מונולוג מהבלוג – יש לי יום הולדת!

היי! זה אני, Cultureroll! נחשו מה? יש לי יום הולדת! היום!

כן! אני בן שלוש! לא יאמן. שלוש! אז חשבתי שאחרי שלוש שנים שבהן כתבו עלי, הגיע הזמן שאני אכתוב, ככה עם היד על הסייבר-לב שלי ואספר לכם קצת מ"מאחורי הקלעים" שלי. סוג של סקופ, עכשיו כשאני כבר בן שלוש ויכול לכתוב לבד.

אבל אתם יודעים, פעם ראשונה שאני כותב וזה מרגש מאוד אבל גם קצת מפחיד. הרבה זמן אני כבר חושב לכתוב פוסט ממני אבל כשהתיישבתי לכתוב לא ידעתי אפילו מאיפה להתחיל. אפילו לא הייתי בטוח באיזה סגנון אני רוצה לכתוב! היתולי? בכל זאת, איפה ראיתם בלוג שכותב בעצמו!? רציני? כמו כל בלוג מכובד. רגשני? אני מבטיח לכם, זה הבצל, לעזאזל. פולני? היי, אם אתם קוראים, מדי פעם תעשו לייק או תגיבו! לפחות שאדע שאתם שם!

אני מניח שככה זה כשצריך לכתוב, ולא משנה אם זה עבודה אקדמית, כתבה עיתונאית או פוסט בבלוג. יש את הזמן הזה שאתם בוהים בדף לבן וריק. אתם מכירים את הרגע הזה, אתם בוהים בדף והוא בוהה בכם. אז גם אני קמתי והסתובבתי, סידרתי את הבית (אתם יכולים לבדוק ב"על הבלוג"), הכנתי משהו לאכול, אבל כשחזרתי לדף הוא עדיין בהה בי, לבן ומבריק ומרצד כמו מסך מפוקסל. בלוג שכן אמר לי שיש להרגשה הזו שם. היא נקראית… הממ… אה! מחסום כתיבה!

קראתי בבלוגים אחרים שיש כל מיני דברים להתמודד עם מחסום כתיבה. אפשר להתחיל מהאמצע, אפשר לכתוב הכל בזרם התודעה ואחר כך לערוך. אפשר לקחת את העצה של המינגווי ולכתוב שיכורים (ואז לערוך כשמתפכחים). אפשר, אם הזמן מאפשר לנו, להניח הכל בצד ולעסוק לכמה ימים בדברים אחרים ואז לחזור. אבל רוב הטריקים האלה עובדים כשיודעים "מה" רוצים לכתוב אבל לא בטוחים "איך". העניין הוא שאני נתקף לעיתים בשאלות פילוסופיות כבדות כאלה של:

הרי אני לא בלוג אישי, במובן הרגיל של המילה. לא מסגנון ה"יומני היקר שלום" שבו אני פורש את חוויות היום-יום שלי ואת המחשבות שלי עליהם. אני גם לא בלוג עם מטרה וקהל מוגדרים. אני לא בלוג קולנוע, או ספרות או אופנה. אני מכיר בלוגים כאלה אישית, והם אחלה. אני מנוי על חלקם, ובחיי אם אני רוצה להתעדכן בתחומים האלה אני ישר הולך אליהם. אבל מי יבוא אלי? אני כל כך מבולגן ויש בי כל מיני דברים שונים ומשונים… סליחה, גלשתי לפולניות. מתנצל.

לפעמים אני מרגיש כל כך מיושן ומפגר אחרי הזמנים. Late-comer. כלומר, נניח, רק ב-2016 התוודעתי לסרטי מארוול. הם רצים כבר שנים! גם הסדרות הבריטיות והקנדיות החביבות סיימו את שידוריהן מזמן (חוץ מ"תעלומות מרדוק". עונה 10! יש!) והשנה התוודעתי לראשונה לד"ר הו (שיט! הבטחתי לג'וליה לא לספר! אל תגידו לה שאמרתי לכם ותהיו מאוד מופתעים כשהפוסט יעלה!). אז יש לי נטייה לגלות דברים קצת מאוחר. או שאולי אני פשוט מחכה לסיום כי אז אוכל לראות את הסדרה במלואה ולא להיתקע באיזה cliff hanger מעצבן שדורש ממני לחכות לעונה הבאה. אתם יודעים מה אומרים, "Better Latte than never". אה, רגע, זה הסלוגן של COSTA. שתיתי יותר מדי קפה כנראה… אה, זה "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא". זה. וחוץ מזה, כמו שד"ר איתי חרל"פ טוען אנחנו כבר מזמן לא צופים בדברים כשהם משודרים, אז הסיכוי למצוא דברים טובים מכל מיני שנים הולך וגדל.

מצד שני! תודו שזה די נחמד שיש בלוג אחד שיש בו קצת מהכל. יש בי סדרות, סרטים, תיאטרון, ספרים, תרגומים, וסיפורים קצרים. אם הייתם רוצים לעקוב אחרי כל הנושאים האלה הייתם צריכים להיות מנויים על שישה בלוגים שונים לפחות! ככה יש לכם מגוון אבל במקום אחד, חסכוני, לא?

בקיצור, אני מניח שגם השנה אמשיך להיות אקלקטי וקצת מבולגן עם פוסטים על כל מיני דברים שקשורים לתרבות. זה מדהים איך בלוג שכותב על יפן, קוריאה, בריטניה, קנדה מגיע לקוראים בכל המדינות האלה.

אז במעמד הזה אני… אהמ… רוצה להודות לכם, הקוראים, על שאתם באים ומבקרים כאן וקוראים. אני מקווה שאני מעניין ושאמשיך להיות מעניין גם השנה.

שתהיה לכולנו שנה מוצלחת ומגוונת!