הזכות להיות אנונימי – "האויב האחרון"

כמה שנים לפני ההצלחה העולמית של "שרלוק" שהפכה את בנדיקט קמברבאץ' לכוכב בינלאומי, הוא שיחק את סטיבן אזרד במיני סדרה בשם "האויב האחרון" (The Last Enemy). סטיבן הוא מתמטיקאי שחזר משהות בת ארבע שנים בסין כדי לקבור את אחיו שנהרג בפיצוץ ג'יפ בגבול אפגניסטן-פקיסטן שם התנדב. כשהוא חוזר לדירה של אחיו בלונדון הוא מגלה בה שתי נשים שישנו את חייו: אלמנתו של אחיו, ד"ר יסים אנואר, וצעירה ערבייה חולה מאוד. בניסיון להבין מה גרם למחלתה ולמותה של הצעירה, יסים נעלמת מהדירה ומנסה ליצור קשר עם חוקר מיקרוביליוגיה שיבדוק את דגימת הדם של הצעירה, אבל לפני שהוא מצליח לספר לה על התוצאות הוא נמצא מת במעבדה.

בניסיון נואש למצוא את יסים, סטיבן מסכים להצעה מפתה: הוא יעזור לחברה ותיקה ועכשיו שרה בממשלה לקדם פרויקט שאפתני בשם T.I.A (Total Information Awareness), מאגר מידע עצום על כל אזרח בריטי שעוקב אחרי כל תנועה ומעשה, מתוך כוונה לסייע לממשלה לאסוף מודיעין ולהילחם בטרור. בתמורה הוא יקבל מלגה נדיבה לשלוש שנים שתאפשר לו להמשיך במחקר שלו. מה שהתחיל כניצול הזדמנות אישי הפך במהרה למרדף ומאבק בניסיון לחשוף ניסוי אנושי נוראי וטיוח ממשלתי חסר תקדים.

 

 

יובל נוח הררי טוען במאמרו "התיאטרון של הטרור" בגארדיאן כי כוחו של הטרור הוא תיאטרלי יותר מממשי משום שהוא זורע פחד יותר מאשר גורם נזק לכוחה של המדינה. העולם זוכר את נפילתם של מגדלי התאומים בניו יורק כסמל של פיגועי ה-11 בספטמבר, על אף שבאותה מתקפה נפגע גם הפנטגון, פגיעה אסטרטגית הרבה יותר. הטרור הוא כוחו של החלש, הוא כותב, אשר מבקש לגרור את המדינה לתגובה עוצמתית מדי. תגובה עוצמתית מדי היא תגובה שיוצרת בלגן ובתוך הכאוס קורות טעויות, דעת הקהל משתנה, נשאלות שאלות והמאזן הפוליטי זז.

"כדי להילחם בטרור בצורה יעילה, עלינו להבין שהטרור לא יכול להביס אותנו. אנחנו היחידים שיכולים להרוס את עצמינו בתגובה חסרת פרופורציה", כותב הררי. הצדק עימו, אבל במובן מעט שונה מזה שהתכוון אליו במאמרו. הררי טוען כי פחד איננו איום ממשי, הוא נובע מתפיסה של משהו כאיום ממשי. מדינות מודרניות ברחבי העולם רואות בטרור איום על קיומן משום שהן בונות את הלגיטימציה שלהן על היכולת להגן על האזרחים והתושבים מפני מעשי אלימות של טרור. הציבור מצפה מהמדינה למנוע מעשי טרור, ובכל פעם שזה לא עולה בידו, הממשל מאבד מהלגיטימציה שלו. אבל פחד הוא כוח ממשי מאוד והשפעתו רבה יותר מהנראה לעין.

תגובתן של מדינות למעשי טרור מתחלקת לשניים – כלפי חוץ וכלפי פנים. כלפי חוץ המדינה מבקשת "לסגור חשבון" עם האחראים על המעשים ולא חסרות דוגמאות של מבצעים צבאיים רחבי היקף כמו תקיפותיה של ארה"ב בעיראק ואפגניסטן או דוגמאות קצת שונות מהאזור שלנו. חלק מהמבצעים הללו אכן גורמים לנזקים עצומים בתדמית וביחסי ציבור, בצבא ובכלכלה. כלפי פנים מבקשות המדינות לנסות ולמצוא דרכים למנוע מבעוד מועד אפשרות של מעשי טרור על ידי איסוף מודיעין רב וארגונו כך שיוכלו לצפות אילו אוכלוסיות או אילו פרטים בחברה עלולים להוות איום. מתקפות טרור מביאות מדינות לתחושה של "מצב חירום", ובמצב חירום עושים דברים שבשגרה לא יעלו על הדעת.

הסדרה "האויב האחרון" (2008) מתרחשת בלונדון העתידית אך לא רחוקה, אחרי הפיגועים שהרעידו אותה ביולי 2005. ב-7 ביולי 2005, ארבעה מחבלים מתאבדים פוצצו את עצמם בשלוש תחנות רכבת תחתית ואוטובוס במרכז לונדון והביאו למותם של 52 איש ופציעתם של מאות. לראשונה הכה טרור איסלאמי בממלכה הבריטית ויתרה מזאת חלק מהמחבלים היו בריטים ממוצא פקיסטני. שר הפנים דאז, צ'ארלס קלארק, אמר לאחר הפיגועים כי "זרים שמעוניינים לייצר פחד, חוסר אמון ופירוד לא יהיו רצויים כאן עוד" וממשלת בריטניה קבעה כי כל מי שעודד, הצדיק או האדיר טרור יגורש מהמדינה. אבל לפי מה קובעים מיהו האויב?

אחיו של סטיבן אזרד, מייקל, התנדב במחנות פליטים בגבול אפגניסטן-פקיסטן שם גם פגש את אשתו. בין יתר העזרה הרפואית שהגישו, הם נתנו חיסונים נגד צהבת B. חלק מהאנשים שקיבלו את החיסון חלו ומתו, חלק יותר מדי גדול כדי להיות סטייה סטטיסטית מתקבלת על הדעת. חוקר מיקרוביולוגיה שניסה לעזור לד"ר יסים לגלות מה היה בחיסון מצא את מותו בדרכים יצירתיות ("חוקר אחד התאבד. ירה לעצמו בראש. פעמיים" כמו שאומרת אחת הדמויות). גם גופותיהם של אלה שמתו בעקבות החיסון נשרפו ועקבותיהם נעלמו. מייקל ניסה להסב את תשומת הלב של הממונים עליו לסטייה הסטטיסטית הגדולה ומצא את מותו בפיצוץ ג'יפ. יסים וסטיבן מבקשים למצוא את האמת אך מסתכנים בחייהם משום שזו אמת שהממשלה הבריטית לא רוצה לחשוף. האם גם הם הפכו לאויב?

תחת הכותרת של מדינה סובלנית ודמוקרטית שמבקשת להגן על עצמה ועל אזרחיה, ממשלת בריטניה של הסדרה חוצה קווים אדומים לרוב. זכויות אדם כגון חופש התנועה, הזכות לפרטיות וחופש הביטוי נרמסים בשם הרצון לביטחון ושליטה בנעשה בתחומי הממלכה. מערכת ה-T.I.A. מאפשרת מעקב רציף אחרי כל אדם בזמן אמת דרך מצלמות אבטחה, הבגדים שהוא לובש ובסופו של דבר ה-DNA שלו, תעודת הזהות המושלמת. הרעיון הראשוני היה לעקוב אחר גורמים בממלכה שעלולים להוות איום לאזרחיה, אבל מהו הגבול? עד כמה אפשר לעקם ולהגמיש את הכללים של המוסר בשם ביטחון? האם במצב שבו כל אדם ולא משנה אם הוא אזרח או לא נמצא תחת מעקב מתמיד, המדינה עדיין יכולה להיחשב דמוקרטית? האם זכויות האדם לא כוללות גם את הזכות להיות אנונימי?

