תמונה אחת, 500 מילים – איש רנסנס בעולם ימי ביניימי

עוצם עיניים ושר. רק אני והגיטרה שלי באמצע רחוב סואן. כי ברחוב לא אכפת לאנשים איפה למדת, כמה תארים יש לך, הפרסטיז'ה, רק אם אתה יודע לנגן. רק אם האצבעות יודעות לרוץ על צוואר הגיטרה ולהפיק מנגינות. עוצם עיניים ונותן למוסיקה לעטוף אותי בבועה שבתוכה רעש הרחוב לא נשמע. ולפעמים דווקא להפך. לפעמים רעש הרחוב, האנשים, צפצופי המכוניות, קריאות הרוכלים הוא הוא שמשמש רקע למוסיקה. מוסיף תזמורת ייחודית, עיבוד חד פעמי, רגע חולף של הרמוניה ודיסוננס. אני מנגן הכל. לא מפלה. באך ופיאצולה ומוסיקה ערבית ושלום חנוך ויהודית רביץ וג'וני קאש וג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון. העיקר שתפרוט על איזה מיתר בלב. המוסיקה היא השפה הבינלאומית האמיתית. עזבו אתכם מ-lingua Franca, או אנגלית, או אספרנטו.

פוקח עיניים ומתבונן באנשים שנעצרים ומקשיבים. יהודים, ערבים, תיירים, בני המקום, צעירים ומבוגרים נכנסים לרגע לתוך הבועה המוסיקלית שלי ואני מארח. מבט, חיוך, הנהון ראש. אני כבר מכיר את התהליך. בתוך המולת הרחוב תחילה מושכים אותם צלילי הגיטרה כמו חוט בלתי נראה, כמו החלילן מהמלין. והם באים ומתאספים, אחד ועוד אחד ועוד זוג ועוד משפחה. אחר כך הם שמים לב אלי, למראה שלי, ללבוש השחור, לכובע, לזקן הארוך. כל אותם סממנים מוכרים. אני יודע מה עובר להם בראש ומחייך כשאני רואה את עיניהם נפערות בפליאה ומצחם מתקמט. שומע את גלגלי השיניים מסתובבים במרץ. הניסיון ליישב את הסתירה שהם רואים טורד את מנוחתם. אני קצת כמו קואן זן. קיום מוכר ולא מוכר, שובר תבניות בזו אחר זו. אני שומע את המגירות בראשם של האנשים נפתחות ונסגרות, חורקות, מתבלגנות, מתפרקות.

אני מחייך. מבין לליבם. הישב זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ? הינגן איש ירא שמיים את מנגינת ליבו של אחרון הכופרים? ומה היו אומרים לו היו רואים את ארון הספרים בביתי? ארון הספרים היהודי שלי שבו מתארחים לצד התנ"ך, התלמוד, המשנה, רש"י והרמב"ם, גם הברית החדשה והקוראן ו"ספר המלכים" האתיופי ,כתביהם של קונפוציוס ודוגן והמיתולוגיות כולן: מצרים ומסופוטמיה, יוון ורומא, סקנדינביה וקלטים. ובמדפים שמתחתם יש תווים של מוסיקה קלאסית ומוסיקה ערבית שבמקור נכתבה לעוד, ומיסות נוצריות וקוראלים של באך לצד פיוטים מהמסורת אשכנזיים וספרדים כאחד. עירוב אקלקטי של סגנונות, מקורות, מנגינות שחיות ביחד בכפיפה אחת ובשלום. יש כאלה שלוקחים מונופול על החכמה, אבל אני, אני מודע לגבולות ידיעותיי ועומק בורותי. ובארון שלי יש בו מספיק מקום לכולם והדלתות שלו פתוחות לרעיונות ומחשבות שלעיתים רב הדומה בהן על השונה. כולם נבראו בצלם.

ואני מחייך וממשיך לנגן. מחפש את ההרמוניה, דווקא כאן, בירושליים, עיר הקודש. והאנשים עומדים ומקשיבים. חלקם מהמהמים עם השיר, חלקים נע עם הקצב. למשך שלוש-ארבע דקות הם משירים מעליהם את התגיות, הסטיגמות, הפלגנות והגבולות והופכים להיות פשוט אנשים שנהנים ממוסיקה. רטט המיתרים מוצא את דרכו למיתרי הלב של כל אחד ואחד ומאחד את כולם לתזמורת, מקהלה הרמונית דוממת. לא עוד קוביות ומגרות של "יהודים" "ערבים" "דתיים" "חילונים" "תיירים" "צליינים" אלא רקמה אנושית אחת חיה.

אני מסיים את השיר ופוקח עיניים. רגעים אחרונים של מיתרי הגיטרה רועדים ונרגעים. ואז, כמו במטה קסם, האנשים מתחילים לזוע. מחייכים אלי וזה אל זה, אומרים "שלום" ו"סליחה" ו"איזה יופי" ואמא אחת מצביעה על הגיטרה ואומרת לבתה "זאת גיטרה" ועיני הילדה נוצצות מהתגלית שפיסת עץ, ומיתרים מתוחים ואצבעות מיומנות יכולה ליצור קסם.

ואני מחייך לכולם בדרכם ומתחיל עוד שיר.

11121781_344436355764056_1199569789425215337_n

צילום: אלי מוצ'ניק (ממילא, ירושלים)

2 תגובות על “תמונה אחת, 500 מילים – איש רנסנס בעולם ימי ביניימי

  1. דני אורבך הגיב:

    את כתבת? זה קטע יפיפייה ומרגש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s