תמונה אחת, 500 מילים: A Sea Tail

אתמול הודיעו בחדשות שנפתחה עונת הרחצה. איזה כיף! חיכיתי לזה כל החורף! אני אוהב חורף, כשיש ריח של גשם ושלוליות לקפץ בהן, אבל אין כמו הים והחוף. אני אוהב ללכת לים! כל כך הרבה חברים שאפשר להכיר. חול ומים וגלידה.

ההורים שלי אוהבים לבוא איתי ולתת לי לרוץ חופשי. בבית הם לא מרשים לי לרוץ או לקפוץ מהכיסאות לספה. אתם יודעים איך זה הורים. "זה מסוכן!", "אתה תקבל מכה!", "אתה תשבור משהו!" יש זכוכיות בבית ואני עלול להפיל אחת מהן והיא תתנפץ לאלפי רסיסים שאחרי זה במשך חודש עוד נמצא חתיכות מזעריות מתחת לארונות וכונניות. אבל בים אני יכול לרוץ חופשי. גם כשיש מלא אנשים וההורים מקטרים שאין אפילו פיסת חול פנויה לפרוס עליה מחצלת, אני יכול לרוץ בין האנשים. כי אני קטן. לקטנים יותר קל לעשות כיף.

לפעמים אנשים מבקשים ממני לא לרוץ כל כך מהר, או לפחות לא לרוץ ביניהם כי אני זורק להם את החול בעיניים. במיוחד לאלה שבאים להשתזף. תכל'ס, לא נעים. בחורה נאה באה להשתזף על המחצלת ופתאום אני רץ לידה ומעיף עליה חול. הורס את כל החוויה.

אבל אני פשוט כל כך אוהב לרוץ. זה כיף. במיוחד אם החברים באים, אבל אם הם לא יכולים אני תמיד יכול למצוא לי מישהו לשחק איתו. מסירות זה משחק שאני אוהב. אתם בטח מכירים. המשחק הזה שזורקים לי משהו ואני מביא חזרה.

כשנמאס לי לרוץ בחול אני נכנס למים. כולם צוחקים עלי כי אני שוחה כמו כלב, אבל לא אכפת לי. המים נעימים וזה נחמד להשתכשך בהם. גם אם לפעמים נורא קר להיכנס. כשאני יוצא מהמים ומתנער, זה נחמד. כמו לעשות התעמלות או מתיחות. אבל אז אני רץ בחול וכל החול נדבק אלי כי אני רטוב מהמים. האמת, זה מרגיש קצת כמו של בוץ, אבל לא אכפת לי. אני אכנס למים אחר כך עוד פעם.

כשאני מתעייף אני אוהב סתם לשבת בצל. זה נחמד סתם לנשום את האוויר של הים ולהתבונן באנשים. אנשים הם יצורים מצחיקים. מורחים על עצמם משהו לבן, כמו שמנת. ושמים כובע ומשקפיים, אבל מורידים בגדים ונשארים בבגד קטן וצבעוני. ילדים קטנים שיושבים ממש על קו המים ובונים ארמונות מהחול הרטוב. זה משעשע. לוקח להם זמן לאמוד נכון את המרחק הבטוח מהגלים, המרחק שבו גלים מתנפצים לא ישטפו להם את הארמון ויהפכו אותו לסתם עוד חול.  או זוג החבר'ה שמשחקים מטקות למרות שיש שלט כזה שמצויר שם מחבט מטקה וכדור ועליהם פס אדום. אני כבר יודע מה סימן כזה אומר. זה אומר אסור. אבל הם משחקים בכל זאת. ואני שומע את הקול של המצילים. אני יודע שזה הקול של המצילים כי הם נשמעים שונה מבעד למיקרופון הזה שיש להם על גג הבקתה. מיקרופון. מילה חדשה ששמעתי את אבא אומר אתמול. היא ארוכה כזאת. אבל כשאני מנסה לומר אותה, אני מסתבך.

כשכולם מתעייפים, אנחנו חוזרים הביתה. אפילו שנכנסתי למים שוב, אני עדיין מלא חול. לא משנה כמה שוטפים אותי, אני תמיד מתלכלך שוב. ואז מגיע הרגע שבו מכניסים אותי למקלחת בבית. אני לא מאוד אוהב את המקלחת בבית. היא קטנה, והזרם שמשפריץ עלי לא כיף. אבל למרות הכל, אני עדיין מאוד מאוד מאוד אוהב את חוף הים.

And this, my friends, is my sea tail.

נמל יפו צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים