מערכת החינוך היפנית – רפורמה קדימה שתיים אחורה

כשמדברים בארץ על רפורמה במערכת החינוך בדרך כלל מתכוונים לשינוי יסודי של כל מה שהיה קודם. לרוב מתלווים למילה "רפורמה" ביטויים כמו "לקדם את מערכת החינוך" ו"להתאים את המערכת למאה ה-21" (כמובן עם ההנחה שהנוער של היום הוא לא מה שהוא היה פעם…). רפורמה תמיד נתפסת כקידמה. גם ביפן, הרפורמה במערכת החינוך נועדה לקדם את המערכת למאה ה-21. אך האמנם כיוון הרפורמה הוא קדימה?

בפוסט הקודם על הסדרה הפופולארית "גוקוסן", דנו ברפורמות של מערכת החינוך וכיצד מתארים אותן בתרבות הפופולארית. הסדרה "גוקוסן" מציגה את הרפורמות כמוצלחות אבל גם דורשות אנשים מסוג מיוחד. יאנקומי, דור רביעי למשפחת יאקוזה, היא זו שמצליחה בדרכים יצירתיות להחזיר את תלמידיה לתלם של הלימודים ולהביא אותם לבגרות. אבל איך היא עושה את זה ומה היא מלמדת אותם?

אחד מהתחלואים של מערכת החינוך היפנית, כפי שהיפנים ראו אותה, היא התגברות האינדיווידואליזם. יפן נחשבת לחברה קולקטיביסטית, חברה שבה יש חשיבות רבה לפרט כחלק ממארג קהילתי וחברתי שלם ועל כן כדי לשמור על המארג על הפרט להתאים את עצמו לכללים ולנורמות של החברה. עם זאת, המאה ה-20 ביפן ראתה את עלייתו של האינדיווידואליזם, הגם שלא בקיצוניות האמריקאית, אבל חשיבות הפרט ורצונותיו זכתה לתשומת לב רבה גם במערכת החינוך כאשר היה ניסיון לפתח ולקדם את המצטיינים (לעיתים על חשבון המתקשים יותר). יש שטענו כי המרוץ לאוניברסיטה שמאפיין את התפיסה הרווחת ביפן של עתידו של הגבר הצעיר, הביא לכך שהלימודים תפסו את מרכז תשומת הלב ובאו על חשבון פעילויות חברתיות חשובות שבונות את הפרט בתוך החברה. גם המעבר לחברה עירונית ולמשפחות גרעיניות יותר הביאה להחלשה של קשרי הפרט והקהילה ובעקבות זה לתחושה של בדידות (שהביאה בתורה לתופעות כמו היקיקומורי (Hikikomori), צעירים שמסתגרים בחדרם במשך שנים בלי לצאת).

גם בסדרה, יאנקומי מתחלחלת מחוסר האכפתיות של החברים לכיתה זה מזה כשהיא פוגשת אותם לראשונה. אם אחד התלמידים לא מגיע לבית הספר, השאר לא יודעים איפה הוא. אם אחד מהם עומד להיות מסולק, לשאר הכיתה לא אכפת. יאנקומי, שמגיעה ממשפחת יאקוזה, משפחה שבה הקשרים החברתיים והמשפחתיים חזקים וחשובים מאוד, מנסה ללמד את תלמידיה מהי קהילה ומהי חברות. לשם כך, היא משתמשת לא אחת במושגים "גירי" ו"נינג'ו".

המונחים "גירי" ו"נינג'ו" התפתחו בתקופת טוקוגאווה (1600-1868). "גירי" הוא החובה שיש לאדם לחברה, למשפחה, לבוס ולמערכות החברתיות בהן הוא שותף. "נינג'ו", לעומת זאת, הוא הרצונות האישיים של כל פרט ופרט בחברה. בתקופת טוקוגאווה המתח בין ה"גירי" ל"נינג'ו" היה אחד הנושאים המרכזיים במחזות הבונראקו (Bunraku) והקבוקי (Kabuki) שכן החברה הייתה מעמדית ומקובעת ולכל מעמד היו חובות וזכויות שונות. נייחות זו הגבילה מאוד את הפרט בחברה וכפתה עליו התנהגות שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם רצונותיו ושאיפותיו בתחומים השונים בחייו החל מחיי המשפחה ועד העבודה וההתנהגות בחברה.

