NCIS היא אולי אחת הסדרות המצליחות ביותר של רשת CBS האמריקאית. לא הרבה סדרות שורדות 17 עונות, וזוכות להצלחה בינלאומית, אבל NCIS בהחלט הגיע למעמד מכובד, זכתה בהמון פרסים ומשודרת ב-59 מדינות. הבסיס מאוד פשוט: קבוצה של חוקרים של הצי פותרים תעלומות שקשורות לצי. סדרת משטרה קלאסית. אבל בין הפרקים הרגילים של פשעים כאלה ואחרים, מוקדש גם זמן לישראל ולסוכנות הביון הסודית והידועה שלה: המוסד. איך נראה המוסד וסוכניו מבעד לתרבות הפופולארית האמריקאית?
הזווית הישראלית מוצגת בעיקר דרך דמותה של זיווה דוויד (בגילומה של קוטה דה פבלו) סוכנת מוסד שהצטרפה ל NCIS-בתור נספחת לאחר שאחיה למחצה, גם הוא סוכן מוסד, הרג את אחד מסוכני NCIS. זיווה הגיעה תחילה כדי לנסות ולמזער את הנזק ונשארה לאחר מכן כדי לשפר את היחסים בין הסוכנויות. היא הבת של ראש המוסד, ישראלית שגדלה לתוך הביון הישראלי בחסות אביה. היא מיומנת, זריזה, חשדנית, ויכולה לשמור על עצמה טוב יותר מכל אחד מהגברים בצוות. היא לא מהססת להשתמש בכוח כדי לגרום לחשודים לדבר, אם הוא נחוץ (ולפעמים גם אם לא). הגישה שלה לתחקור, בעיקר בעונות הראשונות, שונה מאוד מזו של שותפיה האמריקאים. בעוד הם מנסים להימנע ממגע, וכל שימוש בכוח פיזי הוא או מוצדק או מקרה נדיר של איבוד שליטה, היא רואה בכוח פיזי כלי שלא דורש מחשבה שנייה לפני שימוש. ההבדלים בגישה מביאים לחיכוכים לא מעטים בינה לבין מפקד הצוות, ואפילו לחקירה שנבעה ממותו של חשוד שהיא הייתה אחראית עליו.
דרכי הייצוג שלה סטריאוטיפיות. על אף השליטה שלה במגוון שפות, האנגלית שלה נופלת לעיתים קרובות בביטויים. זאת אחת הדרכים לתייג אותה כזרה וכישראלית. ביטויים משובשים כמו large deal במקום big deal, או driving me up the hall במקום driving me up the wall, מציבים אותה כזרה ומשמשים את הדמויות האחרות כסיבות להקניט אותה וללמד אותה את הדרך האמריקאית. גם ישראל עצמה מוזכרת מדי פעם, בעיקר דרך דברים כמו מזג האוויר החם (כשהדמויות באריזונה וזיווה אומרת שככה מרגיש חורף בארץ), או הטעות שלה כשהיא אומרת שאין לנו "ניקיון אביב" (מישהו שכח לספר להם על ניקיון פסח?). כדי להמשיך ולמצב את הדמות הישראלית במזרח התיכון, המוטיב המוסיקלי שמלווה אותה הוא מזרח תיכוני טיפוסי. בקיצור, כל מה שאמריקאי ממוצע חושב עליו כשהוא חושב על ישראלים: אנגלית משובשת, מזג (אוויר) חם, ומוסיקה עם נגיעות מזרחיות.
המוסד עצמו מוצג כגוף עם זרועות ארוכות ויעילות שיכולות להגיע לאזורים רחוקים וסבוכים כמו סומליה, הרבה לפני האמריקאים ואף לא מהסס לפעול על אדמת אמריקה (לא תמיד בתיאום מראש עם המקומיים). הסוכנים שלו חסרי רחמים, לא לוקחים שבויים, ובאופן כללי מוצגים כחדורי מטרה וחסרי לב. מערכות היחסים, הן בין האב, ראש המוסד, לבת זיווה והן בין זיווה לסוכן אחר או לאחיה למחצה, אינן מערכות יחסים אלא מערכות עסקיות, שרגשות לא משחקים בהן שום תפקיד. זיווה מצווה להרוג את אחיה למחצה כדי לזכות באמונו של ראש הצוות ב-NCIS ולפטור את המוסד מבעיה בהתהוות. סוכן אחר במוסד מצווה לנהל עם זיווה מערכת יחסים רומנטית כדי לוודא שהיא לא עוברת לצידם של האמריקאים ושוכחת למי נשבעה נאמנות. אין להם בעיה להיפטר מבעיות בפוטנציה גם במחיר קצת בלגן אם סוכנים לא מועילים להם יותר (פיצוץ הדירה של זיווה עם הבן הזוג-סוכן שלה, למשל).
