הכתר – גיבורים ששווה להעריץ

בשיחת חולין אקדמית שהייתי עדה לה לאחרונה שאל חוקר יפני את חבריו המערביים בנוגע ליחסם של הבריטים אל מוסד המלוכה. הן אם אתם בעד הכתר וחושבים שזה יפה שיש דמות מרכזת ומאחדת והן אם חושבים שזה מוסד שאבד עליו הכלח והגיע הזמן שיפסיק לבזבז את כספי הציבור, ההערכה שם. באופן מרתק, ואולי ייחודי, בבריטניה המודרנית מוסד המלוכה מוערך ואהוב, ותמיכה במלוכה לאו דווקא כוללת בתוכה דעות לאומניות כפי שקורה לעיתים קרובות במדינות אחרות בהן יש מלוכה. אבל ה"רויאלס" כפי שהם נקראים בפי המקומיים, מרתקים את הציבור במשך מאות שנים, רחוקים ובלתי מושגים אבל אנושיים להחריד לפעמים. ולכן אין זה פלא שגם היום ממשיכים להפיק סרטים והסדרות על המשפחה ואנשיה.

royal-family-2017-trooping-of-the-color-1524831581

"הכתר" (The Crown), הסדרה הנפלאה של נטפליקס, היא תמהיל מאוזן של דרמה פוליטית, דרמה היסטורית וסיפור אישי. היא עוקבת אחרי חייה של המלכה אליזבת השנייה מרגע הכתרתה למלכה (או קצת לפני), דרך הלמידה שלה את התפקיד ואת מקומה במארג הפוליטי-חברתי של הממלכה והעונה השנייה מגיעה עד לתחילת שנות ה-60 העליזות.

הסדרה זכתה לשבחים ולא בכדי. הייתי אומרת שהשימוש במדיום האודיו-ויזואלי כמעט קולנועי, אם זה לא היה רומז שמעמדה של הטלוויזיה עדיין נמוך מזה של הקולנוע. זה כבר שנים לא ככה. מבלי לפתח את הדיון הזה כאן, השימוש במדיום, בעריכה, בצילום, בקומפוזיציה, נותן תוצאה אסטטית לעין שתורמת לאפקט הרגשי של הסצינות הבודדות והסדרה כולה. גם הכתיבה אנושית, יפה ומרגשת. לא פרופגנדה לטובת משפחת המלוכה אבל גם לא הטלת רפש נוסח צהובונים וחיפוש רייטינג זול. זה חבל דק להתהלך עליו והם מצליחים לעילא ולעילא. דוגמא לפרק כזה הוא פרק 9 בעונה הראשונה, שעוסק, בין היתר, בציור הדיוקן של צ'רצ'יל בידי אמן מודרניסט, וכשמתפתחת ביניהם שיחה, שיחה בין שני אנשים שלא רגילים לדבר על רגשות וכאב, הם מגלים ששניהם חולקים עצב משותף. היכולת המופלאה של הבריטים לכתוב רגעים אנושיים, עמוקים, מכה בבטן הרכה גם בלי אלימות ברוטלית וצבע אדום משפריץ על המצלמה, מתבטא גם כאן, ומזכיר שאלימות היא לא חותמת של איכות ואפשר אחרת.

כדאי להגיד גם כמה מילים על הדמות הראשית, המלכה, שמציגה דמות נשית חזקה, חכמה, רגישה. פמיניזם לא צעקני, לא "אני אעשה מה שבא לי ומי הפטריארך שיגיד לי אחרת???" אלא "אני המלכה ומתפקידי לדאוג שכל הדברים יעשו כפי שצריך" גם אם זה כולל לתת שטיפה הגונה לראש הממשלה ולשרים. היא מוגבלת לא על ידי הגברים בחייה אלא על ידי כללי ההתנהגות והמחויבויות של המלכה. דווקא הגברים במשפחה מתוסבכים יותר. "אני מלכה כבר 10 שנים והיו לי שלושה ראשי ממשלה. כולם גברים שאפתנים, חכמים, אמיצים, ואף אחד מהם לא סיים קדנציה מלאה…" לבעלה, פיליפ מאונטבאטן, יש קשר בעייתי עם אביו ואחיות עם קשר לשלטון הנאצי. גם צ'ארלס, ששנותיו כילד מוצגות בשני העונות הראשונות, לא בדיוק נופל לתוך הקטגוריה של "נסיך" כפי שהוריו, ובעיקר אביו היו רוצים. לא שהנשים פחות מתוסבכות, ראה ערך אחותה של אליזבת, מרגרט, אבל אין ספק שהגברים יוצאים בשן ועין מהייצוגים שלהם בסדרה.

elle-the-crow-the-royals-1514558568

מימין לשמאל: מאט סמית' בתפקיד פיליפ וקלייר פוי בתפקי אליזבת

המלכה, ומוסד המלוכה הם אולי סממן בריטי, אבל אנשיו לאו דווקא בריטים. משפחות המלוכה של אירופה ידועות בנישואין לשם שימור נכסים, נוחות, קשרים. אהבה היא לא פקטור כשמדובר במעמדות האלה. שאלות בנוגע לשייכות ללאום עולים במסווה סביב דמותו של פיליפ, שמגיע ממשפחה עם שורשים יוונים ומסתכלים עליו כנטע זר, אבל הנה הוא הפך להיות חלק ממשפחת המלוכה הבריטית. ההצגה של המורכבות של משפחת המלוכה יכולה לומר הרבה כנגד כל רגשי הלאומנות העולים לאחרונה בבריטניה עם השיח סביב מהגרים והגירה ובאופן כללי במקומות אחרים.

השאלה היא כמובן האם אנחנו רוצים את הגיבורים שלנו, נשגבים מעם או קרובים ומובנים. האם אנחנו רוצים שמשפחת המלוכה, שבמשך השנים קיבלה צידוק אלוהי, תהפוך פתאום לקרובה מדי, "רגילה מדי", נאבקת איתנו ביום-יום המאתגר של מעמד הביניים ומטה. יותר מזה, האם אנחנו נשמח לאידם כשנראה אותם מוכתמים, את שמם נגרר בבוץ מעל דפי העיתונים, "עם כל הגדולה שלהם הם לא יותר טובים מאיתנו", או שמא להפך, נעדיף להמשיך ולהאמין שבעולם הציני, האינטרסנטי, האובר-פוליטי עדיין יש אנשים ומוסדות שמשמרים את הערכים שהיינו רוצים שיהיו לכולנו?

התרגלנו קצת לגיבורים שאינם גיבורים. אנטי-גיבורים, נאבקים, פשוטים, נאנקים תחת עול החיים. או לחילופין אצילים שנגלים לעינינו במלוא כיעורם, זוכים לתיעוב, לזלזול, להתנשאות ולשמחה לאיד שלנו, גורמים לפשוטי העם לחוש עליונות משל היותם טובים ומוסריים יותר. מזמן לא היו לנו על המסכים גיבורים כמו של פעם. אצילים שניתן כה בקלות להעריך, לכבד, לאהוב, להעריץ אפילו. קל לאהוב את מי שטועה יותר מאת מי שצודק והטלוויזיה במאה ה-21 הפכו את הזלזול וזריקת הרפש למשהו ששווה זמן אוויר. "הכתר" מוכיחה שאפשר לעשות טלוויזיה טובה ומרגשת בלי אלימות ועם הרבה אנושיות ושאולי בכל זאת אנחנו זקוקים מדי פעם למישהו שניתן להעריך ולשאוף להדמות לו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s