רצה הגורל והזדמן לי לצפות במספר סרטים שהיו מועמדים לאוסקר השנה. אחד מהם היה "משחק החיקוי" על אלן טיורינג, האדם שפיצח את האניגמה, מכונת ההצפנה הנאצית, במלחמת העולם השנייה. סרט אחר שהיה מועמד הוא "וויפלאש", שיש שיראו בו סרט על מוסיקה אך בעיני הוא מותחן פסיכולוגי יותר מכל דבר אחר. ציפיתי גם ב"מלון גרנד בודפשט" שהיה… מעניין. אה, וגם ב"שישה גיבורים" אבל זה אנימציה, אז הקטגוריה שונה. (אבל גם הפעם בחרתי לא רע, כי הוא זכה). בקיצור, כשהגעתי סוף סוף לצפות ב"בירדמן" (Birdman) המדובר והזוכה באוסקר, הלכתי בעיקר לראות על מה המהומה.
המסקנה הקצרה: הוליווד אוהבת לאהוב. את עצמה.
למי שפספס את החשיפה התקשורתית של הסרט ולא יודע על מה מדובר, אז הסרט מספר את הסיפור של ריגן תומפסון (מייקל קיטון), ששיחק בהצלחה את דמות הקומיקס "בירדמן", ועכשיו מנסה להעלות עיבוד לתיאטרון לסיפור "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" מאת ריימונד קארבר, על בימות ברודווי. בדרך הוא נאבק עם ביקורת פנימית וחיצונית גם יחד, עם בעיות תקציב, עם שחקנים גרועים (או שחקנים טובים עם אגו גדול) ועם יחסים גרועים עם הבת והאישה לשעבר.
אם התיאטרון כבר השלים עם כך שמקומו לא נתפס יותר כתרבות פופולארית, אלא נשמר כ"חותמת של איכות" שמעטים טורחים ללכת לראות, אבל שחקנים רבים מתים לקבל, עכשיו תורו של הקולנוע (ואיתו הוליווד) לצאת למלחמת הישרדות מול הפייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ויוטיוב.
הסרט מלא בקלישאות הוליוודיות מודעות לעצמן. שחקן הוליוודי של שובר קופות שמבוסס על קומיקס מנסה לקבל חותמת של איכות בתיאטרון אחרי שאיבד את אור הזרקורים. קשריו עם אשתו לשעבר טובים (בהתחשב בעובדה שהיא אשתו לשעבר), אבל היחסים עם בתו רעועים, תוצאה של היעדרות ארוכה מחייה. המבקרת מהניו יורק טיימס שאומרת לריגן שהיא מתכוונת לכתוב את הביקורת הכי נוראית שלה משום שהוא "סלב ולא שחקן". שחקן המשנה שמגיע בדקה ה-90 להציל את המחזה, מנסה לשנות את ההפקה, צריך עזרים שונים ומגוונים כדי "להיכנס לדמות" ומרגיש אמיתי על הבמה ומזויף מחוצה לה. דיונים לא מעמיקים על כוח ההמון שעבר עכשיו מכרטיסים לקולנוע ל"עוקבים" ו"ציוצים", ההבדל בין פופולאריות לאיכות והסכנה שבעיבודים לבמה של סיפורים ידועים.
"בירדמן" הוא סרט ייחודי. סגנון הצילום שלו מזכיר באופן משעשע סגנון יפני שנקרא "shiritori", סגנון שבו המצלמה עוברת סצינה דרך מעקב אחרי דמויות שונות בדרך. אבל בסופו של דבר, על אף סיפורים אנושיים מרתקים יותר כמו "משחק החיקוי", "וויפלאש" ו"התיאוריה של הכל" שהיו מועמדים לאוסקר, הוליווד העדיפה סרט על הוליווד.
Cultureroll 