בונרקו – תיאטרון בובות יפני. מתוך המחזה "התאבדות האוהבים"

התלמידים של יאנקומי מזלזלים בחובותיהם כלפי בית הספר, המורים, ההורים ושאר החברה ועל כן מוצאים את עצמם שוב ושוב מסתבכים בצרות. הם אינם יודעים מהו ה"גירי" שלהם ומה עליהם לעשות כדי לקיימו. הם רגילים לחיות לפי רצונותיהם בלבד, לפי ה"נינג'ו" בלבד. יאנקומי שמה לעצמה למטרה ללמד אותם כי יש דברים שעליהם לעשות גם אם אינם לרוחם (ללמוד למשל), אבל שיש לכך תמורה וחייהם הופכים לקלים מעט יותר ברגע שהם לומדים לכבד את הכללים והקודים הנהוגים בחברה, גם אם הם עדיין מגמישים את הכללים לא מעט.

שיעור חשוב וישן נוסף שיאנקומי מנסה ללמד את תלמידיה הוא החשיבות לעשות כל עבודה היטב, ולא משנה איזו עבודה זו. גם זה ערך שמקורו ישן יותר מהתקופה המודרנית והרפורמות שלה. בתקופת טוקוגאווה חלחלו ערכים סמוראים גם למעמדות הנמוכים של הסוחרים. מעמד הסוחרים אימץ לעצמו את הנאמנות האופיינית לסמוראים, אך מושא הנאמנות הפך להיות לא האדון אלא העסק. רעיון זה עבר בירושה גם ליפן המודרנית, בה העובדים בחברות נהגו לבלות שעות בעבודה ואף לזהות את עצמם עם מקום עבודתם. בשנים האחרונות מתרבה התופעה של עובדים זמניים בחברות היפניות, עובדים שלא נכנסים לתוך המערכת אלא באים לעבוד לתקופה קצרה בלבד. עובדים זמניים אלה הם בדרך כלל צעירים שלא הצליחו להתברג לאוניברסיטאות הטובות (ובהמשך למקום קבוע בחברות), אבל לעיתים גם אנשים בעלי השכלה אקדמית טובה או עובדים שפוטרו מחברות אחרות אשר מוצאים את עצמם עובדים בעבודות זמניות שכאלה. הסיבה העיקרית היא המיתון המתמשך ביפן שלא מאפשר לחברות כיום לשמר את כל כוח האדם ב"תעסוקה לכל החיים", תעסוקה באותה חברה מרגע הכניסה אליה אחרי האוניברסיטה ועד הפנסיה. צעירים אלה נקראים Freeter (שילוב של המילים "חופשי" ו"עבודה" בגרמנית) והמילה עצמה מתארת את הזמניות וחוסר המחויבות של העובדים. אחד המאפיינים של עבודות זמניות ועובדים זמניים הוא ה"חפיפניקיות" שלהם. משום שהם נשארים בחברות זמן קצר וקצוב בלבד, הם לא מפתחים את הנאמנות לחברה שמפתחים העובדים הקבועים ועל כן לא מרגישים צורך להשקיע בעבודה.

יאנקומי מבקשת ללמד את תלמידיה שגם אם הם "פריטר", גם אם הם עובדים בעבודות זמניות, עליהם לעבוד ברצינות ובאחריות (מי יודע, אולי הם יהפכו לעובדים קבועים? כמו בסדרה Freeter Ie O Kau בתרגום חופשי "פריטר קונה בית"). כל עבודה מכבדת את בעליה, ואם הם יכבדו את העבודה הרי ששני הצדדים יצאו נשכרים, המעסיק יזכה בעובדים חרוצים ואילו העובדים אולי יזכו במשרה קבועה, ואם לא, אז לפחות בהמלצות טובות לעבודה הבאה. גם הנאמנות הזו לעבודה היא ערך ישן שיאנקומי מלמדת את תלמידיה.

מתוך הסדרה Freeter ie o kau

הערכים שיאנקומי מלמדת את תלמידיה מקורם בתקופות העתיקות יותר של יפן. אין ב"רפורמה" שלה ניסיון למצוא דרכים חדשות אלא לחזור אל הדרכים שאפיינו את יפן במשך מאות שנים, מאפיינים ודרכים שהביאו את יפן להיות הכלכלה השנייה בגודלה בעולם עד לפני כמה שנים. האם זה מה שיצליח לשפר את מעמדה של יפן? או שמא העולם השתנה מדי בשביל לחזור לרעיונות ישנים? נצטרך לחכות ולראות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s