קול ג'פן – מדינת הרי-סטארט אפ

דיברנו בבלוג על Cool Japan בהקשר של תרבות פופולארית והדרך שבה מנסה ממשלת יפן לקדם את יפן בחו"ל, אבל ל-Cool Japan יש תופעת לוואי מרתקת ששווה להעיף בה מבט ולו רק משום שאם תצליח היא תשנה את פני יפן לתמיד.

המשבר הכלכלי המתמשך של יפן מאז שנות ה-90 הביא את קברניטי המדינה להבנה שמה שעבד ליפן אחרי מלחמת העולם השנייה והביא לנס הכלכלי, כלומר מבנה חברות הענק היפניות לא עובד במאה ה-21. המאה הנוכחית מבוזרת יותר, הידע נגיש יותר והאינטרנט והטכנולוגיות המידע הם תחומים שכדאי לגלות ולהשקיע בהם משום שיש בהם כוח. כל אלה דורשים ראייה חדשה ורעננה על הדברים ותעוזה לנסות דברים שלא נוסו קודם. הבעיה היחידה היא מבנה החברה היפנית, ובהשאלה גם מבנה החברות הכלכליות היפניות.

החברה היפנית היא חברה היררכית. הקידום בדרגות בחברות הכלכליות נעשה לפי ותק (ולא לפי מריטוקרטיה בדרך כלל) והצעירים שזה עתה נכנסו לחברה עושים עבודות פשוטות ומשעממות עד שיגיע זמנם לעלות בדרגה. גם סגנון קבלת ההחלטות היפני שדורש להגיע לקונצנזוס ולכן לרוב מתפשר על דרכים בטוחות ומוכרות מונע העזה גדולה יותר. היררכיה נוכחת לא רק בדרגות של ניהול אלא גם ביומיום השגרתי דרך השפה היפנית. דרגות שונות של כבוד שמביעות את יחסי ההיררכיה בין המדברים מובנות בשפה היפנית דרך שינויים דקדוקיים ולקסיקליים. כל אלה מקבעים את המעמד של הצעירים הזוטרים ומונעים מהם להציף רעיונות נועזים וחדשניים כלפי מעלה ובכך מונע מהחברות את אחד ממנועי הצמיחה העיקריים של המאה ה-21 ותעשיות המידע החדשות.

כדי לנסות ולדרבן חברות ליצור אקלים נוח יותר לשיתוף רעיונות ויוזמות בין דרגים שונים בחברה, הוציא קנטאי (Kantei), משרד ראש ממשלה, מסמך שממליץ לחברות ליצור "חדרי עבודה" שבהם ההיררכיה תישאר בחוץ וזוטרים ובכירים יוכלו לנהל שיחה חופשית ובשאיפה פורה יותר. אבל כדי ליזום צריך לשבור מוסכמות והרגלים ושבירת מוסכמות לא נתפסת בעין יפה ביפן. אדם אשר לא יודע את מקומו בהיררכיה ומתנהג שלא בהתאם יגלה מהר מאוד שקשה לו להסתדר בקבוצה. אינדווידואל אה-לה אמריקה? לא בבית ספרנו. התפיסה של ההיררכיה מושרשת כל כך שגם חללים ייעודיים שכאלה לא יעזרו. הצעירים חוששים להיתפס כמרדניים או ככאלה שלא יודעים את מקומם ולסבול מהתדמית הזו גם לאחר שיצאו מהחלל הייעודי.

לתדמית הבעייתית של יזמים כצעירים שוברי מוסכמות מצטרף גם הסיפור של טקאפומי הורי (Takafumi Horie), הבעלים והמייסד של חברת livedoor שעסקה בתיווך של ביטחון, השכרת רכבים והשכרת DVD. הוא היה ידוע באורח חייו הראוותני, נסיעותיו במכונית פרארי ברחבי טוקיו והנשים שהיה מביא איתו לחופשות באיים בפסיפיק. בשנת 2007 הוא הורשע בהפרת החוק לניירות ערך כאשר העלה את מניית החברה בצורה מלאכותית מעבר למה שהחוק אפשר, מכר יותר מניות והתעשר על חשבון בעלי המניות. פושעי צווארון לבן ביפן לרוב מתנצלים ומקבלים עונש על תנאי, אבל בשל היהירות של הורי וחוסר רצונו המובהק להודות בטעות הוא קיבל עונש מאסר בפועל של שנתיים וחצי. ההתנהגות של הורי הטילה צל כבד על כל היזמים הצעירים והיוותה בעיני הדור המבוגר דוגמא מובהקת לחוצפתם של הצעירים ולחוסר היכולת שלהם לדאוג לאחרים גם.

