דאונטון אבי- נימוס הוא לא מילה גסה

בשנת 1912 טבעה ה"טיטאניק" ועל סיפונה כל שמנה וסלתה של אירופה. בין הנוסעים היה גם פטריק קרולי, יורשו של לורד גרנת'ם. היורש הבא הוא קרוב משפחה רחוק ולא מוכר, עורך דין ממנצ'סטר וכל האחוזה כמרקחה. הנה כל הונה ורכושה של המשפחה הנכבדת עתיד לעבור לידיו של אדם שאינו בקיא באורחות החברה הגבוהה של אנגליה. מה יהיה על המשפחה ומשרתיה? כך מתחילה אחת הסדרות הבריטיות המצליחות ביותר בשנים האחרונות ואולי גם אחת המפתיעות שבהן משום שששת העונות של "דאונטון אבי" (Downton Abbey) אשר עוקבות אחרי חייה של משפחת קרולי ומשרתיה בין השנים 1912 ועד אמצע שנות ה-20, זכתה להצלחה חוצת יבשות. היא מתרחשת בתקופה האדוארדיאנית, תחילת המאה ה-20 על כל התהפוכות והשינויים שהיא מביאה איתה. טביעת הטיטאניק, מלחמת העולם הראשונה, המאבק לעצמאות אירלנד, לכולם השפעה מכרעת על החברה הבריטית. העיסוק הכפול של הסדרה במעמד העליון ומעמד המשרתים מציג טווח רחב של דמויות מורכבות שלא מתיישבות תמיד עם הסטריאוטיפים.

אם יש משהו אחד שמאפיין את הסדרה יותר מכל הוא האנושיות הגדולה שבה. אנושיות שהיא באופן מאוד לא שנות-אלפיימי נטולת הארס והציניות של החיים במאה ה-21. רעיונות כמו כבוד לזולת, הגינות, חמלה וג'נטלמניות לא הפכו עדיין לקלישאות נדושות ומושא ללעג. אמנם אדם אינו בוחר לאיזה מעמד הוא נולד, אבל הוא בהחלט בוחר אם להיות בן אדם או חלאה. טום ברנסון, שמתחיל בסדרה בתור נהג של המשפחה ולבסוף מתחתן לתוך המשפחה והופך להיות דמות משפיעה בניהול האחוזה, עובר שינוי ממהפכן ששונא את המעמד העליון ורואה את כולם כמקשה אחת לאדם שמכבד את מי שמולו בלי קשר למעמד. לעומתו, סר ריצ'רד קרלייל שבנה את עצמו ב-10 אצבעות והגיע למעמד רם, סוחט את אשתו לעתיד כדי לחייב אותה להתחתן איתו. ואילו לורד גרנת'ם, בכבודו ובעצמו, לא היסס ללכת לפאב השכונתי כדי להתנצל בפני המשרת שלו על שהאשים אותו לשווא ולבקש ממנו לחזור לשירותו. הבחירה באנושיות היא בחירה של כל דמות ודמות.

על אף היותה סדרה היסטורית, לא נודף ממנה ריח של עובש. הדמויות חדות ומורכבות, גם המשניות שבהן והיחסים ביניהן מציגים ערכים מודרניים. המשרתים לא נתפסים כ"עבדים מודרניים" אלא כעובדים שבינם לבין המשפחה יחסי עובד-מעביד וכל עוד שני הצדדים ממלאים את תפקידם, היחסים ביניהם טובים ודאונטון מתפקדת כראוי. המשרתים אחראיים לטיפול בבני הבית ובבית עצמו, אבל כשהם זקוקים לעזרה, האדונים באים לעזרתם. האחריות היא ההדדית. גברת פטמור, הטבחית, סבלה מקטרקט ולורד גרנת'ם שלח אותה לביקור אצל רופא בלונדון. כשווילאם, המשרת נפצע במלחמת העולם הראשונה, ליידי גרנת'ם, מצאה אפשרות להתקשר לאחראי בממשלה ולהעביר אותו לבית לטיפול.