אם האמריקאים רצו להביע הסתייגות מדרכי הפעולה של המוסד וסוכניו ולהבדיל את עצמם מהפרטנרים הישראלים שלהם, הם עשו זאת בשתי דרכים עיקריות. האחת היא להביא את שתי הגישות למאבק טלוויזיוני ראש בראש. באחד הפרקים הצוות מגלה שאחד מסוכני המוסד הגיע לאמריקה בעקבות תא טרור ומוצא ומחסל לאט לאט את כל השותפים. כמו שזיווה אומרת, חיסול ממוקד כזה, "במחוזות שלנו הוא סיבה למסיבה", אבל שאר הצוות היה שמח אם אחד מהטרוריסטים היה נתפס חי כדי שיוכלו לתחקר אותו ולגלות פרטים נוספים כמו דרכי מימון, לאיזה ארגון הם שייכים ומה התכניות העתידיות שלהם. ההבדל בין חיסול שמסיר את האיום בטווח הקצר לבין הניסיון לדלות מידע שיכול להיות שימושי להסרת איומים בטווח הארוך יותר עומדת בבסיס ההבדלים בגישות כפי שהם עולים מהעלילה. כדי להימנע מתקרית דיפלומטית או הרעה ביחסים בין סוכנויות הביון, הסיפור נגמר בבקשה מנומסת מסוכן המוסד לחזור לארצו. בדרך זאת, מציבה הסדרה את שתי הגישות זו מול זו ומבהירה שירי כדי להרוג הוא אולי אפקטיבי בטווח הקצר, אבל מפסיד הזדמנות למודיעין שימושי שעשוי למנוע בעיות בעתיד.
הדרך השנייה היא השינוי שעוברת הדמות הישראלית מסוכנת מוסד לאזרחית אמריקאית וסוכנת NCIS. לאחר כמה פרקים בהם היא מגלה שהיא לא יותר מכלי משחק במשחק הבטחוני הגדול והרבה דברים אינם כפי שהם נראים, היא מחליטה לשים את מבטחה באמריקאים, להתאזרח ולעבור מנספחת לסוכנת. על אף שזה לא נאמר במפורש, נדמה שדמותה של מי שהייתה בעובי הקורה של הסגנון הישראלי והתפכחה ממנו, מעיד יותר מכל על כך שהאמריקאים רואים בדרכי הפעולה של הישראלים משהו שצריך לשנות. ומשום שבדומה לסגנון האמריקאי הרגיל של "הטובים והרעים", העובדה שהיא מצטרפת אל "צוות הטובים" מציב את הישראלים, חלקית, בתחום האפור. יש הכרה בדרכי הפעולה שלהם והערכה לתוצאות שהם מביאים, אבל אמונה שדרכים אלה אינן הולמות את האמריקאים, לא מבצעית ובעיקר לא מוסרית. מבחינת דמותה של זיווה, היא עברה צד באופן כמעט מוחלט. האנגלית הקצת משובשת נותרה בעינה אבל נעלמה הנעימה המזרח תיכונית שהתלוותה אליה והלכו והתמעטו הרפרנסים הישראליים.
במובנים רבים, הייצוג של הביון הישראלי בסדרה לא שונה מייצוגים סטריאוטיפיים נפוצים אחרים, חסרה אולי רק התייחסות לחומוס והשאלה הנצחית האם אנחנו רוכבים על גמלים לבית הספר. למרות שיתוף הפעולה בין הסוכנויות, הישראלים משמשים בסדרה כדרך למצב את הערכים האמריקאים לא על רקע הערכים של האוייבים, שם הניגוד ברור, אלא דווקא על רקע הערכים ודרכי הפעולה של בעלות הברית שלה. באופן כזה הם מחדדים את הערכים הרצויים בשיח האמריקאי לאור קולות אולי יותר לוחמניים בתוך אמריקה עצמה ומחוצה לה.
Cultureroll 