 

JAPAN-CRIME-IT-COMPANY

טקאפומי הורי

 

"גבר עשיר, אישה ענייה" (יפן, פוג'י TV, 2012)

והנה גם התרבות הפופולארית נכנסת לדיון על יזמות ויזמים ביפן. הסדרה "גבר עשיר, אישה ענייה" (Rich Man, Poor Woman) מספרת את סיפורו שלל יזם מחשבים צעיר, היוגה טורו וסטודנטית מאוניברסיטת טוקיו, נאטסוי מאקוטו. בגיל 29 הוא מנהל חברת היי טק שמעסיקה למעלה מ-20 עובדים ומגלגלת מיליונים. הוא אקסצנטרי, לא מתחשב בדעותיהם של אחרים, יודע מה הוא רוצה להשיג ואיך להשיג את זה גם אם זו לא הדרך הקונוונציונאלית. החברה שלו והוא עצמו רחוקים שנות אור מהמודל של חברות יפניות. הם לבושים קז'ואל גם בעבודה, מקודמים על בסיס ביצועים והישגים ולא ותק, ועובדים במתחם עבודה פתוח כולם יחד. אידיאל סטארט-אפ מערבי קלאסי. מצד שני, הוא ביקורתי מאוד כלפי העובדים שלו עד כדי עלבונות, רואה בעצמו את הגאון שהיננו ומסתכל מלמעלה על כל אותם אנשים אפרוריים שבחרו בעבודה אפרורית ומשעממת למען המשכורת הקבועה בסוף החודש.

יחד עם חברו קוסוקה אסאהינה הוא הקים את החברה, שאמנם יש לה Board Of Directors אבל הוא לא מתחשב בדעתם יותר מדי. הפרויקט השאפתני ביותר שלו הוא Personal File, מערכת הפעלה ממוחשבת שמרכזת במקום אחד את כל המידע האישי שהאזרחים זקוקים לו כדי לנהל את חייהם. במקום שכל משרד ממשלתי יקים אתר משעמם שקשה להבנה ולניווט (ולמי שאי פעם ניווט באתרים של משרדים יפנים רשמיים זה יצלצל מוכר מאוד) ויחייב גם את האוכלוסייה המבוגרת להסתבך עם האתרים השונים, יהיה אתר אחד שמרכז את הכול בצורה נגישה ומובנת.

אם היוגה הוא היזם של המאה ה-21 אז השותף שלו, אסאהינה, הוא תוצר המערכת הישנה שמתחיל להרגיש רוחות שינוי. הוא בוגר טודאי, האוניברסיטה הטובה ביותר ביפן ומתחיל את חייו הבוגרים מעבודה בחברה, ממש לפי הספר, לפני שחובר להיוגה ופותח איתו את החברה החדשה. גם נאטסוי מקוטו היא בוגרת של טודאי, וכביכול עושה הכול כמו שצריך, אבל המציאות השתנתה ולהיות בוגר של אוניברסיטה טובה כבר לא מספיק. למרות כל זאת, הסדרה לא נוקטת עמדה מובהקת לטובת צד אחד אלא מציגה מציאות שבה אין צורך בשינוי דרסטי אלא בהבנה שהשינוי נחוץ ועבודה יחד איתו.

כאשר אסאהינה מקנא בהיוגה ומשתלט בדרכים לא כשרות על החברה שלו ואף מעיף את היוגה ממנה, הוא לא מצליח לגרום לה להתרומם ולהצליח. הגרסה שלו של התכנה מיושנת, מזכירה אתרים בירוקרטיים מייגעים ולא מובנים, זהים לכל אותם דברים שהשרה האחראית לא רצתה. הדרך הישנה לא מתאימה יותר לעולם החדש. מצד שני, גם עולם חדש לגמרי הוא לא מוצלח במיוחד. חוסר היכולת של היוגה לתקשר היטב עם אנשים הוא בעוכריו ומביא ללא מעט חיכוכים בינו לבין חבר המנהלים של החברה שעל אף הכל צריך לאשר את הפרוייקטים הנועזים של היוגה. יפן, כאמור, היא חברה שמושתתת על יחסים בין אישיים חזקים וחוסר היכולת שלו לכבד את חבר המנהלים עוצר אותו מלקדם את היוזמות הברוכות שלו. כל אחד מהם לבד לא מצליח להתרומם, אבל השילוב של שניהם מביא אותם להצלחה של החברה שלהם.

rich-man-poor-woman-2

בסופו של דבר יפן צריכה למצוא את הדרך שלה לצעוד קדימה עם הזמן ועם השינוי שהוא מביא מבלי להרוס את העבר, כפי שהיא ידעה לעשות לאורך ההיסטוריה. יש הבנה שהשינוי נחוץ ושלפחות בתחום של יזמות יש צורך במתן חופש גדול יותר ליזמים, חופש שמאפשר להם לפעול שלא במסגרות המוכרות של ההיררכיה היפנית. האם יפן תצליח לנער מעט את הרגליה? נדע עם הזמן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s