פוסט אורח: חינוך ואמנות אחזקת האנימה/ דרור בדרק

בימים אלה נפתחה שנת לימודים חדשה. תלמידים רבים, חדשים וותיקים,  נרגשים יותר או פחות, חוזרים לבית-הספר ובציפייה ללמוד משהו.  מערכת החינוך עומדת דרוכה ומוכנה ללמד אותם וללוש אותם לתבנית החברתית הרצוייה. בתי-הספר הם לא רק מקום בו לומדים מידע (בתיאוריה, לפחות), הם גם המקום בו לומדים כיצד להתנהג ולהכיר את החברה בה חיים. למזלנו, התלמידים לא לומדים רק מבתי-הספר אלא גם מהוריהם, מחבריהם ומהניסיון האישי של כל אחד ואחד. אבל יש עוד מקום, אולי מפתיע, שמחנך אותנו כיצד יש לנהוג בחברה ואלה הם מוצרי התרבות: החדשות, הסרטים, המוזיקה וגם – תוכניות טלוויזיה. לא עדיף לראות טלוויזיה במקום להיות בבית-הספר?

כיצד סדרות טלוויזיה מחנכות? ואין הכוונה רק לסדרות חינוכיות או לימודיות, אלא  בעיקר לסדרות המסחריות, הבידוריות, שמטרתן (לכאורה!)  לאפשר בריחה של חצי שעה למציאות אחרת. ובכן, בכל סדרה הצופים רואים כיצד דמויות "טובות" מתנהגות (נחמדות לחיות פרוותיות),וכיצד מתנהגות הדמויות ה"רעות". כך הצופים לומדים ערכים ומשכפלים אותם ("וואו, הוא כזה קול! אני רוצה להיות כמוהו!").כדאי לזכור שהיוצרים והכותבים הם גם אנשים החיים בתרבות הכללית ומחזיקים (או לפחות מכירים) בערכים המקובלים בה, ועל-פיהן הם בונים את הסדרה.

 כל זה יכול לעזור לנו להבין את סדרות האנימה ואת הקשר שלהן לעולם העבודה היפני. סדרות אנימה, אנימציה יפנית, הן סדרות פופולריות מאוד ביפן (וגם בתת-תרבויות מסוימות ברחבי העולם). אפשר לראות אותן כמעט בכל הערוצים ביפן, בכל שעות היממה, ויש סדרות המתאימות לכל קהל-צופים אפשרי (טוב, בעיקר בנים. אבל קהלים של גברים מבוגרים, נשים, ובעיקר ילדות מהווים גם הם קהל צופים ומעריצים גדול). הסדרות הן מוצר תרבותי נפוץ וחשוב, ואם-כך, אפשר ללמוד דרכן על החברה שמייצרת אותן. בסדרות האנימה מציגים כיצד על האדם להיות חלק מהחברה בה הוא חי, מהו מוסר עבודה ראוי, וכיצד יש לנהוג כחלק ממערכת.

המיתוס המקובל לגבי עולם המבוגרים היפני הוא שהעובד מתקבל לעבודה בחברה (Kaisha 会社) מיד עם סיום לימודיו, והוא יעבוד באותה החברה עד הפנסיה. העובד יהיה נאמן לחברה והיא תגמול לו על נאמנותו בתעסוקה קבועה, בונוסים וחשבון הוצאות. עובד צווארון לבן, במשרה מלאה וחליפה נקרא סאלארימן –  Salaryman. מונח נוסף שכדאי להכיר, ומשמש רבות להסברת החברה היפנית, הוא 家 – Ie – בית, או משפחה. מקובל לחשוב שהאדם היפני תמיד רואה עצמו חלק מ"בית" מסוים, אם זה משפחתו, הכיתה שהוא לומד בה, בית-הספר, או – החברה שמעסיקה אותו. האם המיתוסים האלה נכונים? התמונה, מן-הסתם, הרבה יותר מורכבת, בעיקר בימינו כאשר המודל של "העסקה לכל החיים" הולך ונחלש. אבל שווה להכיר אותם. דרך סדרות האנימה, שמטרתן לבדר ולא לחנך, אפשר לראות את הערכים המנחים את מודל הסאלארימן, וגם כיצד הם מתאימים לחברה כולה.

01

הסידרה Salaryman Kintaro, ששודרה בשנת 2001, כוונה בעיקר לקהל של גברים צעירים. היא מספרת על עלייתו של קינטארו יאג'ימה (Kintarō Yajima) בסולם הדרגות בחברת בנייה גדולה. לפני שקינטארו התחיל לעבוד בחברת הבניה הוא היה מנהיג חבורת אופנוענים (Bōsōzoku), אבל לא סתם חבורת אופנוענים, אלא חבורת האופנוענים הגדולה ביותר בטוקיו, והוא משל בה ביד רמה ובזרוע נטויה. עד שיום אחד הוא התאהב, התחתן, נולד לו ילד, ובעקבות הבטחה לאישתו הוא עזב את חייו הקודמים והתחיל לעבוד במיינסטרים של החברה היפנית – כסאלארימן בחברת בנייה. חברות הבנייה היפניות נחשבו לגורם משמעותי בצמיחה הכלכלית, אבל החל משנות ה-80 של המאה העשרים החלו להיחשף פרשיות שחיתות הקשורות בחברות הבניה ובחוזים ממשלתיים. כך שמצד אחד יש לנו את המנהיג שנמצא מחוץ לחברה (פושע), ומצד שני את החברה הממוסדת אך מנוונת.

 02

קינטארו נכנס לעבודה בחברת-הבנייה כעובד צווארון לבן, כמנהל, אבל המנהלים במחלקה, החשדנים כלפי אדם שבא מבחוץ, מטילים עליו את התפקיד הזוטר ביותר האפשרי: לחדד עפרונות בשביל מחלקת התכנון והשרטוט. למרות הקשיחות שלו וחוסר-הצייתנות הטבעי שלו, קינטארו עושה את זה בתשומת-לב ובחריצות. בסופו-של-דבר, מגיע מישהו ממחלקת השירטוט לבדוק מי הבחורה שמחדדת עפרונות כל-כך טוב (חידוד עפרונות, כמו שכפולים ומטלות משרדיות אחרות, הן התפקיד המסורתי  של ה-Office Ladies, בחורות צעירות שעובדות בחברה עד לנישואין. בדרך-כלל לסאלארימן מאותה חברה). המסר ברור – לא חשוב מה תפקידך, בצע אותו על הצד הטוב ביותר.

 03

בפרק מאוחר יותר אפשר לראות רעיון משלים:  יש לבצע את תפקידך, ורק את תפקידך, ולא כדאי "לקפוץ" גבוה יותר מדי. בחברת הבנייה מתנהל מאבק-כוחות, כאשר קבוצה של פקידי ממשל לשעבר מנסה להשתלט על ניהול החברה. כמו במקומות אחרים בעולם, מקובל ביפן שפקידי ממשל בכירים עוברים לעבוד בחברות פרטיות בתחום עם סיום תפקידם הממשלתי, תופעה שקיבלה את השם Amakudari – ירידה מהשמיים. מול קבוצה זו עומדת קבוצה של מנהלים הנאמנים למייסד החברה, כולם עובדים שהיו בחברה כל הקריירה וצמחו איתה. קינטארו וחבריו כמובן נאמנים לקבוצה זו.

חבריו של קינטארו מנסים להוכיח כי קבוצת הביורוקרטים מושחתת ומועלת בכספי החברה. בתרגילי חשבונאות ומיחשוב עילאיים הם עובדים לילות שלמים להוכיח זאת לפני הצבעה קריטית להדחת מייסד החברה. אבל תוך כדי המרוץ להשגת ההוכחה, קורה משהו בישיבת ההנהלה. המייסד משתמש בכישורי המנהיגות שלו על-מנת להדיח את מנהיג קבוצת הביורוקרטים-לשעבר, ובכך הופך את המאמץ שלהם למיותר. אחרי שהם משיגים את ההוכחה הוא מבקש מהם לא לחשוף את השחיתות, מכיוון שזה יזיק לשמה של החברה. בנוסף, סגנו מגלה שהוא יודע כבר את אותם הדברים שחשפו, והתכוון להשתמש בהם רק אם ההצבעה לא תצליח. המסקנה ברורה: למרות שגילויים של נאמנות הם בסך-הכול דבר חיובי, האנשים שבפסגה הם בדרגה אחרת מהאנשים שבתחתית. אין צורך שהעובדים הזוטרים יתערבו במאבקים של הניהול הגבוה.

04

מכיוון שהצלחה דורשת בעיקר הזדהות עם התפקיד ולא מיומנות ספציפית או כישרון טבעי, אפשר להבין שעולם העבודה היפני מעדיף (או העדיף, זה משתנה) אנשים בעלי השכלה כללית ולא מומחים, ומאמין שאדם טוב ואיכותי יצליח בכל מקום. קינטארו, שעולה במהירות בסולם הדרגות, הוא אדם איכותי שאינו מכיר את עולם העסקים ואיכותו מתבטאת בכך שהיה מנהיג חבורת האופנוענים הגדולה ביותר בטוקיו. הוא מצליח ב-Kaisha, המקום הרחוק ביותר מהסביבה הטבעית שלו, בזכות נאמנות ועבודה קשה. חידוד עפרונות הוא לא הדוגמא היחידה: בכל-פעם שקינטארו מקודם לתפקיד חדש, הוא לומד את ספרי ההדרכה והתקנות אל תוך השעות הקטנות של הלילה. אין מסר מתאים יותר להעביר לתלמיד-התיכון היפני הלומד לבחינות הגמר.

 

סדרה נוספת שמציגה דוגמא למוסר-עבודה ראוי היא Kaleido Star , שאפילו שודרה בארץ הקודש לפני מספר שנים. זו סדרה שקהל היעד שלה הוא ילדות, והיא מלווה בסדרת קלפים, צעצועים, אביזרי אופנה וכל המרצ'נדייזינג הרגיל, כך שזו סדרה מסחרית לחלוטין וללא יומרות חינוכיות מוצהרות. גיבורת הסדרה היא סורה, נערה מיפן שמגיעה לארה"ב בשביל להצטרף למופע לוליינות (העובדה שהסדרה מתרחשת בארה"ב לא מפריעה לכולם לדבר יפנית שוטפת. או לשיער להיות ורוד). למרות שהצופים יודעים שהיא מיועדת להיות הכוכבת של המופע, העלייה שלה לגדולה לא חלקה. כמו באגדות, היא פורצת למופע כמחליפה של מופיעה אחרת שנפצעת (קצת באשמת סורה) – אבל שלא כמו באגדות היא לא זורחת מיד, אלא מפשלת, מפספסת וכמעט נופלת.

05

התפקיד הראשון שסורה מקבלת כחברה בלהקה הוא לחלק צעצועים – סוג של מטה מנצנץ – בהפסקת האמצע. היא מאוד נעלבת מכך – איזה מין תפקיד זה, שאפילו לא נמצא על הבמה? ועוד אחרי שבפרק הקודם היא (כמעט) הצליחה לבצע את התרגיל הקשה ביותר של כוכבת המופע? הכוכבת נוזפת בה : "אם את מתלוננת על כך שנאמר לך שזה התפקיד היחיד שפנוי בשבילך – יש לך עוד הרבה להתקדם". למעשה היא אומרת לה: "זה התפקיד שהמנהל החליט שמתאים לך, מלאי אותו על הצד הטוב ביותר". מכיוון שסורה לא מבינה זאת, הניסיון הראשון שלה בחלוקת הצעצועים לא מוצלח: היא לא מתלהבת ולא מלהיבה את הקהל, ולא מצליחה לחלק את כל הצעצועים.

06

בניסיון השני סורה מחליטה שאם התפקיד שלה הוא לחלק צעצועים, אז היא תהיה מחלקת הצעצועים הטובה ביותר בעולם. היא מלהיבה את הקהל בתרגילי אקרובטיקה וכולם רצים אליה לקבל את הצעצועים. היא מצליחה לחלק את כל הצעצועים, ומאוד מרוצה מעצמה, עד שמנהל המופע גוער בה: "את לא מבינה בכלל את הבמה. תחשבי טוב-טוב על התפקיד שלך". סורה לא מבינה את הנזיפה שלו עד שהידיד שלה מעדכן אותה שבגלל שהילדים רצו אליה לקחת את הצעצועים, המופע החל באיחור וחלק מהילדים הלכו לאיבוד ונחבלו.

