שידור חוזר: מזרח מערב – סרטים אסייתיים בפסטיבל הסרטים בחיפה

פסטיבל הסרטים בחיפה נוסד בשנת 1983 והיה הראשון מסוגו בישראל. כיום הוא זוכה למעמד מכובד בקרב פסטיבלי הסרטים בעולם ומארח מדי שנה כ-300 אורחים ואנשי מקצוע ישראלים ובינלאומיים כאחד. במסגרת הפסטיבל נערכות הקרנות של סרטים חדשים, תחרויות לקולנוע, כיתות אמן, כנסים והקרנות פתוחות לקהל הרחב ללא תשלום. קאן זה בהחלט כאן!

"סוף הסתיו" (במאי: קים טה-יונג, קוריאה, 2010).

פסטיבל הסרטים ה-27, חיפה. שבת, 10 בבוקר, סרט ראשון למשכימי קום. אולם רפפורט הולך ומתמלא אנשים החל מצעירים וכלה בפנסיונרים לבושים כביום-יום או כיאה לפסטיבל בינלאומי. האולם מחשיך.

סינית וקוריאני נפגשים בדרך לסיאטל. זו לא תחילתה של בדיחה, זו תחילתו של סיפור אהבה קטן. את אנה אנחנו פוגשים כשהיא לבושה בגדים קרועים לאחר שהרגה את בעלה באקט של הגנה עצמית. 7 שנים מאוחר יותר היא יוצאת לחופשה בת 72 שעות מהכלא כדי להיות בהלוויה של אמה. בדקה ה-90 עולה על האוטובוס שלה לסיאטל בחור קוריאני שאין לו מספיק כסף לכרטיס. היא מלווה לו 30 דולר. כעבור יותר מחצי שעה של הסרט הם מגלים זה את שמו של זה. סיפור אהבה עדין, פשוט ועם זאת לא פשוט.

הקולנוע הקוריאני הולך וצובר תאוצה בארץ ובעולם בשנים האחרונות. סרטים קוריאנים הופכים יותר ויותר לאורחים קבועים בפסטיבלים נחשבים, כדוגמת פסטיבל ברלין ופסטיבל קאן. מה שהיה עד לפני כמה שנים נישה של משוגעים לדבר הופך אם לא למיינסטרים, הרי שלפחות מפסיק לגרום לתמיהה. הקולנוע הקוריאני קונה לעצמו מעריצים ותופס מקום במסגרת ה”קולנוע האסייתי” שכלל עד אז בעיקר את יפן והונג-קונג.

יש בסרט משהו שקוסם לקהל המערבי. בליל של שלוש שפות (סינית, קוריאנית, אנגלית) נותן תחושה של אקזוטיקה ועם זאת של משהו קרוב. סיפור שיכול להתרחש בכל מקום, אבל אולי באמריקה שבה בליל כזה של שפות הוא עניין שבשגרה, מקום נטול זהות אסייתית מובהקת, יש לו סיכוי סביר יותר.

הבמאי קים טאה יונג והשחקנים טאנג ווי והיון בין יוצרים סרט שקט שבו הרבה לא נאמר, או כמו שאנה אמרה כאשר היא והון דיבבו זוג שעמד לא רחוק מהם: לפעמים יש דברים שיודעים גם בלי מילים. ואהבה, היא לעיתים קרובות, הדברים שלא נאמרים.

"פארק טוקיו" (במאי: אאויאמה שינג'י, יפן, 2011)

“אם חייזר היה מגיע לעולם ומבקש ממך לתאר לו את טוקיו, איך היית מתאר אותה?” שואלת אחת הדמויות את קוג’י. “אני,” אומרת הדמות, “הייתי אומר שבמרכז טוקיו יש פארקים, ומסביבם פארק אחד גדול גדול שבו הדרכים של אנשים מצטלבות – זוהי טוקיו.”

שלישי, 11 בבוקר. שוב אולם רפפורט שמתמלא עד אפס מקום ועוד יש מאחרים. הקולנוע היפני מושך קהל, או לטענתה של חברה זה לא רק הקולנוע, זה השחקן מיורה הארומה. מיורה מגלם את שידה קוג’י, סטודנט לצילום שאוהב לטייל בפארקים בטוקיו ולצלם צילומים משפחתיים. יום אחד בפארק ניגש אליו רופא שיניים אשר מבקש שיעקוב אחר אשתו ויצלם אותה כאשר היא מטיילת עם בתם בפארקים. קוג’י מסכים לאחר שהוא שואל לסיבת הבקשה ומסתפק בתשובה “רומן”. סיפור המסגרת הזה נותן לקוג’י סיבה לבחון את יחסיו עם חברת הילדות שלו, מיו, אשר הייתה חברתו של חברו שמת; עם אחותו החורגת ועם אמו המנוחה ממנה ירש את המצלמות ואת הכישרון לצילום.

הבמאי, אאויאמה שינז’י, אמר שרצה לספר סיפור אהבה פשוט של נעורים מפני שלדעתו זהו מבחן אמיתי ליכולתו של במאי. כאשר נתקל בספרו של יוקיה שוג’י “פארק טוקיו” החליט לנסות את כוחו ויצר סרט יפני איטי, בלי מלודרמות גדולות מהחיים אלא החיים הפשוטים של הנוף הסתווי היפני ועל הרקע שלו סיפור אהבה קטן של נעורים.                                                                                                                                                                                               

• שני הסרטים זכו להקרנה נוספת, שלישית במספר, במסגרת הפסטיבל לאור ההצלחה שזכו לה בשתי ההקרנות המתוכננות מראש.

טכנולוגיה, מסתבר, זה דבר מצחיק – משהו לקינוח…

במקביל לפסטיבל הסרטים, מתקיימת זו השנה ה-17 תחרות בינלאומית לקריקטורות. התחרות נוסדה ע”י עמותת “פנקום” שהוקמה ע”י אמנים מחבר העמים וקיבלה את חסותה של עיריית חיפה. הנושא של התחרות משתנה מדי שנה, ונבחר הנושא של קידמה טכנולוגית, תקשורת ורובוטיקה לציון 100 שנה לטכניון. ועדה בינלאומית של שופטים בחרה 120 קריקטורות מתוך למעלה מ-800 שנשלחו על ידי אמנים מ-63 מדינות. בין שלל הנציגים מישראל ומהעולם היו גם שתי קריקטורות מסין ואחת מיפן. כמו שטכנולוגיה חובקת עולם, מסתבר שכך גם הומור.

פורסם לראשונה באתר iAsia.