע. דברים שלומדים רק מניסיון של הרבה שנים. ועם הניסיון הזה סבא פתח את "אסותא". יש בחנות ריח מיוחד. ריח של חליטות תה וצמחי מרפא ושמן אתרי, כולם מתערבבים יחד לנינוח ייחודי שאפשר להריח מקצה הסמטה ועד קצה. מי שמחפש את החנות לראשונה, אנחנו אומרים לו "לך בעקבות הריח". קצת כמו החתול הרעב בסרטים המצוירים.

והיו לו כל מיני "חתולים" שהריח של החנות הביא אליו, והוא מעולם לא השיב את פניהם ריקם. יהודים, ערבים, תיירים שנשארו פה תקופה ארוכה, כולם ידעו שבעת צרה, אפשר לבוא לחנות הקטנה של סבא והוא ייתן את מה שיעזור. קמומיל לבטן כואבת, ולריאן לעצבים מרוטים ותקופות לחוצות ומליסה לשיפור הזיכרון לתלמידים וסטודנטים שיושבים בלילות לשנן היסטוריה וספרות ונוסחאות בפיסיקה ומתמטיקה. הוא היה מקבל את כולם, בלי יוצא מן הכלל. אבל היה לו כלל אחד. הפוליטיקה – מחוץ לדלת. "אני מתעסק באנשים, לא בפוליטיקה" נהג לומר. וככה הוא למד קצת ערבית, איך לשתות קפה טורקי, ולשמוע מוזיקה מוזרה כזו, כזו שגרמה לסבתא לענטז במפתיע בחנות. אפילו הוא מצא את עצמו מוחא כפיים לקול התופים והקצב ברגע ראשון של היסח דעת. הלקוחות, לעומת זאת, שמעו קצת מוזיקת קלייזמרים והומור יהודי.

אבל הזמן עבר, אנשים הגיעו ועזבו, עברו דירה או מדינה, וגם החנות של סבא השתנתה. עכשיו במקום מרקחות מעשה ידיו, ממלאים את המדפים הישנים מוצרי בריאות שונים ומשונים. טחינה אורגאנית, תה ירוק יפני, תה ירוק סיני, סויה וטופו, מוצרים ללא גלוטן, ללא סוכר, מופחת שומן. הכול תלוי בכתבה הכי חדשה בערוץ טלוויזיה כזה או אחר, או בדיאטה שידוענית כזו או אחרת החלה לעשות, או בטרנד הפופולארי האחרון בארה"ב שתמיד מגיע באיחור של כמה שנים. בכל זאת, יש לו אוקיאנוס שלם לחצות. סבא ודאי היה אומר שבמקום כל ה"ללא" האלה, וכל האופנות האלה, עדיף פשוט להקפיד על המלצתו של הרמב"ם. "בריאות" אמר הרמב"ם "איננה מילה כי אם ראשי תיבות שפירושם בולם רוגזו, יפחית אוכלו ויגביר תנועתו." ככה סבא היה מצטט תמיד באוזני לקוחותיו ועל הדרך מסביר להם את פשר השם של החנות.

"אסותא". אבל היום מי יודע מה זה "אסותא"? שם של בית חולים. וסבא הרי רצה שם אופטימי. אז לפני כמה שנים שינינו את השם. ל"תרופות סבתא".

צילום: אלי מוצ'ניק

צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרויקט: תמונה אחת, 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים: מה שנשאר מההיסטוריה

רק אני והסוס. זה מה שנשאר. לא הרבה נשאר מההיסטוריה. למעשה, אולי רק אנחנו. העיר שוחזרה לחלוטין ואין עדות ברחובותיה לכאב ולהרס שידעה במלחמות השונות שהפכו אותה לעיי חרבות וריסקו את החיים שזרמו ורקדו והתהוו בה במשך מאות שנים. לקרב הגדול ההוא, הקרב שלי, לא נשאר זכר פרט לי ולסוס שלי. אפילו תושבי העיר כבר לא זוכרים את פרטיו. אולי נשאר איזה ערך בויקיפדיה ואיזו פסקה קצרה עם הנחיות הגעה בלונלי פלאנט. בכל זאת, אנחנו אתר התיירות הכי מפורסם בעיר. אחד המקומות האלה שכל מי שמבקר בעיר חייב להצטלם בהם ולהעלות לפייסבוק, לאינסטגרם ולטוויטר. הגרסה המודרנית של החריטות על האבן של פעם "מייקל ואנה היו פה, 24.4.1994".