07

בניסיון השלישי (המוצלח והאחרון, כמובן), סורה מבינה שהיא לא מרכז הבמה. היא מסקרנת את הילדים ועובדת קשה בשביל לחלק להם את הצעצועים בעצמה. בנוסף, היא מעודדת אותם להדליק את האורות ולהניף אותם ברגע השיא של המופע – כך שנוצר אפקט של ים של כוכבים. האפקט גורם למופע להיות טוב יותר, ולקהל ליהנות יותר. סורה מבינה ש"הקהל, הילדים, הם העיקר. המטרה של הבמה היא להעלות חיוך על פניהם". אחרי המופע היא גם זוכה לכך שאחד הילדים יבקש ממנה חתימה.

08

מוסר ההשכל, המוצג תחת סיפור-התבגרות "העבודה הראשונה שלי", הוא מאוד פשוט: הדרך להצליח היא לא לעבוד בחוסר חשק ומתוך מחשבה שמגיע לך יותר טוב. היא גם לא לנסות להיות הכי טוב בעולם ולמקד את תשומת הלב בעצמך. הדרך להצלחה היא להבין את המהות של הקבוצה ואת התפקיד שלך בהשגת המטרה. אם תפעל למלא את תפקידך על הצד הטוב ביותר, כולם יהיו מרוצים וגם תזכה בהצלחה וקידום. מצופה מהאדם להזדהות עם תפקידו ולמלא אותו באופן הטוב ביותר – למען כולם. כאשר האדם מזדהה עם תפקידו וממלא אותו על הצד הטוב ביותר הוא מועיל גם לחברה כולה וגם לעצמו.

כמו שאפשר לראות, בשתי סדרות שונות מאוד המיועדות לקהלים שונים יש דוגמאות של ערכים דומים. המסר הזה, שההצלחה היא תוצאה של מילוי תפקידך, לא מוגבל לעולם העבודה התאגידי אלא מופיע גם בסדרה המיועדת לילדות, ומתרחשת בקרקס. את הערך של  "מילוי תפקידך" אפשר לראות גם בשם אחר: "דע את מקומך". דע את מקומך ב- Ie, ב"בית" , בתוך מרחב ההקשר. פעל בהרמוניה ובהתאמה עם חבריך. אלה הערכים המקובלים בחברה, ערכים המתבטאים בסדרות האנימה ומועברים כך לדור הבא.

 

מודעות פרסומת

2 תגובות על “פוסט אורח: חינוך ואמנות אחזקת האנימה/ דרור בדרק

  1. דני אורבך הגיב:

    מאמר מעניין, אבל אני לא בטוח שהדברים כל כך חדים וברורים. האם צופים בהכרח מזדהים, למשל, עם הדמויות הטובות בסדרה? אני זוכר לא מעט תלמידים בבתי הספר שלמדתי בהם, למשל, מזדהים עם דמויות רעות כי הן מגניבות יותר, למשל.

    • דרור בדרק הגיב:

      ברור שהדברים לא חדים וברורים. זה רק "בגדול". בנוגע לדמויות הרעות והטובות: קודם כל, גם אם הם "מזדהים" (אולי מילה טובה יותר היא "מעריצים"?) עם הדמויות הרעות, הם מקבלים את העובדה שמדובר בדמויות רעות (חוץ מברני סטינסון, הוא תמיד מזדהה עם הנבל ובטוח שהוא הגיבור). דבר שני, בדרך-כלל גם הדמויות ה"רעות" יפעלו על-פי קודים מוסריים סמויים שמאפשרים להם להיות "רעים" בלי באמת לעורר אנטגוניזם. לא תראה אותם מבצעים פשעים יותר מדי מחרידים.
      בנוסף, הרבה פעמים זה בסדר שיזדהו עם הדמויות ה"רעות". הרבה פעמים האמונה של יוצרי הסידרה היא שהרעים מנצחים (או חזקים יותר. או נהנים יותר).
      אה, וכמו שאמרתי: הם לא לומדים רק מסדרות הטלויזיה. יכול להיות שניסיון החיים לימד אותם שדווקא עדיף להזדהות עם הרעים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s