הסקס הוא בעקב – קינקי בוטס

צ'רלי פרייס הוא בן למשפחת מייצרי נעליים לגברים אבל הוא לא מעוניין לרשת את העסק, ומעדיף לעבור עם אהובתו ללונדון. רוצה הגורל והוא נאלץ לחזור לעיר הולדתו נורת'המפטון ולמפעל רק כדי לגלות שהעסק עומד בפני פשיטת רגל. מה לעשות שאיש אינו רוצה עוד נעליים איכותיות שמחזיקות שנים? בעודו תוהה מה לעשות עם חייו הוא נתקל במקרה בגברת מאוד מיוחדת: דראג קווין העונה לשם לולה (כי ככה קוראים לה). משם, מה שנקרא, הכל היסטוריה. השניים מחליטים לשתף פעולה ולייצר מגפיים על עקב גבוה לדראג קווינס. או כמו שאומר צ'רלי "המפעל הזה ייצר נעלי גברים במשך דורות. עכשיו אנחנו נייצר מגוון נעליים למגוון גברים".

לקינקי בוטס (Kinky Boots) יש את כל המרכיבים של סיפור טוב. גיבור הססן, מצב קיומי לא צפוי, אתגר לא פשוט, שינוי לא קטן, וניצחון גדול. זאת כנראה הסיבה שהסיפור האמיתי על מפעל הנעליים בנורת'המפטון הפך לסרט דוקומנטרי ב-BBC, עובד לסרט עלילתי ב-2005 ולבסוף למחזמר מצליח על במות הברודווי והווסט אנד מאז 2012. לקח למחזמר קצת זמן לצבור קהל ולזכות בהערכת המבקרים, אבל ברגע שנוצר הקליק, המחזמר זכה בפרסי אוליביה וטוני ואף תורגם והוצג במדינות שאינן דוברות אנגלית כמו יפן וקוריאה עם שחקנים ידועים ואהובים דוגמאת מיורה הארומה (Miura Haruma) וטפאי קויקה (Teppei Koike).

אבל קינקי בוטס הוא לא רק מחזמר כיפי, הוא דרך כיפית לדון בכמה מהנושאים המדוברים בשנים האחרונות: גבריות, מגדר, קבלת השונה, קבלת העצמי, תעוזה ויזמות. "אם אתה רוצה לומר לאנשים את האמת, תצחיק אותם, אחרת הם יהרגו אותך" אמר אוסקר וויילד וצדק. הנושא של מגדר הפך בשנים האחרונות לאחד הנושאים החמים והשנויים במחלוקת שנגרר לא פעם למהלומות מילוליות ברשתות החברתיות (ולאלימות פיזית מחוץ להן). אבל המחזמר מצליח לדון בו מבלי להיות מעיק, דידקטי, או לתת הרגשה כאילו דוחפים לך תרופה מרה לגרון. הקיר הרביעי נשמר ונשבר לסירוגין ולעיתים הקהל הוא הקהל של לולה במועדון, שבא לצפות בה כדי "להרגיש נורמלי בהשוואה" ולעיתים הוא הצופה מן הצד שמציץ על הדמויות על הבמה. המשחק עם הקיר הרביעי מאפשר לפנות לקהל כשרוצים, אבל לא להרצות לו ולחנך אותו. כמו כל סיפור טוב, המסר עובר ומחלחל טוב יותר אם לא כופים אותו על הקוראים.

אם נישאר רגע בתחום הניתוח, סוגיה מעניינת שמתפתחת היא השאלה "מהי גבריות?". האם גבריות היא היכולת להתאבק, לשתות בירה בכמויות וידיים מלאות גריז, או שזאת מחוייבות, היכולת להתחשב, להקשיב ולתמוך? כשדון, אחד העובדים במפעל מסרב לקבל את השינוי שצ'רלי מנסה לקדם (מגפיים נוצצים לגברים??? איפה ראיתם דבר כזה???) ובטח ובטח מסרב לקבל את לולה, הוא ולולה מתערבים: כל אחד מהם ייתן לשני משימה שלדעתו תוכיח "מי הגבר-גבר". המשימה של דון היא התאבקות ואילו המשימה של לולה לדון היא "לקבל מישהו כפי שהוא". אני יודעת מה חשבתם עכשיו. חשבתם "אה, נו ברור. בסוף דון יקבל את לולה כמו שהיא, כמה צפוי!". טעות בידכם. כי דון ילמד לקבל מישהו אחר כפי שהוא…. אבל ספוילרים עד כאן.

אז גבירותיי, רבותיי ואלה שטרם החליטו, בפעם הבאה שאתם בלונדון או ניו יורק ומתלבטים לאיזה מחזמר ללכת הפעם, שווה לבדוק את קינקי בוטס. אני מבטיחה לכם שאחריו תרצו לנער את האבק מהמגפיים על עקב שקניתם מתוך דחף רגעי והתביישתם לנעול…. וגם אם לא, לפחות השירים, שכתבה לא אחרת מאשר סינדי לאופר, יתנגנו לכם בפלייליסט עוד הרבה זמן…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s