אבל לא הרבה נשאר מההיסטוריה. כמו מחשב ישן עם מעט מאוד מגה-בייט אין לה זיכרון לדברים מורכבים. הסיפורים הנפרדים מתמוססים אל משפטים קצרים, ונתונים ומספרים. הכללות. כך וכך הרוגים במלחמה ההיא. X שטח עבר ידיים בין גרמניה לצרפת בהסכמי ורסאי. זו רשימת הדברים שעשתה האינקוויזיציה ואלה סיבותיה. הכאוס מסתדר בסדר כרונולוגי מופתי, עם קשרי סיבה ותוצאה ברורים. כולם חכמים בדיעבד.

תכננתי להיות אדם פשוט ומאושר. בעיקר תכננתי להיות מאושר. כשהייתי בן 19 אהבתי לשבת עם כמה מחברי ילדות במסבאה היחידה שהייתה בעיר ולשתות. היינו משתכרים מחצי כוס בירה, עד כדי כך לא ידענו להתנהל עם אלכוהול. היינו שותים ומתחילים לצחוק בלי סיבה. או מאיצים זה בזה לעשות שטויות, כמו להציע למרטה, היפיפייה של הרחוב לצאת איתי. אני לא יודע מי משנינו עשה שטות גדולה יותר, אני כשהצעתי או היא כשהסכימה.

קיללתי כמו כל בני גילי, בשתי שפות. האחת שפת האם שלי, והשנייה, כל שפה זרה שבה הצלחתי למצוא מעט מילים "לא יפות". תמיד היה בסביבתנו איזה פרחח אחד או שניים, שיצא לתרבות רעה וידע אוצר מילים נכבד בצרפתית, גרמנית ואנגלית, מסוג המילים שלא יעלו על הכתב. השתדלתי שלא לפלוט בטעות מילה שכזו בפני מרטה, או אמא ואבא, או לוטי, אחותי הקטנה בת ה-12.

לוטי הייתה שובבה אמיתית. כשהייתי מבריז מבית הספר, והיא הייתה מגלה הייתי צריך למצוא דרכים יצירתיות למנוע ממנה לספר לאמא. הברזתי מבית הספר לא מעט. המורה לספרות הכריח אותנו לקרוא את ה"קלאסיקות". גתה וניטשה והוגו ודיקנס ודוסטוייבסקי. ספרים עבי כרס, כבדים לקריאה ולנשיאה שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לשאת. המורה שלנו לפיסיקה ניסה לעניין אותנו בתגלית הנפלאה של ניוטון והתפוח. אנחנו העדפנו לאכול את התפוח ובלבד שלא ייפול שוב על ראשו של ניוטון ויכריח אותנו ללמוד את כל שלושת החוקים שלו.

רק את שיעורי ההיסטוריה אהבתי. יוון ורומא, קיסרים ובגידות, אימפריות קמות ואימפריות נופלות, קרבות הירואיים וגיבורים ששמם הולך לפניהם. ספרי ההיסטוריה היו דלים עבורי. הם ידעו לספר לי רק עובדות רחבות וגדולות מאורגנות בעמודים מצהיבים. אבל כשהייתי חוזר מבית הספר, הייתי מדמיין בדרך את יוליוס קיסר, ואלכסנדר מוקדון ונפוליאון יושבים מול המפות ובוחנים אסטרטגיות, לבושים בבגדים הרבה יותר נוחים מאלה שהצטלמו או צוירו בהם, לוגמים מים או תה, מקללים את החום של הקיץ או את הקור של החורף ומסמנים את ההתקדמות הצפויה בעט נוצה כמו היה חרב שעורפת את ראשי המתנגדים.

הצלם שהיה כאן ביקש לצלם אותנו. תייר נחמד. הסכמנו. עליתי על הסוס וישבתי גאה וזקוף. כי זה כל מה שנשאר מההיסטוריה. אני והסוס והשמיים.

What's left of History

בודפשט, הונגריה. צילום: אלי מוצ'ניק

 על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים