קול ג'פן – איך בונים ספינה

"איך בונים ספינה?

אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה לים הרחב, הגדול והאינסופי.

לא אוספים אנשים ואומרים להם: אספו עצים ובנו ספינה". (אנטואן דה סנט אקזופרי)

בפוסט הראשון בסדרה הזכרנו שאחת מהמטרות של המדיניות היא לקדם את "תעשיות התרבות" של יפן ולהפוך אותן לאטרקטיביות הן למשקיעים והן לאנשים שחושבים לבחור בתחומים אלה כקריירה. המדיניות הממשלתית, גם אם לא במפורש, רומזת בעדינות באילו תחומים כדאי להשקיע כדי לקבל תמיכה ומימון ממשלתי. אבל עולם היצירה והתרבות לא עובד ככה. מהר מאוד מגלים שדברים שנעשים מתוך כורח לא מצליחים לגעת בקהל, בייחוד בקהל הציני של המאה ה-21.

הדרכים שבהן יפן מקדמת את התרבות הפופולארית שלה מזכירות יותר את הדרכים בהן קידמה תחומים כמו מכוניות ואלקטרוניקה בשנות ה-60 וה-70. לחברות שיחליטו להשקיע בתחומים אלה הוצעו הטבות מס, עזרה במימון ועזרה ביצירת קשרים עם מדינות אחרות בכדי לאפשר מכירה של הסחורה היפנית בחו"ל. ומשום שהשיטה עבדה בעבר, דבר דומה נעשה עם מדיניות "קול ג'פן".

ממשלת יפן ממליצה לחברות בתחום לעסוק בתחומי תרבות מסוימים כדי לקבל מימון ולאפשר לחברות להתפתח. הדבר נעשה דרך "קרן קול ג'פן" (Cool Japan Fund). קרן זו היא קרן משותפת לממשלה ולמגזר הפרטי אשר שמה לעצמה למטרה לקדם תעשיות תרבות. לשם כך היא מעודדת חברות להגיש מועמדות למימון לפרויקטים מעבר לים. הקריטריונים מאוד אמורפיים. הפרויקט צריך להיות משותף לכמה חברות קטנות עם כמה סוגי מוצרים כדי למקסם רווחים, הפרויקט צריך לתרום לתדמית של יפן בחו"ל והוא חייב לתרום לכלכלה היפנית. התכנית של הפרויקט חייבת להיות מסודרת וכן גם מה עושים אם הפרויקט לא יצליח כצפוי. הקרן לא נועדה לממן סיוע במקרה של כישלון וחובות. האמורפיות הזאת מצביעה על אחת הבעיות הגדולות של תחום התרבות: קשה לאמוד השפעה של התוצרים על קהל היעד ועל כן קשה להחליט לאיזה פרויקט יש יותר סיכוי להצליח. בכך משאירה האמורפיות הרבה מקום לחוות הדעת של נותני המימון.

אבל איך מחליטים מה מתאים או מה יעבוד מחוץ ליפן ומה לא? הקהל הבינלאומי מורכב מאינספור תרבויות שונות חלקן עם ערכים שונים, איך אפשר ליצור משהו שיקלע לטעם הדומיננטי של כולם? ניסיון עבר של פוג'י TV ליצור סדרה שתקסום לקהל המזרח אסיאתי הרחב נחלה כשלון חרוץ בדיוק משום שאיבדה את האוטנטיות שלה במרדף אחר ה"טעם האסיאתי". ניסיון להציג את יפן כחסרת בעיות כדי ליצור תדמית חיובית יעלה חרס משום שהעולם הפוסט מודרני והציני של המאה ה-21 רגיש לניסיונות לצבוע הכל בצבעים של ורוד. דווקא יצירות שמעבירות ביקורת או מציגות צדדים בעיתיים יותר ביפן עשויות להצליח יותר משום שהן נוטות להיתפס כאמיתיות יותר. השאלה היא אם זה גם מה שחושבים הבירוקרטים של משרד הכלכלה, תעשיה ומסחר היפני.

