תמונה אחת, 500 מילים – כשהסתיו נוגע ביער

אם ממשיכים ללכת ברחוב הראשי של השכונה, הלאה והלאה במעלה הגבעה מגיעים לחורש פאטני. ריאת טבע ירוקה גדולה שהולכת ומתחברת אל ריאת טבע ירוקה נוספת בפאתי ווימבלדון.
ניכנס? למה לא.
טקטוק העקבים על מדרכת האספלט מתעמעם כשהנעליים פוגשות אדמה והולך והופך לרשרוש ייחודי במפגש בין הנעל לעלי השלכת המכסים את השבילים. ואני הולכת. משוטטת הלוך ושטוט על השביל, עם השביל לאן שהוא מוביל, הלאה והלאה אל מעמקי היער. ריח רטיבות האדמה עולה באפי, ריח שלא דומה לשום דבר אחר, מתערבב ברשרוש הנעלים ואוושת העלים על העצים הסוגרים על השביל משני צדדיו.
והנה הסתעפות קלה. שני שבילים. במי מהם אבחר? ימינה או שמאלה? הרי שניהם כה דומים ואי אפשר לראותם במלואם. עוצמת עיניים ומנסה להחליט אקראית, לאן שהדרך תיקח אותי לשם אלך. בחרתי אחת. משתדלת שלא לחשוב "מה  היה קורה אילו הייתי בוחרת בשנייה?" זאת לא שאלה פילוסופית, רוברט, לא מטאפורה לחיים. סתם שוטטות. מחר אבחר את השביל השני. אולי.
האדם הוא טבע נוף מולדתו וכשרואים את היער מבינים מאיפה הגיעו סיפורי המסעות והאימה, אגדות הילדים והגמדים. אני כמעט מצטערת שלא פיזרתי אבנים לאורך השביל. "אל תסטי מהשביל", לוחש לי הקול, אבל השביל כמו נושא את רגלי הלאה והלאה והלאה, אל מעמקי היער ורטיבות האדמה וריח הטחב.
רוכב אופניים וכלבו השחור הגדול חלפו על פני ונעלמו בעביי היער. נדמה לי שראיתי זוג אנשים בהמשך השביל והבזק אור של פנס והנה גם הם נעלמו מעיני. לפני רגע היו שם ואינם עוד. האם חלמתי? שעת בין ערביים הולכת ומתקרבת, השמש מתכוננת לשנת הליל, השמיים נעשים אדמדמים, קרעי עננים מעטרים אותם, מדגישים את הצבעים, מעידים על מעללי הרוח הקרירה שמורגשת יותר ויותר.
זכרונות ילדות כתובים, לא שלי, צצים במוחי. סיפורי יערות וזאבים והולכי רגל שתעו בדרך ואני מסתובבת ושמה פעמי חזרה אל הכביש, אל העיר, אל רעש המכוניות המנחם וצפיפות האנשים החמימה. מעיפה מבט למעלה לשמיים ואז למטה לשביל והוא נראה שונה, ירוק ועשבי יותר מהשביל שבו הגעתי הנה. האם תעיתי בדרך?
היער הולך ומחשיך ונעשה קרוב ומאיים, כמו יכלו העצים לזוז והלכו והתקרבו אלי מבלי ששמתי לב. רשרוש העלים הפך מנעימה ערבה לאוזן להמהום מבשר רע. אני הולכת וכורה אזני לצעדים נוספים, לא יודעת אם קולם יביא הקלה או שמא להפך. קולות ילדים צווחים בחדווה במתחם החנייה הסמוך שמעבר לתסבוכת העצים והשיחים, אם תעצמו עיניים ישמעו שונים לגמרי בחשיכה המשתלטת על היער.
צעדי הולכים ונעשים מהירים יותר, נואשים יותר לשמוע שוב את טקטוק הנעליים על אספלט המדרכה הקר, על השביל הבטוח שמוביל אל הבית. ואני ממשיכה והולכת, כמעט מבלי לדעת לאן, חזרה על השביל שעליו הגעתי, או כך אני מקווה. והאוויר נהיה קר והיער חשוך ומלבדי אין נפש חיה. והנה, מבעד לעצים מציץ פנס מכונית ורעש התחבורה חותך את רשרוש העלים ואני יוצאת אל העיר הגדולה והמנחמת
והכביש והמדרכה פרוסים לפני לכל אורכם
במורד הגבעה שבסופה
הבית.

פאטני, צילום שלי.

על הפרוייקט: תמונה אחת, 500 מילים