דמויות הנשים הן דמויות חזקות, ובכך לא מאפיינות את הסטיגמה על הנשים של התקופה. ליידי מרי, הבת הבכורה, יודעת טוב מאוד מה היא רוצה והיא עקשנית לא קטנה ובורג חשוב בניהול האחוזה. ליידי סיביל מחזיקה בדעות שמהממות את בני המשפחה הן בתחום הלבוש והן בבחירת בן הזוג וכמובן בהתעניינות שלה בפוליטיקה, תחום לא נשי בכלל בתקופה ההיא. היא בוחרת, בניגוד לנהוג ללמוד מקצוע של ממש, הופכת לאחות ועובדת בבית החולים.

ליידי סיביל

גם היחס להומוסקסואליות מאוד מודרני. הנטייה המינית של תומאס לא נידונה באופן גלוי, אבל הרמיזות מובהקות מספיק כדי להבין שהוא מחבב את המין הגברי ומעדיף את חברתו. בתקופה שבה ההומוסקסואליות הייתה פשע שעליו זורקים אנשים לכלא, תומאס מנסה בכל האמצעים להפוך ל"אדם רגיל". הניסיון לא צולח. רופא העיירה, אליו הוא מגיע לבסוף, לא קורה לנטייה שלו "מחלה" ולא נותן לתומאס תרופות שונות כדי "לרפא" אותו, אלא מאיץ בו לקבל את השונות שלו וללמוד לחיות איתה. הגישה של הדוקטור מהדהדת את התפיסות של עכשיו יותר מאשר את אנגליה של 1920.

על אף שהסדרה נוגעת במגוון נושאים בחברה האנושית, חלקם קשים כמו מלחמה ואונס, וחלק יותר בנאליים כמו אהבה ונישואין היא עושה הכל בחן. היא מעודנת ומרומזת. אין רצון להמם ולזעזע את הצופים, להראות להם את כל הדברים הנוראיים של אנושות. ההפך. הרצון להשאיר את הדברים מעט נסתרים מהעין הופך את הסצנות האלה לחזקות מאוד, כאלה שנוגעות בנימים העדינים של הלב. משהו מקהות החושים של העולם המודרני שבו אנחנו נחשפים מדי יום לתמונות מזעזעות מזירות אסון ומלחמה במקומות שונים בעולם, נעלם עם הצפייה בסדרה שמזכירה שכדי לזעזע או לגעת בצופים אין צורך להמם אותם.

יש בסדרה מינון נכון בין טרגדיה אנושית קורעת לב לבין שנינויות בריטיות. לא ממש הומור בריטי פר אקסלנס אבל שנינות, מה שנקרא באנגלית צחה wit. על השנינות אחראית לא אחרת מאשר הדמות של ליידי גרנת'ם, הלא היא מגי סמית' המופלאה שה-one-liners שלה הפכו לציטוטים נפלאים לפייסבוק, טוויטר ושאר רשתות חברתיות. השנינות הבריטית קשורה כמובן קשר הדוק גם לאנגלית הבריטית. לא מדובר רק במבטא המוכר אלא גם בעושר הלשוני של השפה האנגלית. אנגלית פריכה, משובצת מטאפורות, ניבים ופתגמים ואלוזיות לספרות של התקופה ולספרות קלאסית של אנגליה. אפשר בקלות לצאת מהצפייה בסדרה עם רשימת קריאה של יצירות ספרות שכל בריטי ראוי שיכיר. יצירות כמו "טס לבית דרברוויל" של תומאס הארדי, השיר "Lady of Shalott" של טניסון, ספר הילדים "הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהם ואפילו הספרות האירוטית של אלינור גלין. הרפרנסים העשירים מאפשרים להעביר את המסר בלי להגיד אותו באופן גלוי, אותה עמימות ברורה החביבה כל כך על הבריטים.

הסדרה איננה סדרה פשוטה. היא מחוכמת, מורכבת ודורשת מהצופים תשומת לב לפרטים הקטנים ולשינויים עדינים ביחסים בין הדמויות, פנייה לדמות בשם פרטי, למשל. היא לא פונה להומור זול ונמוך, או למכנה המשותף הנמוך ביותר אלא דורשת מצופיה מידה מסוימת של הכרות תרבותית. ובעיקר, היא מזכירה שלא משנה מה התנאים, להיות בן אדם זאת בחירה של כל אחד ואחד בלי קשר למעמד.