כנגד הדרך הזו עולה לא מעט ביקורת. הדבר הראשון שאומרים כנגד המדיניות הממשלתית היא שהיא "הורגת את המגניבות" (Killing The Cool). הבחישה של הבירוקרטים והפוליטיקאים בתרבות הפופולארית שנחשבת במקומות רבים בעולם לנישה גיקית פוגעת בתדמית הייחודית והמיוחדת שלה בעיני צרכניה. "מגניב" זה לא התואר הראשון שעולה לראש כשחושבים על עובדי ממשל בחליפות. התחושה היא שאם פתאום הממשלה מתערבת בנעשה בתעשיית האנימה, מנגה ומשחקי מחשב התכנים עלולים להשתנות, ויש חשש מניצול של המדיה לסוג מסוים של פרופגנדה. אף אחד לא אוהב כשדוחפים לו משהו בגרון, גם אם זה משהו שהוא אוהב.

גם האומנים היפנים לא מאושרים מדי מהמדיניות. גאקט (Gackt), אחד הזמרים המצליחים והידועים ביפן ומחוצה לה, טען כנגד המדיניות שהיא משקיעה במקומות הלא נכונים. אחת המטרות של המדיניות היא לקדם חברות קטנות ובינוניות שעוסקות בתחום התרבות. לטענת גאקט, החברות הקטנות הן אזוטריות מדי ואין להן את כוח המשיכה שיש לחברות גדולות יותר. במקום לנסות ולתמוך בחברות שיש להן סיכוי להצליח בחו"ל ולאפשר לחברות הקטנות יותר "לרכב על הגל", המדינה מפזרת כסף על חברות קטנות שאיש לא מכיר ועל כן איש לא קונה. יש בביקורת שלו הרבה מן האמת. המדיניות של קול ג'פן מפוזרת על תחומים רבים, מה שמקשה למקסם את הרווחים הכלכליים והתדמיתיים שלה במדינות השונות.

גם האמן מורקאמי טקאשי (Murakami Takashi) הביע ביקורת על המדיניות. מורקאמי ידוע בקרב הקהילה הבינלאומית. הוא שיתף פעולה עם חברת לואי ויטון, עם הזמר קניה וסט ועבודותיו מוצגות תדיר במוזיאונים סביב העולם. הוא כתב בטוויטר שלו "אנשי פרסום ובירוקרטים יקרים! שימו לב בבקשה. תפסיקו להזמין אותי לאירועי "קול ג'פן" או ראיונות או שאר הצעות. אין לי שום קשר עם קול ג'פן. תודה רבה." חוסר הרצון שלו לשמש עוד כלי במדיניות מבטא רצון להימנע מתוויות של "יפני" ולהישאר בתחום האומנותי שבו הכל אפשרי. ה"הלאמה" שלו בידי קול ג'פן עלולה להגביל את הדרכים שבהן הקהל שלו "קורא" את האמנות שלו. ואם דיברנו בפוסט קודם על פרסים, הרי שחוסר רצונו של מורקאמי להיכלל תחת המדיניות הממשלתית יכול להיות שנובעת מחוסר רצונו להיות מוגבל על ידי הבירוקרטים ומוכתב על ידיהם.

ההצלחה של התרבות היפנית הפופולארית בשנות ה-90 הייתה לא בזכות מדיניות ממשלתית מהודקת אלא בזכות היעדרה. החופש האומנותי שקיים ויוצר תוצרים שלאו דווקא מהללים את יפן אלא מראים גם את הבעייתיות שבה קוסמים לקהל היפני והלא יפני גם יחד משום שהם מעידים על מורכבות מחשבתית ועל כן גם מעוררים מחשבה. ניסיון להגביל את החופש הזה, גם אם לא בצנזורה ברורה אלא בעידוד של תחומים מסוימים ותכנים מסוימים פוגמת ביכולת של יפן לקסום לקהל זר ועל כך פוגעת במאמצי הממשלה לקדם את התדמית והכלכלה היפנית.