חיות הפלא 2 או מה שנקרא: "המשך יבוא…" (מתישהו)

כשסקרנו כאן בבלוג את הסרט הראשון בסדרת הסרטים החדשה של ג'יי קיי רולינג, חיות הפלא והיכן למצוא אותן, דנו בגבול ההולך ומטשטש בין הטלוויזיה לקולנוע. הסרט הראשון היה מעין אקספוזיציה לסדרה של חמישה סרטים ובא להציג את הדמויות העיקריות בסדרה. אכן הוא היה כזה, אבל אם ציפינו שהסרט השני, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד, יספק מעט יותר בשר, ובכן… עלינו לחשב מסלול מחדש.

ראשית עלי לומר, כדי שלא יצטייר חלילה כאילו מדובר בביקורת קוטלת, שהסרט הוא תענוג לצפייה. אם אתם מאנשי ה"תמונה אחת שווה אלף מילים" הוא מספק 134 דקות של תאווה ויזואלית לעיניים. הנופים מדהימים, וסצינות כמו במשרד הקסמים הצרפתי הן תענוג לצופים (ואני מנחשת שהיו גם תענוג לאנשי ה-CGI. או סיוט). גם המוסיקה, כמובן, נפלאה. היא משרתת את הסרט בצורה יעילה ואף יכולה לעמוד בזכות עצמה בשורה אחת עם קלאסיקות אחרות שנכתבו בעקבות סיפורים או מחזות. "המנגינה של הדוויג" כבר מזמן איננה רק של הדוויג ולמעשה הפכה לסימן ההכר של כל עולם הקסמים של רולינג. ההשמעה שלה בפתיחה של סרטי חיות הפלא מאותת לצופים שהנה הם חזרו לעולם הקוסמים שהם אוהבים. ואין ספק, כיף לחזור לעולם הקוסמים של רולינג.

אם נניח לרגע את הביקורת בצד (כי היא תגיע עוד מעט, מבטיחה לכם), כיף לפגוש שוב את הדמויות שלמדנו לאהוב. ניוט סקמנדר (אדי רדמיין) מקסים כהרגלו. אלבוס דמבלדור (ג'וד לאו) הוא תוספת נהדרת. דמבלדור של לאו הוא מיושב בדעתו ולא נוטה להיסטריה כמו דמבלדור של סרטי הארי פוטר על אף שהוא צעיר יותר והיינו מצפים שיטה קצת יותר לאימפולסיביות שמאפיינת את הגיל. זה נחמד מאוד גם לפגוש שוב את טינה וקוויני וג'ייקוב, וכמובן את קרידנס ונגיני, שהיא אולי ההפתעה הכי גדולה בתוספת לדמויות הקיימות.

אבל דווקא בגלל הקאסט הנהדר, החסרונות של הסרט כואבים כל כך. בשונה מספרי וסרטי הארי פוטר, לסרטים של חיות הפלא אין קשת סיפורית שעומדת בפני עצמה. כל סרט הוא כמו פרק גדול מדי, מתוקצב מדי ומצועצע מדי של סדרת טלוויזיה, רק שבמקום לחכות שבוע עד הפרק הבא אנחנו מחכים שנה ומשהו. הוא גם נגמר, כמו בטלוויזיה, בסוג של קליף-האנגר קל, שנועד להחזיק את הקהל חושב ורעב לפרק הבא. הגם שסוף הסרט אמור לספק את הקליימקס המתבקש, וויזואלית ומוסיקלית הוא בהחלט מספק משהו שכזה, מבחינת העלילה (ועל כן גם התגובה הרגשית שלנו) כולנו מודעים לזה שזה לא סוף אלא רק התחלה של משהו אחר.

כמו בסדרה טלוויזיה, הסרט בונה על ההיכרות המוקדמת שלנו עם הדמויות. את הדמויות הראשיות אנחנו מכירים מהסרט הקודם, ואת התוספות של נגיני ודמבלדור אנחנו מכירים מסרטי הארי פוטר. אבל זאת בדיוק הבעיה. אף אחת מהדמויות לא עוברת איזושהי התפתחות. כולם איפה שהם היו כשעזבנו אותם בסרט הקודם (לפעמים too much so). ניתן היה בקלות יחסית לבחור שהסרט הזה יעסוק בקרידנס וברצון שלו למצוא את הוריו ואת זהותו. זה היה נותן לסרט עמוד שדרה שסביבו ניתן לחבר את שאר הדמויות. הרי ממילא הוא די מרכז הסיפור… ניתן היה למשל, לתאר קצת יותר את הקשר שלו עם נגיני ודרך זה גם לספר עליה קצת יותר ממה שמספר בעל הקרקס לקהל. נגיני היא דמות שאנחנו מכירים היטב ופיתוח של הסיפור שלה כאן, לפני שהפכה לנחש ולהורקרוקס המפורסם של וולדמורט היה נותן לסרט מעט יותר נפח רגשי. גם הקשר שלה עם קרידנס היה יכול לתת לסרט מעט יותר מאשר הרומן-לא רומן של ניוט וטינה. הבחירה לנסות ולהתרכז ברביעייה המוכרת פלוס הדמויות החדשות יצרה סרט של "תפסת מרובה – לא תפסת". ריבוי דמויות וקווי עלילה שכאלה הולמים את הטלוויזיה יותר מאשר את הקולנוע.

בסופו של דבר, כן, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד הוא סרט נהדר לקולנוע. הוא מנצל היטב את הרוחב של המסך ואת הסאונד של האולם, שנותן לו את הבמה המושלמת לגרנדיוזיות האודיו-ויזואלית שהוא נהנה לספק. ואם אתם מעריצים של הארי פוטר ואוהבים לבלות את הזמן בעולם הקוסמים של רולינג (בינינו, מי לא?) הוא בהחלט מספק את הסחורה. במונחים של עלילה או קתרזיס? כנראה שנצטרך לחכות לסרט החמישי….