קנדה, אפגניסטן ורוחות רפאים: היינה רואד – סקירה

בשנת 2014 עשה הסרט צלף אמריקאי של קלינט איסטווד בכיכובו של בראדלי קופר כותרות בתור סרט שעוסק בחוויה של החיילים האמריקאים באפגניסטן. הוא לא היה היחיד, אבל הוא בהחלט היה מייצג. אין ספק שארה"ב הייתה ממובילות הקמפיין נגד אל קעידה ובהיותה מדינה גדולה ורועשת כמו שהיא, היא זו שתפסה את רוב תשומת הלב התקשורתית. אבל ארה"ב עמדה בראשות קואליציה של צבאות שגם להם חיילים שהשתתפו בקרבות ומשימות באפגניסטן וגם הם מצאו את זה מאתגר, אם לא לומר בלתי אפשרי.

הכוחות הקנדים שהו באפגניסטן 13 שנה (2001-2014) במהלכם עסקו במשימות מגוונות. וכמו מקומות רבים בעולם, גם הקנדים בבית ראו את המלחמה באפגניסטן בעיקר דרך השיח הפוליטי ועדכוני החדשות בלי לשמוע סיפורים של האנשים שהיו בה, בלי לדעת "איך זה באמת" ומה המחיר שמשלמים החיילים שנמצאים שם ואלה שחוזרים משם. פול גרוס, המפיק, במאי ושחקן של הסרט, הצטרף לכוחות הקנדים באפגניסטן ושמע מהם סיפורים ואנקדוטות עליהם ביסס את הסרט. בדומה לסאגת המלחמה הקודמת שלו, פשנדל, שעסקה במלחמת העולם הראשונה, גם כאן הוא מבקש לשים בקדמת הבמה את הסיפור האנושי.

הסרט היינה רואד (Hyena Road) שיצא בשנות 2015 מציג שלושה סיפורים: צלף קנדי, קצין מודיעין קנדי ומנהיג מוג'הדין מקומי שנקרא "רוח רפאים" שחוזר לזירה וחושף דרכם את הצרות של המלחמות המודרניות. אפגניסטן הפכה להיות ייצוג לצרות האלה. צבאות זרים שלא מכירים את השפה, התרבות, והמנהגים המקומיים וחסר להם מידע וידע כדי לדעת להתנהל נכון ובסוף מתנהגים כמו פיל בחנות חרסינה, קואליציות של צבאות עם מטרות שונות ודרכי פעולה שונות, רגשות אישיים שמתערבבים עם החלטות אסטרטגיות ובעיקר אנשים שנזרקים לכל הבלגן הפוליטי ורק מנסים לבצע את המשימה שלהם ולחזור הביתה בשלום.

צוות של חיילים נופל לאמבוש של חיילי טאליבן ומוצא מחסה בעיירה סמוכה. איש מבוגר עם עיניים שונות בצבען מציע להם מחסה בתוך אחד המבנים. כשהטאליבן מקיפים את האזור ומפוצצים קיר במבנה בו נמצאים החיילים הזקן יוצא אליהם ומצליח להבריח את הטאליבן. "אתה סומך עליו?" שואל אחד החיילים את ראש הצוות. איזו ברירה יש לו? מנותקים מכל עזרה הם נסמכים על עזרת המקומיים לא בטוחים אם אפשר לסמוך עליהם או שהכנסת האורחים תתגלה כמלכודת והם הולכים על אינסטינקט, "תחושת בטן". אבל המקומיים שמשתפים פעולה עם הכוחות הזרים, יש להם אינטרסים משל עצמם, נקמות דם עתיקות יומין בין שבטים ואישים שונים שמשחקים בכוחות הקואליציה לטובתם. "יום אחד הם אתנו ולמחרת הם עם הטאליבן", תלוי לאן נושבת הרוח. רק תקוו לתפוס אותם ביום שהם בצד שלנו.

המשימות השונות של הצוותים והחיילות השונים שמוצבים באפגניסטן בין אם אלה חיילים מצבאות שונים או חיילות שונים בתוך אותו צבא, מתנגשות לעיתים קרובות זו עם זו ועם המוסר האישי. "זאת לא מלחמה אחת באפגניסטן, זה אוסף של מלחמות שונות" אומר קצין המודיעין לצלף, "ואין מנצחים". מה קורה כאשר אחד המקומיים שנמצא בחסות ה-CIA פועל נגד אוכלוסייה אזרחית וחוטף ילדות? התערבות אולי תציל את הילדות (ואולי לא) אבל ככל הנראה תחבל בניסיונות ליצור בריתות עם המקומיים ותהרוס סיכוי להשיג מטרות בתמונה הגדולה. מצד שני, אף אחד מהחיילים לא רוצה לעמוד מנגד כשלמול עיניהם ילדות מאויימות משום שהם יודעים לאן הן עלולות להגיע. מוות הוא האפשרות הפחות גרועה מכולן. המוסר האישי או מטרות הקואליציה? מה קורה אם המקומיים שנמצאים בהגנת האמריקאים לא משחקים לפי הכללים הבינלאומיים? הקושי של הזירה האפגנית והשאלות הגדולות שהופכות לשאלות יומיומיות עבור החיילים הן המרכז.

חלק מהסרט עוסק גם בחיים האישיים של החיילים. מערכת יחסים שמתפתחת בין הצלף ואחת החיילות בבסיס, השיחות עם החברות בבית בסקייפ, הדברים שקורים באפגניסטן ולא מדברים עליהם והשקרים הקטנים שהחיילים מספרים למשפחה בבית כדי לא להדאיג אותן יותר מדי. הדברים הקטנים בחיים – מוסיקה מערבית וחיילים ומתורגמנים מקומיים רוקדים באמצע שומקום אחרי שיחה עם אחד מזקני השבט ולפני סיור נוסף או מוסיקת קאנטרי על רקע הכנת הנשק לפעולה, לילה יפה במדבר האפגני כשהם יוצאים למשימת חילוץ. "אם הם יתקנו את המקום הזה, אני אחזור לכאן לקמפינג", אומר אחד מהם. "קמפינג? בקנדהאר?" מי יאמין שאפשר לחשוב על אפגניסטן כעל מדינה יפה ששווה ביקור?

הסרט סובל מ"תפסת מרובה, לא תפסת". סצנות מתח מלחמתי מנוקדות בסצנות יומיומיות סוריאליסטיות כמעט, והגם שככה ככל הנראה נראית המציאות שם מצד הכוחות הזרים והמקומיים גם יחד, מבחינה סיפורית יש ירידת מתח שיוצרת קצב מעט לא אחיד לסיפור. עם זאת, המתח הלא אחיד מביע בצורה טובה את הרנדומליות של אפגניסטן שבה אין הגיון או סדר, רק כאוס. גם אם הסרט לא מושלם, זהו סרט בעל חשיבות לקנדים. מסך הקולנוע, אולי לראשונה, מציג את החיילים הקנדים ולא את שכניהם מדרום בסרט הירואי. הסרט מעלה הרבה שאלות אבל לא נותן להן תשובה. הוא נמנע בכוונה מדיון פוליטי של טוב-רע, נכון-לא נכון, א-לה סרטים הוליוודיים טיפוסיים. תחושת הגאווה של הקנדים (היוצרים, השחקנים והקהל) בצבא שלהם לא נובעת מהביטחון שהם תמיד צודקים והם עושים את הדבר הנכון, אלא מכך שהם משתדלים, ככל הניתן, לעשות את הדבר הנכון בנסיבות שבהן שום דבר לא נכון.