המיני-סדרה, חמישה פרקים בלבד, בוחנת את ההשלכות של הטרור והפחד שהוא זורע על מדיניות הפנים. היא מהווה מעין "1984" בגרסה המודרנית ומבקשת להציב מראה מול כל אלה שמבקשים לכופף את המוסר וזכויות האדם לטובת ביטחון של אוסף האוכלוסייה שנקראת אזרחים, "אוסף" משום שזאת קבוצה חסרת פנים, "האדם הוא ברקוד ודאטה" לאנשי השלטון כמו שסטיבן אומר לחברה השרה שלו. כי זהו כוחו של הטרור, הוא זורע פחד ומביא אנשים למצוא קריטריונים לחלק את העולם ל"הם" ו"אנחנו". אבל הקריטריונים האלה נזילים עד מאוד וגמישים עוד יותר מכללי המוסר שהוגמשו כדי לנסח אותם.

הררי טוען כי כוחו של הטרור אינו ממשי אלא תיאטרלי משום שכוחו רק בפחד. אבל הפחד הוא מניע רב עוצמה.

 

(בסדרה אחרת במקרה אחר, סמל גרג פרקר אומר כמה מילות חכמה על כוחו של הטרור והפחד והאדם שנקלע ביניהם)

מודעות פרסומת

4 תגובות על “הזכות להיות אנונימי – "האויב האחרון"

  1. דני אורבך הגיב:

    פוסט מרתק ומעולה. השאלה העיקרית שהדברים מעלים בי, היא שדמוקרטיה דורשת, באופן שנוגד את האינטואיציה, חוסר אמון בסיסי בבני אדם. קל למסור עוד ועוד כוח לפקידי ממשלה שכביכול רוצים רק להגן עלינו. כמובן שהם מוגנים בידי מעטה סודיות, ובתחושה של רבים שמערכת הביטחון "יודעת מה היא עושה". וגם עם הכוונות טובות, מאד מפתה לנצל כוח נסתר לרעה. אם לא היום אז מחר. זו נקודה שחייבים לשים לב אליה, גם ובמיוחד בזמן של מאבק בטרור.

    • Julia הגיב:

      דני, תודה!
      השאלה הגדולה שעולה לדעתי היא שאלה של מידה שנעה על הסקאלה בין דמוקרטיה לדיקטטורה ובין חופש אבל גם חוסר ודאות לבין שליטה ופיקוח גדולים אבל חופש מועט. כל מדינה עונה על השאלה הזאת אחרת, והתשובה משפיעה באופן ישיר על אופי השלטון.
      אני מוצאת בטלוויזיה מדיום שימושי מאוד בהעלאת מודעות למגוון נושאים, ביניהם נושאים אלו, בשל החשיפה שהטקסטים הטלווזיוניים מקבלים, בייחוד עם שחקנים מוכרים.
      הסדרה מצליחה בחמישה פרקים בלבד להעלות שאלות גדולות שמין הראוי שהן נבחרי הציבור והן הציבור יתנו עליהן את הדעת. שאלות על גבולות הכוח של הדמוקרטיה, על הצורך במודעות של הציבור לנעשה בפוליטיקה (וכה רבים מעדיפים להתרחק מהתחומים האלה מסיבות כאלה ואחרות), על זכויות אדם שהפכו לסלוגן בתעמולה בינלאומית יותר מאשר עקרון בסיסי ומהותי, על מאגרי מידע ממשלתיים מסוגים שונים ועל הגיהנום אליו מובילות כוונות טובות מהסוג הזה.

      • דני אורבך הגיב:

        הייתי מוסיף לזה, שזו מסורת טלוויזיוונית וקולנועית ארוכה, לפחות בארה"ב, לבקר את הכוח המוגזם של שירותי הביטחון ושירותי המודיעין של ארה"ב. תיקים באפלה זו רק דוגמא אחת מבין רבות.

      • Julia הגיב:

        אני חושבת שהייחודיות של הסדרה הזו היא העובדה שיותר משהיא מבקרת את הכוח המוגזם של שירותי הבטחון, היא מזהירה מפני פיתוח אמצעים שיתנו למנגנוני הבטחון הללו כוח רב יותר. יש בסדרה משהו נבואי דיסטופי, ואם מסתכלים על ההתפתחות המהירה של הטכנולוגיה ומה שהיא מאפשרת, הרי שהחשש שלהם לא היה רחוק מהמציאות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s